"ים ביני לבינך", נורית גרץ, דביר, 288 עמ׳

נורית גרץ כתבה ספר על תחושת ההחמצה. קול הספר צלול וניחר, קדחתני ונואש, אומר אמת אנושית כמעט קשה מנשוא. האם מצב הרוח האישי של הקוראת תאם את הספר האיכותי, או שהספר הצית את הצער בלב? כנראה ששתי התשובות נכונות. גרץ יצרה אמירה חזקה על חיי היחיד כהחמצה מתמשכת, ובעקיפין גם על החמצה לאומית ואוניברסלית. בין השאר, יש כאן פירוט מערער של היום־יום שאחרי המהפכה הקומוניסטית, כפי שנחווה בחיי האנשים שהבעירו את האש, וכפי שנחת על ראשי התמימים שרצו רק לשרוד.

גם בהחמצה הלאומית שלנו יש נגיעה. אחת משני גיבורי הסיפור, רחל המשוררת, באה לארץ ישראל כדי להבריא ולברוא בה, וגורשה מן הקבוצה שבעמק הירדן בגלל מחלתה. במעשה הזה, כמו בעניין גירוש האריסים הערביים מאדמותיהם, הודגם חלק מאמות המידה שעליהן התבססה מדינת ישראל. זאת המדינה היודעת טעמה של החמצה יותר מכל מדינה צעירה בעולם.

לא רק רפיון הרוח של מיכאל ברנשטיין, אהובה ואוהבה של רחל, הוליד את ההחמצה הזוגית והאישית. גם הנסיבות החיצוניות, כתמיד, תרמו לכך: מלחמת העולם הראשונה, העוני ששרר ברחבי רוסיה, השחפת של רחל ודאגתו של מיכאל להוריו. גרץ מראה בסיפורה המהודק שההחמצה היא בעצם המהות הכי נוכחת בחיי אדם וארץ. מעבר לה קיימות מהויות חיוביות, אך הן ערטילאיות: הזיכרונות, החלומות והגעגועים. בתיאור ימיו ובמיוחד לילותיו של מיכאל, ממחישה גרץ איך חלל חייו מתמלא בהזיות בהקיץ על אהובתו. והוא הרי לא ידע את האמת העיקרית, המרה, שהיא חולה חשוכת מרפא הנמקה בבדידותה. דמיונות ותמונות מעברם הקצר המשותף בטולוז, משתכנים בחייו לצד חצאי יוזמות לקום ולנסוע אליה. בימיו החיצוניים הוא מממש חיים רוסיים אוטומטיים ועלובים, נטולי שאר רוח ורצופי דאגות. האשמה, החוברת אצלו ליגון ההחמצה, דוחקת בו לסייע לאנשים שמצבם קשה יותר.

העובדות המוצקות, שגיבוריה של גרץ היו בשר ודם וחייהם נרקמו בתקופות היסטוריות כבירות ברוסיה ובארץ ישראל, בנו מסד סיפורי מוצק ואמין. אך הסיפור עצמו, כפי שנכתב, הוא יצירה בשלה ומקורית, עשויה בתנופת כתיבה נאמנה לעצמה ושלמה בכל רבדיה. העצב ההולך וגובר ככל שהעלילה מתקדמת בדרכה הטראגית, אינו מתקיים רק בשל הסוף הידוע מראש. כתיבתה של גרץ עושה זאת, תוך שילוב שירי רחל בטקסט כאילו באו במקשה אחת לספרות העברית, ביצירה נקייה מכל מיותרות.

הכותבת השתכנה בנפשות מיכאל ורחל מבלי לאבד את יציבתה האיתנה בעמדת המספר החיצוני. לשם כתיבת יצירה מורכבת כזאת, משכנעת וחפה ממניפולציות רגשיות, נחוצה שליטה עצמית ושליטה בכלי היצירה. הסיפור פועם בקצב הגעגוע המתמיד. גרץ נצמדה לעדויות שנאספו בתחקיר שקדני, עד כי דומה שהלחישות הרותחות של גיבוריה התיכו את אצבעותיה למקלדת. רחל ומיכאל שלה הוגים וכותבים אל חלל אינסופי, סואן בכיסופים שאין לגשר עליהם.

