מיום שאני זוכר את עצמי, עוד מינקות, המוזיקה הייתה חלק חשוב בחיי. לאבא שלי היה אוסף תקליטים שהביא איתו ממרוקו בשנות ה־50, וכשהיה מנגן אותם בפטיפון – ששכן בתוך רהיט שנראה כמו קופסת קסמים שממנה בקעו שירים בספרדית, בצרפתית ובערבית – הייתי מוקסם ונעמדתי בלי יכולת לזוז. המוזיקה ריגשה אותי עד דמעות.
שנה לאחר שהגעתי לירושלים, גלילה נתנה לי קבוצת דפים שזה עתה יצאו ממכונת הכתיבה, ובכותרת בעמוד הראשון היה כתוב "אל עצמי". נכנסתי לחדר ולא יצאתי ממנו שבע שעות, כשסיימתי יצאתי, ועיני נצצו וברקו מהתרגשות. גלילה שאלה, "נו? מה אתה אומר?", הערתי הערות והפכתי להיות הקורא הראשון שקרא את הספר, עוד לפני שנשלח לדפוס והפך לספר ששינה את חיי והשפיע על דורות שלמים.
"אל עצמי" מאת גלילה רון פדר, הוצאת מלוא, 1976
התרעות פיקוד העורף