הספר ששינה את חיי לא נכתב מעולם. המצאתי אותו מחוסר ברירה, כשהייתי ילד, אחרי שבתחילת שנת הלימודים קיבלנו את המשימה הקבועה לכתוב יומן קריאה, עם פרס מובטח למי שיכתוב על הכי הרבה ספרים, וכמו בכל שנה הייתי בטוח שאני לוקח את התחרות הזו בהליכה - בשכונה שלנו ילדים קראו צ'יפופו ו/או קופיקו, לא תחרות לילד שקרא בכיתה ג' את עלילות גילגמש (ספוילר: גילגמש שולתתת), אלא שבאותה שנה -



 אם אין טוויסט בעלילה זאת לא עלילה -



באותה שנה הגיעה לכיתה ילדה ושמה מוניקה, מה שכבר גרם לי להתאהב בה בגלל הסרט השוודי "קיץ עם מוניקה" (אבי לקח אותי לסרטים של ברגמן מאוד, מאוד מוקדם בחיים; אולי מכאן התחילו כל הבעיות), ומרוב אהבה הזנחתי את המעקב אחרי יומן הקריאה שלה. יום לפני מועד ההגשה, חברתה הטובה ביותר גילתה לי בסוד: למוניקה יש שלושים ספרים ביומן! שתבינו,



רוב הילדים כתבו על ארבעה-חמישה ספרים, המשקיעים ביותר על שבעה; אני הייתי כותב על עשרים, מדי שנה, וזוכה בפרס בלי להתאמץ בכלל, ופתאום - שלושים! מה עושים?



מה שעשיתי זה לשבת כל אותו הלילה ולמלא את היומן, כי זה לא מספיק לנצח אותה בספר אחד או שניים, הייתי צריך להביס אותה, למחוץ אותה, מה גם שהיתה בת, מה גם שהייתי חצי מאוהב בה - לא לא לא, פחות מתבוסה לא תספיק כאן -



אחזתי בעט האהובה עלי, התיישבתי לשולחן המטבח, ועד אור הבוקר כתבתי על עוד שלושים ספרים: שלפתי מהאוב את כל כתבי הסופר הפולני הנשכח הנריק סנקייביץ', שורה של ספרוני מתח חצי-פורנוגרפים בהוצאת מ. מזרחי, שלושה של זיגמונד פרויד (בהם הספר השם הנפלא ביותר שנתקלתי בו אי פעם: "על שכחה, פליטת-פה, מעשה שגגה, אמונת-הבל וטעות"), ואת כל כתבי טרזן - כולל "טרזן ותעלומת האטום", שאחרי שנים נודע לי שנכתב בשם בדוי על ידי פנחס שדה.



כמעט הגעתי לחמישים. כמעט! אבל השחר עלה, עוד מעט ההורים מתעוררים, עוד מעט בית ספר, וחסר לי אחד. ואז, בהבזק גאוני ובו-זמנית פלילי, המצאתי את הספר האחרון. שמו: "החיים האחרים". הסופר: ג'ון בירן. נשמע טוב?



שלוש שורות בלבד הספקתי לכתוב עליו: ספר מדע בדיוני, על אדם שנרדם באמצע מלחמה, חולם שבעזרת נשק חדשני הוא מסוגל לעבור לעולם אחר, שממנו כל העולם הזה נראה כמו משחק לוח דמוי שחמט, וכשהוא מתעורר הוא מגלה שהוא באמת בעולם ההוא, ואיננו מצליח לחזור. מלמעלה הוא רואה את אשתו וילדיו, את המלחמה, ואת הילדה שאהב מבית הספר והיא כבר זקנה (נקמתי העלובה במוניקה) - אבל הוא תקוע שם, מעל הכל, ורואה הכל, אבל בודד לנצח.



שלוש שורות. כל מה שרציתי זה רק לנצח בתחרות. אבל רצה המקרה והמחנכת, שגם ככה חשדה בי, לא האמינה ולו לרגע שקראתי את כל הספרים האלה. בחושיה החדים זיהתה את חוסר שליטתי בספרו של "ג'ון בירן", ואמרה: אוקיי, ספר לנו בדיוק מה קורה בספר הזה.



לבד. עומד. מול ארבעים זוגות עיניים חשדניות.



אז מה קרה לגיבור אחרי שהוא מגיע לעולם השני?



הוא.. הוא... מקים משפחה חדשה.



עם חייזרים, אה?



כן, אבל גם הוא נהיה חייזר כמוהם.



ואז מה?



ואז הוא מתאהב במישהי ומתחתן איתה. אפילו שיש לו כבר אשה בעולם שלנו.



וזה לא מפריע לו, שתי נשים.



לא, כי... כי... הוא בעצמו שני אנשים.



...ואז?



ואז הוא קולט שאם הוא השתנה פעם אחת, הוא יכול להשתנות הרבה פעמים. והוא עובר עוד עולם ועוד עולם. עד שבסוף הוא מגיע לעולם שכולו זכרונות, ואז הוא נזכר בעולם שלנו, המקורי, ושמה הוא מגלה את הילד שלו, המקורי, ובשבילו הוא מוותר על כל העולמות, ואז בגלל שהוא ויתר עליהם, הם לא קיימים יותר. וזהו.



לא יודע מאיפה זה בא לי. היא שאלה שאלות, ואני עניתי, וככל שעניתי כך הומטרו עלי עוד ועוד שאלות, ילדי הכיתה רצו לדעת כל מה שאפשר על העולם המוזר הזה. הם שאלו - אז עניתי. מה יכולתי לעשות?



זכיתי בתחרות. כמובן. מוניקה היתה לרגע מוקסמת ממני, כמובן. לשאלה היכן ניתן להשיג את הספר הזה, עניתי שהוא באנגלית ואבא שלי קנה אותו בחוץ לארץ. ויומיים אחר כך יצאנו לחופש הגדול, וכולם שכחו מהספר הזה. חוץ ממני. אני לא שכחתי מעולם. זה הספר שהפך אותי לסופר. כי אם אפשר, בבוקר אחד לחוץ, להמציא משהו שמשנה את כל המציאות, אז.. אז.. אז..