הסיפור בספר "המרוץ אחר המדליה ההודית" נשמע כמו סיפור מארץ הצ'יזבטים, ועל פניו מתקבל באותה מידה של אמון כמו עלילות הברון מינכהאוזן.

אבל מחברו, יוסי גודארד, מוכן להישבע במה שתרצו שגרעינו של הספר, מסע בטרמפים של ספורטאי ארץ־ישראלי בתקופת המנדט להודו האקזוטית, שממנו חזר עטור מדליה, הוא אמת לאמיתה. 
יוסי גודארד? נשמע מוכר? אכן, סופר הילדים והנוער המוכשר, במאי הטלוויזיה, מחלוצי הערוץ הראשון, החתום על אי אלו סרטים תיעודיים וסרטי דרמה שנחקקו בזיכרון.
בספרו החדש, שהופיע השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד, מציל גודארד מצלילה למצולות השכחה מעשייה שהתהלכה עשרות שנים במשפחתו. לפני שאביו, יעקב גודארד, נהיה מציל מיתולוגי בחוף בת ים, הוא היה אלוף הארץ בשחייה. ב־34' קרה לו מקרה מוזר. לאחר שכבר נבחר לייצג את פלשתינה־ארץ ישראל במשחקי אליפות אסיה בניו־דלהי, בהודו, כפי שפורסם שחור על גבי לבן בעיתונות של אז, נופה ברגע האחרון.

ברם, גודארד האב לא ויתר, ובמסע הרפתקני נועז ומרהיב דרך ירדן, עיראק, איראן ופקיסטן (אז הגבולות היו עדיין פתוחים), הגיע ברגע האחרון לאליפות, שם התברר לו שפספס את המשחה שלו, ובכל זאת חזר למולדת עטור מדליה מוזהבת.
 
"גדלתי על הסיפור הזה, שעובר אצלנו במשפחה מדור לדור", מספר גודארד הבן בביתו, במתחם מגורים חדש ביפו, לא הרחק מהים, על הרקע לספר המקסים. "אבי אף כלל אותו בספרון משפחתי שכתב על קורות חייו, ומבחינתי, עד פטירתו לפני שנים אחדות בשיבה טובה, זה היה שלו".

מה קשה יותר, לביים סרט טלוויזיה או לכתוב ספר שיש בו פחות מ־100 עמודים?
"אולי תתפלא, אבל קל יותר לביים סרט טלוויזיה, שאותו אתה יוצר עם צוות סביבך, בעוד שכשאתה כותב ספר, יש לך רק את עצמך. איך אמר פעם מאיר שלו, שהיה שנים העוזר שלי בטלוויזיה, אחרי שבכלל היה נהג אמבולנס? לכתוב זה כמו לחלוב את עצמך".
"אני מוכרח לגוון"
גודארד (78) גדל בבת ים, והוא מודה שבהתחלה אכזב את אביו הספורטאי והמציל: "שיעמם אותי לשחות". את דרכו הארוכה ברשות השידור החל במחלקת הנוער של קול ישראל. לאחר שירות צבאי בנח"ל וחברות לא ממושכת בקיבוץ הגלילי יפתח, חזר לרדיו במקביל ללימודיו באוניברסיטה העברית. כבר בגיל 25 יצר (עם נקדימון רוגל הוותיק) את "מרדף", תוכנית רדיו לפנתיאון, על סיפור בריחתו ומותו של יוסף לישנסקי, איש מחתרת ניל"י. הנושא עדיין היה רגיש בראשית ימיה של המדינה, לאחר שבתוכנית חשפו אנשי "השומר" את החלטתם להוציא להורג את לישנסקי, דבר שלא יצא לפועל. התוכנית נגנזה, וגודארד עזב זמנית את הרדיו כדי להחליף את פנחס שדה, כסגן עורך "הארץ שלנו". שם נודע לו שהתוכנית נגאלה. היא שודרה באיחור של שלוש שנים, וזיכתה אותו בפרס התוכנית התיעודית הטובה ביותר.
 
