כשהופיע התרגום לעברית של הרומן "ימי הנטישה" של אלנה פרנטה האיטלקייה, היא כבר התחילה להתבסס בארצה, לא מעט בזכות הספר עצמו אך גם בגלל התופעה, כלומר פרנטה עצמה. וייתכן כי שני הדברים הללו קשורים זה בזה באופן בלתי נפרד: הכתיבה בגוף ראשון, תמיד בגוף ראשון, בסגנון כמעט בוטה בישירותו ובנושאיו הנשיים במופגן - יחסי בנות ואמהות, אהבה, נישואים - כמו גם התעצבות התודעה הנשית באמצעות קשר הנרקם בין שתי ילדות בנות 7 ועד להיעלמותה 60 שנה אחר כך של אחת מהן. כל זאת בארבעת הכרכים הידועים בשם "הרומנים הנפוליטניים", שמחזיקים למעלה מ־1,800 עמודים, עשו את שמה של פרנטה מחוץ לאיטליה ובעיקר בארצות הברית והשיקו את אחד ממשחקי החברה הפופולריים בקרב אנשי ספרות ושמו "מי את, אלנה פרנטה?".

בשני העשורים האחרונים שעברו מאז צאת ספרה הראשון באיטליה, סנדרה אוזולה וסנדרו פרי, בעלי הוצאת הספרים e/o, הם האנשים היחידים בעולם, מלבד סביבתה הקרובה ביותר, היודעים מי היא אלנה פרנטה. מלבדם לא מכיר אותה איש, כולל העובדים בהוצאת e/o. גם העורך שלה והמתרגמים של ספריה לשפות שונות אף פעם לא פגשו אותה פנים אל פנים. כל מי שרוצה להיות בקשר עם הסופרת, כך החליטה בתחילת דרכה ב־1991 כשהגישה את כתב היד של ספרה הראשון, צריך לעבור דרך התיווך של הזוג פרי: "...לא אשתתף בכנסים ובדיונים במידה שיזמינו אותי. לא אופיע בעצמי כדי לקבל פרסים במידה שירצו להעניק לי כאלה. לא אקדם את הספר אף פעם. בייחוד לא באמצעות הופעה בטלוויזיה באיטליה או מחוץ לאיטליה... עשיתי די והותר בשביל הספר הזה, כתבתי אותו. אם הוא שווה משהו, זה צריך להספיק...".

ככל שסופר משתוקק להסתתר, כך גדלה התשוקה של הציבור לחשוף אותו. משחק הפיתוי הזה של גלוי ונסתר עתיק וגילו כגיל התרבות. אבל לא רק הסירוב של פרנטה להתייצב מאחורי ספריה בעצמה מעורר סקרנות, וכפי שיסתבר גם זעם, אלא גם ההתנגשות החזיתית בין החלטתה לבין רוח התקופה.
אפשר היה לצפות שאחרי שביססה את מעמדה כסופרת בארצה וזכתה להכרה יוצאת דופן בעולם תיאות הסופרת הנפוליטנית (ככל הנראה) בת ה־70 (ככל הנראה) להתגלות בפני קוראיה הנלהבים ועולם המו"לות, שעשה רבות למענה וציפה לג'סטה קטנה גם מצדה. העובדה שכתיבה ספרותית היא עבודה מפרכת הדנה את העוסקים בה לבדידות ולצער ולמעט מאוד שכר בצדה ידועה לכל. כך גם המאבק חסר הבושה בין הסופרים על פירורי התהילה הספורים. המקרים שבהם סופרים הסתתרו מאחורי פסבדונים הם נדירים וגם אז רק לפרק זמן קצר שלאחריו ויתרו בשמחה על האלמוניות.



התשובה לכך לא נמצאת בספרים עצמם, לפחות לא בקריאה הראשונה. אולגה, הגיבורה של "ימי הנטישה" מספרת בנימה פלגמטית על הרגע באותו אחר צהריים סתמי של חודש אפריל, כשהיא מסלקת את שאריות ארוחת הצהריים, שבו הודיע לה בעלה שהוא נוטש אותה. "הוא אמר לי שהוא מבולבל, שעוברים עליו רגעים נוראים של עייפות, של חוסר סיפוק, אולי של פחדנות. הוא דיבר ארוכות על חמש־עשרה השנים של נישואינו, על הילדים, והודה שאין לו שום תלונות, לא עליהם ולא עלי. הוא שמר על ארשת מאופקת כמו תמיד, חוץ מתנועה מוגזמת של יד ימין, כשהסביר לי בעווית ילדותית שקולות חרישיים, מין לחשוש, דוחפים אותו למקום אחר".


