אין מרירות ושנאה ביומן הילדה. בהיותה ליידי נאורה, ינינה מציינת עתה שסלחה לדודה שלא פתחה לה דלת כשהתדפקה מבוהלת. היא מבינה שהדודה רצתה להציל את בנותיה.

יומן המרגלת

“שם צופן: וריטי" (מאנגלית: ענבל שגיב־נקדימון, הוצאת עוץ, 304 עמ') הוא רומן מלחמה מושך תשומת לב. זהו סיפור בדיוני המתרחש במציאות שכל פרטיה מקובעים היטב בעובדות היסטוריות. גיבורות ההרפתקה האווירית, המתרחשת בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, הן טייסת ואשת מודיעין. שתיהן פרי דמיונה של המחברת, אליזבת וויין הבריטית, טייסת בעצמה, שטרחה רבות בתחקיר לקראת הכתיבה, כפי שהיא מציינת ב"דבר הסופרת". “זכרו", היא כותבת לקוראים, “שלמרות שאיפתי לדיוק היסטורי, הספר הזה לא אמור להיות ספר היסטוריה טוב, אלא סיפור טוב". וזהו אכן סיפור טוב כשלעצמו, סיפור סוחף ומלא עניין ומעורר רגשות, אך לא מושלם. הדמויות הנשיות הנושאות אותו על כתפיהן בוראות חברוּת חיילית מכמירת לב. הן נועזות, הן אמיצות, אבל הן גם רועדות ונבהלות וטועות ובוכות, במיוחד הטייסת.

“שם צופן: וריטי

המרחק מן השלמות טמון ביצירת מטה הגסטפו בעיר הצרפתית הבדיונית אורמה. וויין התחייבה לסיפור מסגרת, ובכך טמנה לעצמה מכשלה. רוב הסיפור מובא כיומן אישי של המרגלת, שנכתב על פי פקודת החוקר הגרמני. קשה להימנע ממודעות לצרימה הזאת בבדיון המתבסס על מציאות היסטורית. מופרכות גדולה בולטת כאן מבחינת היתכנות סיטואציה, שבה המרגלת הבריטית כותבת בשקיקה בין עינוי לעינוי, במשך שישה שבועות. על כורחו הופך הקורא למשת"פ של הנאצי האכזר. בעיה נוספת שמסרבלת את מרוץ הסיפור: השבויה מתחכמת וכותבת על עצמה בגוף שלישי ובהומור. מוזר. ההכרח לכלול ביומן דגימות עינויים וצרחות מחדר החקירות הסמוך, מעצים את תחושת המלאכותיות של התיאורים המוזילים את זוועת עינויי האמת שנגרמו אז לאסירי הגסטפו. למרות הפגימות, יש בספר כוח רגשי שאין לעמוד בפניו. תיאורי הטיסות משני עברי התעלה מרוממים את הנפש למקום שרואים בו רק את הטוב והיפה.

יומן הילדה: ספר זכרונות של ניצולת שואה, היום חיפאית פעילת שלום

מיד לאחר הצלתה ב־1943, כתבה בת־המצווה יומן שואה. אירועי ההווה במזרח ירושלים מזכירים לה את ילדותה בלבוב