זה התחיל בבקשה שהגיעה בפייסבוק, לתמוך במועמדותו של אורי אבנרי לפרס ישראל בתקשורת. תמכתי - ואז גיגלתי קצת “פרס ישראל לאורי אבנרי". מצאתי באתר לביקורת התקשורת “העין השביעית" שמועמדותו של אבנרי הוגשה על ידי רינו צרור, דורון צברי ויאיר לב (האחרון יצר סרט תיעודי באורך מלא על אבנרי) ונדחתה. הד"ר לתקשורת אורן מאיירס כתב שם “עובדת היותו של אבנרי הזוכה האולטימטיבי בפרס ישראל שלעולם לא יזכה בו הולמת את האופן שבו העיתונות הישראלית זוכרת את מפעל חייו".



אני מספר על כך לאבנרי, 92, שנראה כמו 70 במצב טוב, צלול וחד, אחרי ניתוח. הזקן והשיער הלבנים וחיטוב הפנים לא השתנו, כמו המבטא. הוא בחליפת טרנינג כהה ומכשיר טלפון זעיר על צווארו. מדירתו עמוסת הספרים - שורת מדפים שכולה כרכי “העולם הזה" - נשקפת שקיעה מרהיבה מעבר לים הסמוך. הוא מציג חזות מופתעת, כאילו לא ידע דבר, האיש הזה, שבשנות פעילותו הרבות תמיד ידע לפני כולם, ולפעמים ידע יותר מדי, מה שלא בהכרח צריך לדעת, והזדרז ליידע את כולנו; האיש ששמר כל מאמר שכתב, בכל כתב עת, ותיעד כל פגישה שנפגש וכל שיחה ששוחח ב–75 השנים מאז החל לכתוב (ראו זאת באוטוביוגרפיה “אופטימי", שהוציא ב–2014).



בקרוב עומד לצאת הכרך השני של האוטוביוגרפיה שלו. במקביל הוא השיק לאחרונה אתר אינטרנט מרשים המאגד את כל פועלו לאורך השנים, כעיתונאי, כסופר וכאקטיביסט.



“אני מסכים לגמרי עם דבריו של מאיירס", הוא אומר. “פרס הוא פונקציה של המשטר. כל משטר מעניק פרסים לתומכיו. למען היושר, המשטר גם מעניק פרס למי שמותח עליו ביקורת, בתנאי שהביקורת מתונה וששיני המבקר כבר נפלו והוא אינו יכול לנשוך. היה המקרה של פרופ' ישעיהו ליבוביץ', ששיניו לא נפלו מעולם, ולכן, אחרי שהוצע שמו לפרס ישראל, בוטלה מועמדותו והוא הסתלק ממנה (ליבוביץ' הוצע כמועמד לפרס ישראל ב–1992, על ידי ועדה בראשות שרת החינוך דאז שולמית אלוני, ובימי ממשלת רבין דווקא. גינויו לגירוש ראשי חמאס הכעיס את רבין, שהודיע שלא יבוא לטקס הפרס. ליבוביץ' ויתר על הכבוד). אני מעולם לא האמנתי שאקבל את הפרס, ואני רואה באי קבלתו אות הצטיינות".



מדוע?


“כי מהרגע הראשון ערערתי על עצם יסודות המשטר. ברור לי שמי שעושה מה שעשיתי לא יכול לקבל פרסים מהממסד. אני בן 92 ושיני לא נפלו ואני מקווה שלא יפלו עד יום מותי. אי מתן הפרס מובן לי ואין בי כל טינה על כך. אם הייתי זוכה בפרס מטעם המשטר, הייתי מסתכל בעצמי במראה ונותן לעצמי סטירת לחי, לאמור, מה עשית שקיבלת פרס מידי אלה? אני רואה את תפקידי גם בערעור יסודות השקפת העולם השלטת בישראל, מיומה הראשון. וכשאתה בא לערער את יסודות האמונה של המון בני אדם, אתה למעשה גם מערער את תחושת הביטחון שלהם".



