"טרוצקי על מות בנו", לאון טרוצקי, מאנגלית: רעיה ג'קסון; "אצל טרוצקי", ז'ורז' סימנון, מצרפתית: ראובן מירן, נהר, 94 עמ'

מי שלא היה מנהיג מהפכה קומוניסטי בברית המועצות של תחילת המאה ה־20 יתקשה להזדהות עם נוסח הודעת האבל הפומבית של לאון טרוצקי על מות צעיר בניו, לב סדוב. לייב דווידוביץ' ברונשטיין, כפי שנקרא טרוצקי בלידתו (1879), ממובילי המהפכה הבולשביקית עד שסטלין השתלט עליה, מתאבל על בנו כאילו עדיין נשא דברים לפני ההמון. “אנחנו עדיין איננו יכולים להאמין. ולא רק משום שהוא היה בננו הנאמן, המסור, האוהב - אלא כי יותר מכל אדם אחר על פני האדמה הוא נעשה חלק מאיתנו, מלופף סביב שורשי חיינו, שותף למחשבותינו, לפעילותנו, מגיננו, היועץ שלנו והחבר שלנו".


המסמך המעניין ממחיש בבירור שהשנים הסוערות והמרות ההן במרחבי הצארות שהייתה לברית המועצות, לא הותירו ברירות התפתחות למי שנולד למשפחה שאש המהפכה בוערת בכל חדרי ביתה בכל שעה, ויהא הבית ברוסיה, טורקיה, נורווגיה, שווייץ, צרפת או דרום אמריקה. לב סדוב, שאביו רשם אותו בשם משפחת אמו כדי לגונן עליו, לא יכול היה להינצל מגורל המהפכן. הוא שב ובחר בדרך המהפכה בכל שלב ב־32 שנות חייו. הוא הלך לגלות עם הוריו ונטש אישה וילד, חי בסכנה מתמדת, וכל העת היה תחת מעקב עוין מטעם גורמים שונים בברית המועצות.

כשמת בפריז, בפברואר 1938, אחרי ניתוח תוספתן, התברר שכל סובביו היו מושתלים של מבקשי נפשו, והם שלקחו אותו לבית החולים הפרטי שדרדר את מצבו. ללב סדוב לא היה סיכוי לחיות יותר שנים מכפי שחיו הוריו. ממקומנו היום קשה להבין הורים שאינם מפריחים את בנם אל חייו העצמאיים, הנבדלים. טרוצקי ואשתו נטליה הפכו את בנם לרֵע לדרך האידיאולוגית המחמירה. לפי עדות האב, הבן הצטיין בפעילותו המחתרתית כיוון ש"נעשה לחלק מחיינו מהרגע הראשון שהיה מודע לעצמו. ולמרות גילו הצעיר נראה לנו כבן גילנו".



כנראה שטרוצקי, מבכירי השלטון הבולשביקי ומי שהקים את הצבא האדום והיה למפקדו הראשון, לא יכול היה להבחין בזמנו בעוול ההורי שגרם לצעיר בניו. למעשה, כל ארבעת ילדיו מתו לפניו במיתות משונות, אם בשל תנאים אובייקטיביים גרועים ואם עקב מיקומו הבכיר בשלטון. סטלין ראה בו איום ורדף אותו עד שמתנקש מטעמו הצליח לתקוע בראשו גרזן קרח באוגוסט 1940 במקסיקו.    


טרוצקי שמע את הבשורה על מות בנו בבית גלותו שבמקסיקו, שם שהה מאז 1936. המתח, היגון, הנדודים כנרדף לא שיככו את להט המהפכן. לכן, בדבריו נשמעת הגאווה האיתנה על דרכו של הבן, הרבה יותר מזעקת אב שכול. “ללא פשרות ניתק לב את קשריו עם חבריו הסטודנטים אשר נקרעו באלימות מה'טרוצקיזם' על ידי אבותיהם הביורוקרטים", מעיד האב על שלב צעיר בחיי בנו.

ככל שמעמיקה הקריאה בדפי טרוצקי, כן יוצא הלב אל לב הבן. לא על האב בוכה הקוראת, אלא על הבן שוויתר על חייו בעודו חי. עד כדי כך שתרם משמעותית לספרי אביו: “שיתוף פעולה כזה התאפשר רק בזכות הסולידריות האידיאולוגית ששררה בינינו, חדרה ללשד עצמותינו וזרמה בדמנו. ובעצם מן הראוי ששמו של בני יופיע לצד שמי בכל הספרים שכתבתי מאז 1928". קשה לתאר סימביוזה בדרך מוחשית יותר.   

בספרון שלפנינו נכרכה עדות נוספת לשריון המהפכן שגונן על טרוצקי מפני טרגדיות אישיות. ז'ורז' סימנון, הסופר הבלגי הדגול, ראיין אותו ביוני 1933, באחת מתקופות הגלות הראשונות, באי שקט לחופי טורקיה. טרוצקי גר בווילה שהשקיפה על המפרץ, והוא ענה על שאלות סימנון בכתב. הם דנו בעיקר בתופעת היטלר. 

נתיב הנפילה

דאגלס סמית, היסטוריון וסופר אמריקאי, התמחה בתולדות רוסיה וברית המועצות. ספרו “אנשי העבר" (מאנגלית: יוסי מילוא, כתר, 542 עמ', כולל הערות ומפתח) חוקר את האירועים שסחפו שתי משפחות מאצולת בעלי הנכסים והממון, כשגלי המהפכה הבולשביקית גרפו את כל שניצב בדרכם. החוקר נבר במסמכים וראיין צאצאים של אותן משפחות. סמית ממחיש תקופה באמצעות אנשים מסוימים שעולמם חרב אך הסתגלו למציאות חדשה. באמצעות עדויות ישירות מיטיב הסופר לתאר את פרטי הדרדור ממעמד נישא וחיי תענוגות בעיר ובכפר, עד למחסור והשפלה, מעצרים ומיתות משונות. כרך מרתק, נוגע ללב בחיותו ומרחיב ידע על תקופה ומקום, כפי שנראו בעיני מי שנחשבו לאויבי העם.  “אלכסיי טטישצ'ב הבחין שבאחוזת משפחתו (...) נראו המשרתים בקיץ ההוא (1917) ‘מסויגים ולפעמים זעופים' ועשו את עבודתם כבעל כורחם. (...) כשהתבקשה אחת האיכרות שלא לרעות את פרותיה בחצר האחוזה, עלתה אל הגזוזטרה, הפשילה את שמלתה ועשתה את צרכיה על הרצפה לעיני דודתו של טטישצ'ב".  



באותה מזוודה

תוספת נחוצה להתייחסות לספרו של סטיבן פריי בשבוע שעבר (“More Fool Me"): מרשימת השמות החשובים נשמטו בעוונותי שמותיהם של הנסיך צ'ארלס ואשתו דאז, דיאנה. פריי אירח את הזוג בבית הקיץ שלו בנורפוק, לאחר שהנסיך הזכיר באוזניו שהם מתגוררים בארמון סמוך. השחקן וחבריו הקומיקאים השמאלנים הפרועים נשנקו מהתרגשות בערב ההוא. אחרי שהזוג המלכותי עזב, הפטיר אחד הנוכחים: “זוג נחמד, זוג נחמד, תזכירו לי מה שמה של הבחורה?".

וב־13 בספטמבר 1993 כתב פריי ביומנו: “העולם משתולל היום בגלל ההסכם שנחתם בוושינגטון בין אש"ף לישראל". 

צילומים: יח"צ