לפעמים זה כל מה שספר זקוק לו - שמישהו יקרא את המילים שמהן הכל מתחיל.
פתיחה: “הם הולכים משדה לשדה ומחורשה לחורשה. אחרי שעה של הליכה הם עוצרים ליד עץ, יושבים בצלו וממשיכים.
“אם נקרו בדרכם מעיין או באר יאנֶק מעלה דלי מים, והם רוחצים את פניהם ושותים עד שמרווים את צימאונם.
“'עייפת?', שואל סבא סרגיי.
“'לא', משיב יאנק.
“'ננוח מעט ונתקדם'".
תיאור: רומן נדודים שסגנונו ושפתו כמו נלקחו מעבר ספרותי יהודי–גלותי, רחב יריעה. פאני קייזמן יוצאת אל מחוזות האימפריה הרוסית ב–1894 כדי לחפש את גיסה שנטש את אחותה. בלתי צפוי.
פתיחה: “מתוך עיתון ‘המגיד', גיליון ו, יום ה, ב אדר, התרנ"ד (8.2.1894):
“זעקת אישה אומללה
“תחינתי לפני הקוראים הנכבדים לרחם עלי, אישה גלמודה ועצובת רוח, אשר אישי עזבני בחג הפסח, רק חמש שנים אחרי הנישואים, ושלושה ילדים בריאים לנו. ויהי בדרך אל פינסק להביא פרנסה לביתו, וישלח ויקרא לי ואבוא אחריו עד חג הסוכות. ועתה נעלמו עקבותיו, ונמסר לי כי ראוהו במלון אורחים במינסק, ואחר כך נצפה על עגלת מסילת הברזל בדרכו לקייב, (...)".
פתיחה: “בתור התחלה, לפני כל מה שיבוא אחרי מה שכתוב בהתחלה, יש לי כמה דברים שחשוב לי לכתוב. מה שנקרא: הבהרות: דבר ראשון, כל מה שכתוב כאן אמת. מה זאת אומרת? זה פשוט קרה. זה מה שזה, ולא מעניינת אותי כל ההתפלספות סביב מה אמת ומה לא. ואם זיכרונות זה פיקציה או לא ואם סיפורים הם המצאה או לא. מה שמסופר כאן קשור לחיים שלי, כאילו זה קרה וזה קורה, כלומר עצם הכתיבה זה חלק ממה שקרה וממה שקורה".
פתיחה: “בזמן האחרון היא נכנסת הרבה לחדר שלי. היא באה לירות עלי את צרורות המילים, מתוך הפה הטעון שלה, והמילים החדות מפלחות את האוויר, עושות חורים בבשֹר, בוֹרוֹת. היום בבוקר נכנסה עם כל הגוף שלה ובבת אחת נעמדה מולי. אני ישבתי וסידרתי בשקט את התיקיות שחזרו הבוקר לארכיב, זו על גבי זו, בסדר האל"ף־בי"ת, שיהיה יותר נוח לתייק אחר כך, והראש שלי היה רכון על האותיות, ואז הקול שלה שהגיח, כאילו משום מקום, ‘משהו לא בסדר עם הסדר של התיקים', ואני הרמתי את הראש בתנועה אחת, בבהלה (...)".
“כבר שבוע שהיא עם כאבי בטן מהמחשבה על החתונה. בתוך חבורת הבנות שהולכת איתה מאז התיכון, ליאת הייתה לה אחות לצרה. שתי הרווקות האחרונות שנשארו מתוך מה שכינו: ‘פורום המתבגרות'. השם הזה נזקף לזכות אמא שלה, שאמרה להן פעם במנוד ראש: לא משנה בנות כמה תהיו, תמיד תישארו מתבגרות. כמו שהיא מכירה את אמא שלה, הייתה כאן ככל הנראה כוונה נוקבת, אבל הבנות האחרות אהבו את הרעיון ופירשו אותו כמחמאה. היא לא התווכחה".
התרעות פיקוד העורף