 יצחק רבין, יאסר ערפאת וביל קלינטון, הסכם אוסלו, 1993. צילום: רויטרס
יצחק רבין, יאסר ערפאת וביל קלינטון, הסכם אוסלו, 1993. צילום: רויטרס



אני מעיר שבכך אין הוא גורם לציבור למהפך מחשבתי ושהאנשים יישארו באמונתם, מבולבלים ולא יעשו מהפכות. הוא מודה שזה נכון ושמהפכות בהיסטוריה נעשו לעתים רחוקות מסיבות אידיאולוגיות. מכאן השיחה מתגלגלת לאנשים שעברו מהפך חשיבתי של 180 מעלות. אבנרי מביא לדוגמה את יצחק רבין, שעמו, הוא מגלה, ניהל שיחות רבות. “לא הסכמנו על דברים רבים", הוא אומר, “אבל הוא היה איש שכיבדתי מאוד".



הצרה של רבין, אומר אבנרי, היא שלא הקשיב לעצות אחרים. הוא סמך רק על עצמו. ואם כבר הקשיב, הקשיב לחבריו הגנרלים, שלא האמינו בתוכנית אוסלו, למשל. “צבא זה מקצוע והשקפת העולם צמודה אליו. הבריטים לקחו בזמנם את גנרל וולינגטון והפכו אותו לראש ממשלה - וזה היה אסון", הוא אומר. "אין הרבה גנרלים שהפכו למדינאים רציניים, כמו דה גול, למשל".



ואני מוסיף, כמו רבין. כן, מסכים אבנרי, וה"אבל" מובלע בהסכמתו. לדבריו, הגנרלים האטו את התקרבותו לפלסטינים ורבין שעה להם, אבל אחרי לחיצת היד על המדשאה בבית הלבן, כניסוחו, “התקרב רבין יותר לערפאת, ולכן הרגו אותו".



“הכרתי היטב את רבין ואת ערפאת", אומר אבנרי, שעדיין משוכנע שהמנהיג הפלסטיני היה מדינאי חשוב. “הם היו הפכים מוחלטים, אבל כל אחד מהם הכיר בערכו של השני, האמין לשני. הרג רבין היה אסון מוחלט. אני מאמין שאם לא היה נרצח, היו מגיעים יחד להסכם. רבין הלך הרבה לפני המחנה".



רבין עשה מהפך חשיבתי בגיל 70. אתה עשית מהפך כזה בחייך?


“אף פעם לא. הייתי ונשארתי אדם לאומי. בנעורי הצטרפתי לאצ"ל, כי חשבתי שהלאום העברי - ‘עברי' ולא ‘יהודי' - זכאי לעצמאות ולמדינה משלו, ולכן ברור לי שגם ללאום הפלסטיני מגיעה מדינה משלו ושלא ישרור שקט עד שלא יזכה בה. אני לא עשיתי מעבר מעמדה לעמדה. שחיתי עם הזמן - וכשקמה ישראל, חשבתי שעכשיו צריך להתגייס להקמת המדינה הפלסטינית".



עניין ה"עברי" ולא “יהודי" - תג מחיר לשוני מבית המדרש הנשכח של הכנענות, תנועה שייסד המשורר יונתן רטוש. אבנרי מעולם לא היה כנעני. ידיד משותף, הסופר והעורך בנימין תמוז, מחסידי רטוש (מאוחר יותר עזב את הכנענות), משך אותו לפגישה עם המשורר ב–1942 בקפה “גדנסקי", יבנה–מונטיפיורי, תל אביב.



“נפגשנו", הוא נזכר, “אני הייתי ילד כבן 18 והוא משורר ידוע, מבוגר ממני בכ–15 שנה. הוא הרצה את תורתו, שיש אומה עברית חדשה וש'עברי' הוא רק מי שנולד בארץ, שלא כמוהו (רטוש עלה לארץ בגיל 11) וכרוב תומכיו. אני, בחוצפה של נער, אמרתי לו, ‘אני לא מבין את התורה שלך. מה זה הניתוק מהגולה וההתנגדות לעליית יהודים (זה היה בעיצומן של מלחמת העולם השנייה והשואה). תתייחס לעולים מהגולה כמי שיוכלו ללדת בארץ צברים שיהיו כנענים'. רטוש התרגז ומאז שנא אותי ולא היה אומר לי שלום כשהיינו נפגשים בין כסית לביתן".




