במהלך חגי תשרי תשע"ב חנה איבדה את התיאבון. זה החליש אותה עד לאפיסת כוחות. תחילה חשבתי שזה אובדן תיאבון האכילה בלבד. אילו זה היה כך, היה קל יותר להתמודד ולמצוא פתרונות. לאט־לאט הבנתי, זה אובדן תיאבון במובן הרחב. היא איבדה את התיאבון ל"ניו יורקר". הוא מגיע והיא אינה פותחת אותו. היא איבדה תיאבון לתוכניות הטלוויזיה, שפעם אהבה. היא התחילה להיות אפתית, אדישה כלפי המשפחה או כלפי כל מה שקורה סביבה. במילים אחרות, הוא התגבר עליה ועלי. השתלט. ועל כן אני נחפז לכתוב ולספר על שבע השנים המופלאות, שכפי שאמרתי במשפט הפתיחה, היו אפופות חרדה ותקווה, ובעיקר נעימות מאוד לשנינו - זוג זקנים מוגבלים, אוהבים, בבית קטן וצנוע בכפר גלילי שקט, שקט מדי, לאחר שוויתר על היחד הקיבוצי, מוקפים בילדים ונכדים ונין בטווח קלנועית מאיתנו. במסירות אין קץ.
כבר בימים אלה, במלאות לחנה 88 שנים, ועם ההידרדרות שהחלה בבת אחת ובגדול, אני רואה את הנולד. זה לא מעודד. וזו אולי הסיבה לכך שהחלטתי לכתוב עכשיו בטרם יתפוס אותי הייאוש בגרוני ויחנוק את היצירה.
התרעות פיקוד העורף