מאז "אריאל", קובץ שיריה של סילביה פלאת המתאר את ימי הנטישה של בעלה, המשורר טד יוז, לא נכתב חומר מרוכז, רעיל, נקמני יותר על אפסותו של הבעל כמו זה, שהפסקה הראשונה הנעה בין דיווח עצל, כמעט משועמם, לבין אימה ותיעוב, היא מיצוי של מהותו השלמה. אלא שפלאת כידוע נכנעה בסופו של דבר לדיכאון הסוער שתקף אותה בעקבות הנטישה והכניסה את ראשה המבריק לתוך תנור גז, מסיימת בכך את חייה בגיל 30 ומתחילה את האגדה על חייה ושירתה לנצח. ואילו אולגה של פרנטה מכירה בכך שזו נפילה לשום מקום, "לא היה שום עומק, לא הייתה תהום. לא היה כלום". זה ניצחונה של אולגה על הבעל, שאחרי אובדן שיווי המשקל הפנימי והתפוררותה היא מצליחה להלחים את חייה מחדש. על עוצמתה המזככת של הדינמיקה הזו אין עוררין, אבל על איכותו של הספר ועל כתיבתה של פרנטה בכלל ניטש ויכוח.

מענה אחד להצלחתה הציע בשנה שעברה חוקר ספרות צעיר וחצוף בשם פאולו די פאולו ב"לה סטמפה": "הספרים של פרנטה מוצאים חן בעיני האמריקאים מפני שהם מצוידים בעלילה חלקלקה, משומנת היטב. היד הכותבת היא יד יציבה המפיקה נראטיב בנוי לתלפיות. השפה אטית. ונאפולי, כאשר היא מופיעה, מופיעה ברקע ומושכת תשומת לב מועטה, בדומה לגלוית תיירים בנאלית, וזוב צופה על המפרץ. הם מעוררים הזדהות רגשית אצל הקוראים. את העלילות אפשר לאתר בקלות, הן שכיחות. פרידה כואבת ב'ימי הנטישה' וב'Storia di chi fugge e chi resta' ('הסיפור של מי שנמלט ומי שנשאר'). סופרת מצליחה אשר שמה במקרה אלנה כותבת רומן שערורייתי ומזעזעת את העולם הקטן שממנו היא באה. גם זו עלילה שאפשר לכנות 'אוניברסלית', לא כן, אלנה פרנטה?".

והוא ממשיך לנתח את התופעה: "הכוח של פרנטה יותר מאשר בספריה נמצא בהיעדרה. במרחק התהומי שלה מהכל: איש מעולם לא ראה אותה, מעולם לא נערך איתה ראיון פנים אל פנים. דרכיה לא הצטלבו עם אלה של אף אחד אחר, גם לא במקרה, כפי שקרה לסלינג'ר, בסופרמרקט. אין בנמצא אפילו תמונה שלה מימי ילדותה, כמו אצל מתבודד ידוע אחר, תומס פינצ'ון... יהיה עצוב מאוד וגם מביך לגלות בעוד שנים מעכשיו את האמת מאחורי משחק המחבואים המתיש. מי שיאמר שהפסבדונים הוא חלק נורמטיבי מעולם הספרות יציין עובדה חשובה, אבל נדיר ששם בדוי מחזיק מעמד יותר מ־20 שנה, ובכל מקרה המשחק הזה מעניין הרבה פחות מחיים אמיתיים, מפנים. מחוויה אותנטית. אפשר שלא להתבלט מבלי להפוך לרוח רפאים".