ישראל והשלום


"תגיד", אני אומר לאבנרי, "כל התזות, האמונות והתובנות שגיבשת בעיתונך ובשנותיך כחבר כנסת ועד היום, לגבי שלום, שוויון, עצמאות, שיתוף פעולה ואחווה בינינו ובין הפלסטינים וארצות ערב ב'מרחב השמי', כהגדרתך, האם אינן מתנפצות מול המציאות האזורית העכשווית? האביב הערבי הפך לחורף ממושך ונוראי, המאבקים בין הסונה והשיעה, התגברות האסלאם הקיצוני והאלים - עד לדאע"ש, למעלליו האכזריים באזור, הצעירים הרבים הנוהרים אליו ואינתיפאדת היחידים והסכינים. האם זה לא מצדיק את הדעה הרווחת בציבור, שבמציאות דמים כזאת אין מקום וערך למו"מ לשלום, לרעיון שתי המדינות, זו בצד זו, ושהבא להורגך השכם להורגו?".



“זה עלול היה להיות נכון, אלמלא גם בעבר היו הציבור ומנהיגיו חושבים אחרת", אומר אבנרי, “ישראל מילאה בזמנו תפקיד נכבד בהכשלת הפאן־ערביות, שהייתה תנועה חילונית ומתקדמת. הייתי אולי היחיד כאן ב–1952 שקידם בברכה את מהפכת הקצינים הצעירים של נאצר במצרים. תמיד ראיתי בחילונות הערבית בעלת הברית הכי חשובה של מדינת ישראל".



כשאני מעיר שנאצר לא רמז ולא קידם מעולם קשר עם ישראל, הוא טוען שרמז וגם קידם. הוא מספר על שלישו של יגאל אלון במלחמת העצמאות, רס"ן ירוחם כהן, שדיבר ערבית רהוטה. בפאלוג'ה, כשהגיס המצרי היה במצור של גבעתי (אבנרי היה בסיירת שלה, שועלי שמשון, ואחרי המלחמה כתב את רב־המכר האוטוביוגרפי שלו “בשדות פלשת", 1948), הייתה הפסקת אש קצרה להוצאת ההרוגים הרבים בין הקווים. אלון שלח את ירוחם כהן למו"מ בנושא, ומצרים שלחה רס"ן צעיר, גמאל עבד אל־נאצר, והשניים התיידדו.



המיתולוגיה מספרת שבאחת הפגישות היה נאצר מדוכא בשל המצור ובשל כישלון הצבא המצרי, וכבר לא האמין שישוב הביתה ויקים משפחה. ירוחם הרגיע אותו. כשהחלה שביתת הנשק חזר הגיס לקהיר והתקבל כצבא מנצח. ירוחם כהן היה נציג ישראל בוועדת שביתת הנשק, כשאחד הפרטנרים מהצבא המצרי העביר לו ברכה אישית מרס"ן נאצר ובישר שנולד לו ילד. כהן שלח לו חליפת תינוקות וזכה בתמורה בתיבה עם עוגות מקפה “גרופי" המפורסם בקהיר.



“אחרי כשנתיים–שלוש, כשנאצר הגיע לשלטון בראש חבריו הקצינים", אומר אבנרי, “ירוחם צלצל אלי וביקש שניפגש מיד. הוא קיבל הזמנה פרטית מנשיא מצרים החדש לבקר אותו בקהיר. אמרתי לו, 'סע מיד' - אך ירוחם, אזרח ממושמע, פנה למשרד החוץ לקבל אישור. שר החוץ דאז משה שרת אמר לו שאם נשיא מצרים רוצה קשר עם ישראל, שיפנה בצינורות המקובלים למשרד החוץ שלה".



היו, הוא מוסיף, עוד הזדמנויות ואפשרויות רבות למגע - אבל ממשלות ישראל בזבזו אותן והחמיצו את הקשר עם החילונות הערבית.



יצחק שמיר אמר “הים הוא אותו ים והערבים הם אותם ערבים". נכון לעכשיו, אתה מסכים עם האמירה?


