"חרוזים שחורים", אברהם סוצקבר, ערך ותרגם מיידיש: בני מר, הקיבוץ המאוחד, 217 עמ׳


המסירות של בני מר לחִיותה של שפת היידיש ראויה לכל שבח. אין פופולריות רבה לדבקות הזאת בלשונם של מי שנרצחו במזרח אירופה, ומעטים בארץ–ביבי יודעים להעריך את פועלו של מר, סופר, מתרגם ועורך מוסף “ספרים" של “הארץ". היידיש הולכת ונמוגה במהירות שבה מתים דובריה. מובלעות חרדיות עדיין דוברות בשפת האם הנשכחת, אבל ההתרחשות הספרותית כבר מאחוריה. שנות הפריחה של יצירת היידיש התקיימו בין שתי מלחמות העולם, ומר, יליד 1971, יונק מאותה תקופה. צעירים בני גילו מתעניינים בשפות העולם, ונדמה כי הוא פועל יחיד בדור השלישי או הרביעי למתרגמים ישראלים מיידיש. העברית שאליה הוא מוזג את היידיש היא גשר נוח ויציב בין אז לעכשיו. מעבר מרתק בין שם לכאן.

מר הכיר את אברהם סוצקבר (1910–2013) בעודו בחייו, בתל אביב, וליווה את יצירתו המאוחרת. סוצקבר לא חדל לכתוב בשואה, בליטא, ואחר כך ברוסיה, וכשעלה לישראל ב–1947 המשיך לכתוב ביידיש לקהל מתמעט. ב"חרוזים שחורים" אסף המתרגם טקסטים שונים של סוצקבר, ותרגם אותם תחת כותרת המשנה “אוטוביוגרפיה מדומיינת, שירים, סיפורים ושיחות". מעמוד לעמוד נפרשים חיים רותחים ומקוטעים של איש רוח יהודי מווילנה, שניחן במודעות חריפה לפרטי הווייתו. תוקף התובנות של המשורר המעמיק ואף מהתל, טראגי וגם ציני, מתקיים מעל לזמנים ולמקומות.

סוצקבר כותב על עירו שעל נהר הוויליה, על שכניו שם, ועל משוררים ופרוזאיקונים שמתו במיתות משונות לפני ובזמן השואה. ההתייחסות הרצינית שלו למילים, לכוחן, משיבה תקווה לחיוניות הטמונה בעצם האמירה. “באמצעות השיר הייתי אפילו בגטו אדם חופשי, חופשי עד אינסוף". ההתבוננות החדה מוצאת בזוועה פרטים שנאחזים בחיים. בספטמבר 1941, כשהוליכו את סוצקבר ואת הרב האחרון של וילנה אל ההרים, כדי להמיתם שם, עברו בגנים נטושים. “וכך, בדרך למוות, הבטתי פתאום בטיפות הטל הגדולות שעל עלי הכרוב הירוקים. חשבתי אז: טיפש, חיית כבר כמעט 30 שנה ולא שמת לב שטיפות הטל גדולות כל כך".

הטקסטים סוערים ברוח נעורים שלא שככה עם הגיל או עם מוראות החיים. סוצקבר הוסיף לראות ולחוות את פיסות חייו בלי להניח לזמן לנגוס בהן. “כי מה זה זמן? חלון דל אל/ אמי המדליקה נרות./ הלל, הלל, הלל, הלל/ רוטטת להבת נרות". אמו של סוצקבר, שאהבתו אליה שבה ובוקעת משורות רבות, נרצחה בפונאר. הוא זיהה את נעליה בעגלה עמוסת נעליים שעברה מגיא ההריגה לנקודת איסוף חפצי הנרצחים. הוא עצמו עמד מעל לבור שנצטווה לכרות וציפה לירייה שתפגע בראשו. הכדורים חלפו מעל לראשו, משום מה, והוא נותר בחיים, “כפי שאתם רואים". בשעה שחפר פגע שוב ושוב בתולעת, וחלקיה נותרו בחיים. “אם חוט חיי–תולעת לא נקרע,/ במה מכל תולע אני נופל?".

מתוך הטקסטים ניכרת גם הערכה עצמית, שמחה על הכבוד שחולקים לו במוסקבה, באמריקה. אך בתחנות חייו הישראליות - מה חש? אולי הסתפק בחוג המעריצים המצומצם. מצוקת האי הבודד בתוך ים העברית הישראלית לא ניכרת בדפים האלה. סוצקבר הקשיש, כמו אברהם הצעיר, יושב בבתי הקפה של תל אביב ומתבונן באנשים. “הגיע זמן להיפרד, מלים. מספיק./ אתחיל לקרוא פנים, כי באה עת", הוא כותב על מעשיו בקפיטריה “מלכא" על שפת הים. ב"אלדין" היפואי הוא מאזין לסיפורה הנורא של ניצולת שואה. הוא חוזר תמיד אל זכר הדברים ההם והזמן שקפא בהם. “הו אל תסתירי, אמא,/ ואמרי לי אם/ זו רק פריחת ורדים. אבל ביאושי ראיתי ארגמן - שלושה פצעי קליעים: ראשון, שני, שלישי".

השואה בעיניה

פרדריקה עמליה פינקלשטיין, סטודנטית לפילוסופיה מפריז כתבה רומן על השואה: “לשכוח" (מצרפתית: אחינעם אסתר ברגר, סנדיק ספרים, 150 עמ׳). הסופרת הטרייה, בת 23, זכתה לשבחים בצרפת, וזוכה הנובל, הסופר לה קלזיו כתב לה מכתב נלהב. פרנסי התרבות כבר העמידו אותה ברשימת הפיינליסטים לפרס “רנוֹדוֹ" המוענק לסופר הצעיר המבטיח. מעטים העזו להצביע על הפתוס המוגזם והבוסריות של היצירה הכוללת משפטים כגון: "אין טעם שאציין את גילי המדויק, כי עד שאקרא שוב את המשפט שכתבתי הגיל הזה ישתנה ממילא".


"לשכוח"

המספרת של פינקלשטיין, אלמה (“יש לי עיניים חומות כהות בצורה של שקד ובגוון של אגוז") פוגשת את נכדתו של אייכמן בבית קפה. מוראות השואה ממלאות את מחשבותיה, וחייה מתנהלים בכפל מציאות: האחת אקטואלית אך נטולת מעורבות מצדה, ובה היא משוטטת בפריז כדי לחמוק מן הזיכרון, והאחרת מלאה בגוויות מושלכות ברחובות ועל קרקעית הסיין. “אני צועדת לאורך רחוב אוטוויל, ורק המתים מארחים לי לחברה". הטקסט מהול בתאי גזים, חלון ראווה של לואי ויטון, פפסי קולה, שמות של יצירות מוזיקליות ומלחינים, שמות של ספרי פילוסופיה. כל זה מסתחרר במילותיה של הצעירונת המספרת החשה ש“בסופו של דבר פריז עומדת להיחרב". 

חוב קטן

מרשימת ספרי המסע של הוצאת נהר, שהופיעה לפני החגים, נעדר ספרו של מארק אֶלדֶר “בז'יברני, עם קלוד מונה" (מצרפתית: אביגיל בורשטיין, 126 עמ'). חבל להחמיץ את הנסיעה המרגשת בחברת צייר דגול המשוחח בחופשיות עם סופר סקרן. אל מחוזות הציור האקוורלי, על גדות הסיין ועל שפת בריכת הנימפאות. 

“בז'יברני, עם קלוד מונה"

צילומים: יח"צ