חג אחרון ודי: איך יום כיפור השנה תפס אותי לא מוכן

אחד הדברים הכי מעצבנים בחגים היא העובדה שהם חוזרים כל שנה. למי יש כוח לפגוש את עצמו בסיבוב, גם בהנחה שהסיבוב האחרון היה מוצלח - הנחה שמעט מאוד אנשים שאני מכיר יכולים להניח אותה בלי לשקר לעצמם.

מצד שני,אני מזכיר לעצמי בכל יום כיפור, זו בדיוק החזרה האינסופית הזאת, שמסוגלת לנער אותך מהזומביות שהיא נחלתו של כל אחד שצועד יותר מדי זמן בקו ישר, יותר מדי זמן רץ ורץ ורץ כדי להשיג איזה אופק מדומיין; ללא הפגישה החוזרת עם עצמי עוד אאמין בטעות שאני בדרך לאנשהו חשוב.

ואלה מחשבות שבאות בכל חג, אבל במיוחד ביום כיפור,  והשנה הן תפסו אותי לא מוכן. כי מצאתי את עצמי ברחוב גאולה בתל אביב, רחוב שאני ממש מנסה להתחמק ממנו, כי יותר מדי זיכרונות קבורים בו. וגם בתור אחד שכל חייו משוטט באותה עיר ובאותן סמטאות וסביר בהחלט שיצבור כמה זיכרונות כפולים ומשולשים על כל רחוב נתון, אפילו בשבילי - רחוב גאולה סוחב על גביו כזה ערב רב של רגשות סותרים וסוערים, שאני משתדל ללכת מסביב. ובדרך כלל מצליח,אלא שבשבוע שעבר לא שמתי לב לאן רגלי מוליכות אותי.

אולי בגלל שסוף סוף נהיה קצת פחות חם, וענן האבק המחריד ששכב עלינו כמו צבא שצר על עיר (אבל לא כדי לכבוש אותה - סתם, כדי לדכא לה את הצורה) התפזר, ופתאום היה אוויר באוויר, ופתאום אפשר שוב לשוטט, וחזרתי לים (תמיד חוזרים בסוף לים; מי שלא גדל ליד הים לא יבין את תחושת “הכל אפשרי, אבל לא דחוף" הזאת, שגלומה במתח שבין האופק הכחול והאינסופי לבין החול הרך שמתחת לרגליים), ואולי זו הרוח הקרירה שנשבה באותו לילה ועשתה אותי מאושר לשנייה וחצי, ואולי סתם הרפיתי - לקראת יום כיפור - מכל מיני החלטות מיותרות שאני מחזיק בהן שנים, ובלי לשים לב התחלתי לעלות מהים דרך רחוב גאולה, ופתאום לבי החל דופק כמו מפוח מקולקל ופתאום אוסף של הבזקים תקף אותי בבת אחת: הבזק אחרי הבזק אחרי הבזק, כל אחד מהם נלחם על מקומו בזיכרון.

ורק כשנעצרתי ונשענתי לרגע על גדר אבן הבנתי היכן אני נמצא: מלון סבוי, שם - כשהייתי ילד בן אחת עשרה - באו מחבלים בסירה מהים והשתלטו עליו, מלון זונות עלוב שעד אותו יום עברתי על פניו עשרות פעמים בדרך לים (תמיד בדרך לים), ולמעשה חלפנו לידו כמה שעות לפני שזה קרה - אני ועוד חבר שאת שמו לא אכתוב כאן אבל אקרא לו ר' (לא כי הוא רבי, אלא כי שמו התחיל באות רי"ש), ששנתיים קודם לכן איבד את אחיו במלחמת יום הכיפורים, בחווה הסינית, מה שגרם לכך שבביתו היה שם אחד שאסור לומר בקול רם: את שמו של עוזי יאירי, מפקד חטיבת הצנחנים, האיש ששלח את אחיו לקרב הנורא ההוא.