“הים אכן נשאר אותו ים, ואני הולך אליו יום–יום. הערבים אינם אותם ערבים. הם השתנו, לאו דווקא לטובה, מבחינתנו. אבל ישראל היא אותה ישראל, רק גרועה יותר. עמדת היסוד של ישראל לא השתנתה. בן־גוריון הניח את הפסים שעליהם הכל מתגלגל ואת החשיבה שהארץ חשובה יותר מהעם, שישראל היא אויבת העולם הערבי ושמדיניותה להתפשט במרחב".




ישראל ודאעש


באוזני זה נשמע קצת נחרץ, בנאלי ושטחי, כמו הרבה מהדיאלקטיקה הנועזת והדרמטית של “העולם הזה", פעם. הוסף לכך אמונה דתית משיחית, והנה לך אידיאולוגיה דאע"שיסטית. אבל אבנרי, כאמור, לא שינה את דעותיו ולא עבר מהפך חשיבתי. מצד שני, הוא חוזה עתיד קשה: “האסלאמיזציה של המזרח התיכון מסוכנת מאוד. היסטוריון היה מעריך שכבר אי אפשר למנוע אסון. דאע"ש עלול להשתלט על האזור - וישראל הקטנה תיאלץ לעמוד מול אסלאם קיצוני מאוחד, כמו הצלבנים מול צלאח א־דין".



את התחזית השחורה שלו הוא מציג גם בבלוג שלו, בטורו “הנדון", שהוא כותב בכל שבוע כמעט, כבר 65 שנה, מאז החל לערוך את “העולם הזה". “ראשית, קיימת סכנה שנהפוך למדינת אפרטהייד", הוא אומר, “במוקדם או במאוחר הגבול המדומיין בין ישראל ו'השטחים' ייעלם לגמרי. בין הים והירדן חיים כיום כשישה וחצי מיליון יהודים ישראלים וכשישה וחצי מיליון ערבים פלסטינים. זאת תהיה מדינת אפרטהייד במובן הרע ביותר של המילה. ייתכן שבסופו של דבר תיאלץ ישראל להעניק לתושבים הערבים זכויות שוות, ובכללן את זכות הבחירה. מדינה דו–לאומית כזאת תהיה מדינה של מלחמת אזרחים מתמדת. לשני העמים האלה אין שום דבר משותף - מבחינה חברתית, תרבותית, דתית, כלכלית. הדבר היחיד המאחד אותם הוא השנאה ההדדית.



"הסכנה השנייה לובשת את דמות דאע"ש, ובעודה ממתינה לאפשרות כזאת, תישאר מדינת ישראל חמושה מכף רגל ועד ראש עם שפע פצצות גרעיניות - מדינת צבא, דמוית ספרטה, מדינה קנאית דתית, תמונת ראי יהודית של דאע"ש המוסלמית.



"ייתכן שהסכנה השלישית היא המסוכנת ביותר: מספר גדל והולך של צעירים מוכשרים יהגרו לארצות הברית ולגרמניה, וישאירו מאחוריהם את האוכלוסייה הפחות מוכשרת, היותר פרימיטיבית, הפחות יצרנית. זה כבר קורה. כמעט לכל ידידי יש בנים ובנות החיים בחו"ל".




ישראל ונתניהו

אני מבקש לראות את הגיליון הראשון של “העולם הזה" בעריכתו. בזמנו, כשהייתי נער בכפר מפא"יניקי בעמק, היה שבועונו של אבנרי (שהיה עיתון בידור תל אביבי לפני שהוא וחברו לקרבות ושותפו לעיתון, שלום כהן, רכשו אותו מעורכו ובעליו אורי קיסרי). הייתי מחטט ומוצא אותו בצריף שבו נזרקו כל העיתונים הלגיטימיים למגזר (“דבר", “דבר השבוע", “דבר לילדים", “הפועל הצעיר", “בטרם", “הדור", “השדה") וקורא בו בצימאון, מהשער הפוליטי–חברתי ועד לשער האחורי הסקסי–רכילותי. הכל היה סוג של פרובוקציה מכוונת, מושכת, מרגיזה ומכריחה אותך לנקוט עמדה.