כריכת הספר "החברה הגאונה". צילום: יח"צ

לאחרונה הופיע הרומן הראשון מבין הרומנים הנפוליטניים, בתרגומו הנאמן של אלון אלטרס לעברית ועורר עניין ואף נכנס לרשימות רבי המכר. אינני יודעת אם הוא ראוי לתואר מהפנט, אבל את "החברה הגאונה" קראתי בעניין אחרי שלא התכוונתי לקרוא אותו כלל. כפי שדברים כאלו קורים - ולכן שוק הספרים מייחס לגורם ה"מפה לאוזן" חשיבות מכרעת בגורלו של ספר - בארוחת ערב אינטימית בביתי אמרה חוקרת ספרות שאני תמיד מקשיבה לדעותיה בעניין וממעטת מאוד להסכים איתן, שהספר הזה הוא גאוני לדעתה והצליחה לעורר את סקרנותי. מאז חזרתי וקראתי ב"ימי הנטישה" לצד הקריאה ב"החברה הגאונה" ואף חיטטתי לשם שעשוע במיסתורין האופף את הסופרת. אפשר לומר שזכיתי לימי פרנטה דחוסים לאחרונה ועדיין אני לא מסוגלת להיגד חד־משמעי.

אולי הגילוי המובהק של בגרות ביקורתית טמון בקבלתם של פגמים. בהבנה כי יש יצירות לא שלמות, לא אחידות, עם חולשות מובהקות וכוח מובהק לא פחות. בלי הנחת יסוד כזו לא הייתי יכולה לדבר על פרנטה ואף לא ליישב בין כתיבתה הבנאלית לעוצמתה הנדירה. "החברה הגאונה" אף יותר מ"ימי הנטישה", הוא רומן הדורש סוג של קריאה לא מוכרת שאכנה אותה באין מילה אחרת "אופטית". היכולת לעשות זום־אין אל תוך הטקסט ואז להרחיב את העדשה ולקלוט את מלוא רוחבו הפנורמי ואז להתמקד ולהגדיל רק פרט אחד בתמונה כולה ובמאמץ גדול ללכד את כל הפריזמות האלו לכלל תמונה אחת - היא זו שתאפשר להגיע למיצוי מלא של העולם שפרנטה בוראת.

השנה, לקראת הכרזת שמות המועמדים לפרס ה"סטרגה", הפרס הספרותי היוקרתי ביותר באיטליה, עלה גם שמה של פרנטה כמועמדת אפשרית על "החברה הגאונה". בעיתונות האיטלקית התנהל דיון בשאלה - האם ראוי שסופרת המסתירה את זהותה תהיה מועמדת לפרס, שלטקס הענקתו לא תופיע. אחד השופטים, הסופר רוברטו סוויאנו, פנה במכתב פומבי שהתפרסם ב"לה רפובליקה" אל פרנטה ובקש את רשותה כדי להגיש אותה לפרס:
“... אני מציע את מועמדותך מפני שאני קורא שלך ומפני שזכית להכרת הביקורת העולמית. וזה אינו עניין של מה בכך. אני מציע אותך, משום שאני חושב שמועמדותך יכולה לעזור לפרס לחזור להיות אירוע חי שיש בו עניין וכנות ולחדול להיות זירת מסחר בקולות, בקשת והענקת טובות...כסופר אני מרגיש בר מזל וכמוך אני אדיש להיגיון שעומד מאחורי קיומם של פרסים ספרותיים. אך כקורא אני מאמין שמועמדותך לפרס עשויה להוביל מהלך שלו מקווים אנשים רבים זה שנים...".

פרנטה השיבה לו בגסות לא מודעת ודי אופיינית: "...איש מבין קוראי מעולם לא כתב אלי כדי לקבל רשות, ואם אחד מהם מעוניין להשתמש בכרך של 'החברה הגאונה' כדי לתחוב אותו תחת רגלו הקצרה של שולחן מתנדנד, הלא העובדה הפשוטה והטהורה היא שמרגע שהתגלגל הספר אל ביתו, רשאי אותו אדם לעשות בו כרצונו".

טריפת הקלפים שאלנה פרנטה כפתה על עולם הספרות האיטלקי מעוררת קנאה. את העובדה שפרסים ספרותיים הם עסק מכור מראש חוויתי בעצמי במה שזכור כשערוריית פרס ספיר, שהיוותה רק את קצה הקרחון וביטאה יותר מכל את עומקה של ההשחתה המחלחלת מהפוליטיקה והעולם העסקי ועד לשורשי הספרות וכיבודיה.

האם זהותה האמיתית של פרנטה תיחשף יום אחד? האם היא בסך הכל תרגיל שיווקי? האם היא מעידה על צניעות נדירה בתרבות של חשיפה אישית? כל השאלות הללו נשארות פתוחות לפי שעה, אבל יש משהו בחירות שהעזה לתבוע לעצמה הסופרת שמעוררת את התפעלותי. 

סייעה ותרגמה מאיטלקית: עינת בדי