גודארד חזר לרדיו, ובהמשך עבר לטלוויזיה. שם היה בצוות ההקמה והחל בסדרה ארוכה של סרטים תיעודיים. אחד מהם היה "חידה", מסע אל יהדות אתיופיה. "זה התחיל מתוכנית שעשינו בשארם א־שייח". הוא מספר. "אחד הטכנאים השקיף למרחוק ושאל: 'נו, אי אפשר להמשיך הלאה?'. השבתי לו: 'נגמרה ארץ ישראל הגדולה, לאן נמשיך?'. ואז נזכרתי ששמעתי שיש יהודים באתיופיה. מכמעט בדיחה נהיה סרט שבו הבאנו לראשונה למרקע, בטלוויזיה שעוד הייתה בחיתוליה ב־72', את היהודים העלומים באתיופיה". 
בין הסרטים האחרים שיצר במרוצת השנים היו "לאושוויץ ובחזרה", מסע עם ניצול ב־81', הרבה לפני מצעדי החיים ("היה שם זוועה, ואחרי כן במשך חודשים התקשיתי להירדם בלילות"); סרט שתיעד את פינוי ימית; סרט על עסק הביש במצרים; ולשם שינוי, גודארד, שניהל שנים את המחלקה הדוקומנטרית בטלוויזיה, יצר סרט על משתתפי תחרות "איש הברזל". "אני מוכרח לגוון", מעיד על עצמו. "כל סרט היה שונה לגמרי מקודמו, וביניהם היו סרטי דרמה כמו 'רצח למהדרין', על תעלומת רצח בעולם החרדי".
לפני 13 שנה, בדיוק במועד, יצא לגמלאות מרשות השידור. בהחלטה מושכלת, כדבריו, הוא סגר את הבאסטה. "מספיק", הוא מעיר. כמי שפרסם ספרי ילדים בעבר הרחוק, חזר במשנה מרץ לתחום. בין פעולות ההתנדבות שלו אימץ גודארד שלושה חרדים צעירים שחזרו בשאלה, ו"בעשר השנים האחרונות הגעתי איתם לגדולות".
איך במאי טלוויזיה נהיה גם סופר ילדים?
"באופן לגמרי לא מתוכנן. בהיותי ב'הארץ שלנו', נוצר פתאום מחסור בסיפורים בהמשכים. כשלא הייתה ברירה, קפצתי למים. כל מה שבא אחר מכך היה בעקבות זאת, כולל הספר החדש. בהליכות לאורך החוף באים לי רעיונות. כבר אחרי חצי שעה של הליכה, האנדורפינים מתחילים לעבוד בראש, ואני מרגיש היי כזה, שאולי יצא ממנו פעם גם רומן למבוגרים".
 
הוא אלמן. אשתו הייתה בתו של השופט שמעון אגרנט. לגודארד שלושה ילדים ושישה נכדים, שמהם הוא רווה נחת. ניכר בו שהוא נהנה מהחיים כמנוי למוסדות תרבות שונים. "כל הרעיון של הפנסיה זה שלא מוכרחים לעשות שום דבר, זה הכיף", הוא אומר. "אתה עושה רק מה שמתחשק לך". 
מה תאמר על איום הסגירה שמרחף על מקום עבודתך בעבר?
"מבחינת חברי מאז אולי מוטב שלא תשאל אותי, מאחר שאני אומר המון שנים שצריך לסגור את רשות השידור, בעיקר את הטלוויזיה, שהגיעה למקום נוראי עם ניהול בלתי אפשרי שכבר דרדר אותה אל עברי פי פחת. אבל לא חשבתי שמתכוונים לסגור בצורה ברוטלית כזאת. הכי אני חושש שכאשר תקום טלוויזיה חדשה, היא תהיה 'ישראל היום' מספר 2".
לבסוף, בעקבות הספר החדש, היית בהודו?
"הייתי בהמון מקומות, כולל אינדונזיה, אבל לא בהודו. בשביל מה אני צריך את כל הג'יפה שם?".