אחרי שנים, בכל יום חמישי בלילה היו עשרות קוראים ממתינים ליד כסית למוכר העיתונים הזקן, שיגיע עם הגיליונות החדשים של “העולם הזה" מבית הדפוס. לאבנרי, שהגיע לכנסת בזכות עיתונו ובזכות תנועת הפעולה השמית שהקים (שלוש קדנציות), הייתה אז נחת רבה, ומהשנאה אליו של השלטון (שמאל, מרכז ודתיים), והאופוזיציה (בגין והימין) לא התרגש. בכנסת הסעיר לא פעם את המליאה, אבל לא שינה הרבה. מריבתו הגדולה עם חברו–שותפו כאח לו, שלום כהן, התעוררה כשכהן סירב להתחלף עם מועמד אחר ב"העולם הזה - כוח חדש", כפי שהתחייב. ואולי הסדק ביניהם החל לפני כן. אבנרי מבטיח בספרו להרחיב בהמשך בנקודה זו, אבל לא מקיים, משום מה. אולי בכרך ההמשך הצפוי.



בנימין נתניוה. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90
בנימין נתניוה. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90



אבנרי, בכוחות של בן 60, מוציא את כרכי “העולם הזה" הכבדים והעבים מהמדפים בזה אחר זה. על הכוננית תמונה של רחל, אשתו, מורה וצלמת, שוויתרה למענו על הולדת ילדים, ליוותה אותו בדרכיו והתלוננה (כפי שכתב בספרו, בשמץ גאווה, כמדומה) שבכל שנותיהם יחד (58 שנה) לא אמר לה “אני אוהב אותך". ביובש ובעובדתיות המנוכרת והאופיינית, הוא מחזיר לה בהקדשת ספרו “אופטימי": “לרחל. ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה (בראשית, כ"ט, כ')".



הגיליון הראשון של “העולם הזה" בעריכתו הופיע ב–13 באפריל 1950. על שערו האדום הופיעה תמונת פעוט על סוס–קרוסלה (“התינוק הזה כבן 70 היום, אם הוא חי", מגחך אבנרי). עם הזמן אימצו אבנרי וחבריו, כהרבה עורכים בעולם, את מתכונת השבועון “טיים", בתבנית ישראלית, שכללה את מאמרו הקבוע “הנדון", את כתבות התחקיר הפרובוקטיביות שפרצו מהשער כג'יפים של קומנדו, בעיצובו של אורי סלע; את השער האחורי הייחודי ואת גיליון איש השנה, כמו ב"טיים", אבל בכתיבתו הבלעדית של אבנרי.



וכמו ש"העולם הזה" וגילוייו הסעירו את צמרות המדינה, כך סוג העיתונאות והעיתונאים שיצר “השבועון המסוים", וכך הפך גם איש השנה של אבנרי למוסד. בחירת הנושאים ושורה של כתבות מסעירות יצרו מרחב התייחסויות אחר, נוקב ומאשים. למשל כתבת השער על קיפוח העולים מארצות ערב, בשם “דופקים את השחורים", שהפך למושג. הכתיבה הייתה רעננה, מאתגרת, ויצרה מילים חדשות (אבנרי טוען שאת רובן הוא המציא) שהשפה העברית קלטה מיד: “טיפשעשרה", “ח"כ", “חמשיר", “בליינים", “צהרון", “חינמון", “אופנאית" ו"יחצן".



לדבריו, הוא אינו מתגעגע ל“העולם הזה": “אני לא אדם נוסטלגי. היה פרק חשוב בחיי, ונגמר. את הכתבים שלי העברתי לספרייה הלאומית וייתכן שכל גיליונות ‘העולם הזה' יועלו לאינטרנט". ואם היה השבועון קם היום מאפרו, מה הייתה האג'נדה שלו? אותה אג'נדה בדיוק, לדבריו: שלום, שוויון וצדק חברתי, מלחמה בשחיתות ומלחמה למען איכות החיים בארץ.



היום היית בוחר בבנימין נתניהו כאיש השנה?