הם נפגשו בטולוז ב־1913. היא הגיעה מארץ ישראל כדי ללמוד חקלאות ולהשתלם בציור והוא למד הנדסת חשמל. העובדות מאשרות כי התאהבו ובילו באתרים שונים בעיר. לבסוף נפרדו ולא התראו עוד, אך היא כתבה שירים עליו ואליו, והוא לא חדל ללוות את חייה במחשבותיו.

לפי ספרה של גרץ, דומה שמיכאל היה זקוק לאהובה נחלמת, לא ממשית, כדי לשרוד בחיי הפנים והחוץ שהמציאות תבעה ממנו. האיש מתואר ברגישות ובחמלה כגבר שאינו נלחם על אהבתו, כפי שאינו נלחם נגד המשטר. הוא דמות מסקרנת, מעונה, לא מובנת מאליה. מולו מרחפת דמותה של המשוררת כפי שלא הכרנו. בריאה, דעתנית, שופעת חדוות חיים. עד אותו מסע נורא בכרכרה מתל אביב לגדרה ובחזרה.

מה בתפזורת

כותרת המשנה של “שלוש יריות ועשרים שנה" (עורכות: אניטה שפירא ונורית כהן־לוינובסקי, עם עובד ומרכז יצחק רבין, 174 עמ׳), “הרהורים על הפסיפס הישראלי", אינה מדייקת אלא בכוונתה. והכוונה טובה, כמו כל טקס יזכור ממלכתי. פסיפס הוא מעשה אמנות המחבר בין צורות רבועות הנבדלות בגווניהן. התוצאה, שתחילתה בתוכנית תבניתית, יוצרת רושם קוהרנטי בעל משמעות. החברה הישראלית דומה יותר ל"מה בתפזורת", געש של כוחות מנוגדים שמסרבים להתגבש לכלל צורה. הרבה גוונים ללא תוכנית משותפת. המילה פסיפס משדרת בפונטיקה שלה פיוס ופּיס, וגם בכך אין רלבנטיות.

המאמרים שבספר עוסקים במצב הישראלי 20 שנה לאחר רצח ראש הממשלה. לשם האיזון המקודש זימנו העורכות אל בין הכריכות, כותבים מאזורים שונים של המפה הפוליטית. כך הגיעו אל הספר רשימות מעניינות ורציניות בצד אלה הצפויות והמימיות. הסך הכל מאשר שההפגנה ההיא בכיכר ציון רק סימנה את המגמה שהתעצמה בעקבות האירוע הנורא ביותר בתולדות מדינת ישראל. הנטייה ימינה התחזקה והדמוקרטיה ניזוקה ללא תקנה. העובדה שנשיא המדינה קורא במאמר הפותח לחבר את כל המגזרים “יחד במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית", מעידה רק כי הנשיא האהוב על רוב המגזרים לא מבחין בסתירה הפנימית שבהגדרה “היהודית והדמוקרטית".

"שלוש יריות ועשרים שנה". צילום: יח"צ

ההצבעה על הנגעים הישראליים אולי תאיר את מה שההדחקה מחשיכה (מאמריהם של שלמה אבינרי, אבי בן־בסט, איתמר רבינוביץ, עודה בשאראת), אבל אמונה אלון ויואל בן־נון יחזירו חלק מהקוראים לפינת ההדחקה. היא קובעת שתחילה יש לטפל בפליטים הפלסטינים אבל לא מציעה דרכי טיפול (ודאי שלא פינוי התנחלויות), והוא מתהדר ברשימה ארוכה של פגישות דחופות שיזם ומיד התקבל בדלתו הפתוחה של הנרצח. ויוסי שריד כותב: “מי שעמד על המרפסת, עומד עכשיו על בימות האזכרה".

מה שלא היה: האהבה של רחל המשוררת שלא התממשה

הסיפור על אהבת רחל המשוררת למיכאל הוא יצירה בשלה, עשויה בתנופת כתיבה נאמנה לעצמה. על ההחמצה כמהות נוכחת בחיי אדם