יום אחד הגיעה לסינמטק תל אביב בחורה צרפתייה ענוגה, לבושה גלבייה לבנה כמו ערבייה, שעוררה סקרנות, למרות שכביכול לא היה לה מראה יוצא דופן", מספרת ניבה יוסף על נסיבות כתיבת ספרה החדש, "אניס מנאנסי" (הוצאת הקיבוץ המאוחד). "הכרנו והתיידדנו, מה שהביא לכך שהספר נכתב עליה, בתוספת המון שכבות שהלבשתי אותה".
אניס, גיבורת ספרה היפהפה של יוסף, בת הכפר דומרמי, שבו נולדה ז'אן דארק, מנצלת את ההזדמנות שידידה, פול, נוסע לטייל ביוון, ומתנחלת בדירתו השכורה ביפו. "דרכה אני מראה ישראל אחרת", מציינת יוסף. "נאמר לי שלראשונה נכתב רומן ישראלי על בחורה נוצרייה שחווה את הארץ מנקודת מבטה, שדווקא בה היא מוצאת מרגוע לנפשה הסוערת. בלי כוונה הקדמתי בספר את האירועים הקשים בפריז. 'צרפת יפה, אבל מה קורה עם כל הערבים אצלכם?' שואל מוכר החומוס את אניס, שעונה לו בתמימותה: 'בצרפת זאת מסורת לפתוח את הדלת בפני מהגרים'".
ולמרות הכל, את ממשיכה לשבת שם גם עכשיו.
"קרה מה שקרה, אבל החיבור שלי לצרפת ולתרבות שלה חזק מאז שהגעתי אליה לראשונה בילדותי עם אבא שלי, מונדי יוסף, שהיה מחזאי. אבל גם כשאני לא שוהה בישראל, אני לרגע לא מרגישה שעזבתי את הארץ, שבה אני חיה לסירוגין. כרגע אני נשארת בפריז מתוך מחויבויות שיש לי בה כשחקנית תיאטרון בובות".
נדודים הם המכנה המשותף בין ספרה הנוכחי של יוסף לבין ספרה הקודם, "קפה בטעם אירופה", שהופיע לפני שבע שנים. "השפיעו עלי דבריו של הבמאי רב אמן התיאטרון פיטר ברוק, שדרכו של אמן היא 'לך לך', בדיוק כפי שנאמר בתנ"ך", היא אומרת. "אמן זקוק למסעות, גם אם לא תמיד הם קלים לו ולפעמים הם אף עלולים לפצוע לו את הנפש. הנדודים נותנים לאמן פרספקטיבה בכתיבה. הוא לא זקוק לדירה בורגנית כדי ליצור את האמנות שלו כשהיא מתעלה מעל הקטנוניות של העצמי. כל האמנים הגדולים הם מהגרים נצחיים גם אם הם לא עשו זאת בפועל".
מותו של מונדי יוסף בגיל 59 היה טרגי ותיאטרלי, אחרי שהתמוטט ב־94' על מדרגות תיאטרון "לה מאמא" בניו יורק, שם הועלה מחזה שלו. בתו, רהוטת הדיבור, כואבת מאוד את דחיקתו של אביה אל שולי המציאות התיאטרונית בישראל. "בארץ מעדיפים להציג חומרים מסחריים, בלי לקחת סיכונים ולהציג מחזות בועטים", קובלת יוסף. "לצערי, נמנעים מלהציג בה את המחזות שלו, פרט לתיאטרון 'קרוב' של ניקו ניתאי ולתיאטרון 'הסמטה'".
יוסף נשמעת כמי שהתרחקה מקשיי העבר. "סופר צריך לבוא לכתיבה כשהוא רגוע ובמצב רוח טוב", היא מציינת. "אני לא מאמינה בכתיבה דיכאונית, שבה סופר מתפרק מהרגשות שלו. יש בכתיבה משהו שכלתני, תוך כדי בריאת עולם חדש. הכתיבה בשבילי היא לא מעין תרפיה, אלא עבודה עם הנפש שלי, כשאני כותבת מתוך עצמי. כשאני מסיימת לכתוב, אני מרגישה התעלות כזאת".
התרעות פיקוד העורף