“אני לא יודע. ייתכן. בחרנו אנשי שנה לא רק לפי התכונות הטובות והתרומיות שלהם".




ישראל והטיטניק


נתניהו, בעיניו, הוא איש חלול וחסר ערך ו"יורש לא מוכשר של דוד בן־גוריון. בן־גוריון היה אדם מאוד ריאליסטי, עם תמונת עולם שלמה וברורה, אף שאני התנגדתי לה. נתניהו חושב שלנצח נחיה על חרבנו, כלומר שלעולם לא יהיה שלום עם הערבים. אם כך, הוא חייב להשיג ברית דמים עם המעצמה העולמית החשובה ביותר, שהיא היום ארצות הברית. לריב איתה ועם נשיאה? זה פשוט טירוף. להשקפתי, דווקא מגמה לשלום ולברית עם העולם הערבי המתון נכונה יותר, גם עם חמאס ועם חיזבאללה. המלחמה בסוריה יכולה אפילו ליצור הזדמנות לשיתוף פעולה עם איראן".



בעיני אבנרי, ממשלת נתניהו ברמה מדינית ואנושית נמוכה מאוד. הוא לא רואה אלטרנטיבות ראויות להנהגה, בקואליציה ובאופוזיציה. “אבל מנהיגים הרי צצים פתאום. מאיפה צצו פוטין ברוסיה או ארדואן בטורקיה?", הוא שואל.



אגב פוטין: שמת לב שנתניהו תמיד נזהר בכבודו, רץ אליו בכל בעיה ומתפאר ביחסיהם?


“אינני חושב שאפשר להחליף את ארצות הברית ברוסיה. פוטין לא הראה כל סימן שהוא משתוקק להיות בן ברית של ישראל, להוציא תיאומים פה ושם. קטנותו של נתניהו היא בכך שאינו מסוגל לממש את האל"ף–בי"ת של מדינאי: אתה קובע קו, קובע מה ציר המאמץ העיקרי, מי האויבים ומי השותפים שלך. וכשאתה במאבק בלתי פוסק על קיומך, זה מטורף ועלוב".



ובכל זאת, הוא נבחר בהפרש לא צפוי לשלטון, קדנציה רביעית. יותר מבן־גוריון.


“נכון. קודם כל, אוכלוסיית ישראל אינה זו שבתקופת בן־גוריון. שנית, בן־גוריון היה מדינאי רציני ומגובש. מה שיש היום זה כלום, מלבד הרצון להחזיק לנצח בשלטון ובשטחים. ההפחדה היא הטקטיקה של נתניהו. הפחדה הייתה תמיד מכשיר שלטוני יעיל. כשאתה מפחד ממשהו, אתה מתלכד סביב המנהיג המבטיח לך הגנה. נתניהו, ביעילות רבה מאוד, מפחיד, זורע שנאה בין יהודים וערבים, דתיים וחילונים, מזרחים ואשכנזים, שמאל וימין. יש מנהיגים קטנים החיים על הפילוג. הוא קבע לעצמו על אילו מגזרים בציבור הוא יכול לסמוך - וזה מה שיש לו. מנהיג קטן החולם על צ'רצ'יל, אלא שצ'רצ'יל היה מאחד גדול, שאסף סביבו את כל העם הבריטי".



כאופטימיסט מוצהר, אתה יודע איך יוצאים מהמצב?


“במציאות הנוכחית אין לי תשובה ל'איך'. יכול להיות שצריך פה זעזוע עמוק מאוד לפני שהציבור יבין שהדרך הזאת מביאה אותו לאסון. אני תמיד רואה לנגד עיני את תמונת החיים על סיפון הטיטניק, כשהקרחון נראה באופק וכולם מתעלמים ממנו. הסיכוי היחיד הוא שמישהו יבין את המצב ויסלק מההגה את הקברניט. אני מקווה מאוד שזה יקרה, אך איני בטוח בכך. אני גם מאמין בהתמדה, בחיוניות ובכוח של מדינת ישראל, וקשה לי להאמין שמדינתי תלך בעיניים עצומות אחרי לוכד העכברים החלילן מהמלין, שבחרה בו".