אני מודה במבוכה מסוימת שבשנות ה־90 הייתי צופה נלהבת של סדרת הפולחן הטלוויזיונית, "תיקים באפלה". במבט לאחור זו הייתה סדרה ביזארית למדי. כוח המשיכה שלה נבע מההעתקה הטבעית והמשכנעת של שני סוכני FBI מתחומי הטיפול הרגילים של הסוכנות אל המרחב הספקולטיבי של קשרי חוץ: מאלדר, שאחותו נחטפה בידי חוצנים, מאמין שהממשלה האמריקאית מסתירה את הידוע לה על חיים תבוניים בכוכבים אחרים. ואילו סקאלי, החלק השני של הצמד, היא מדענית ספקנית ורציונלית. וכך הצופה זוכה להקלה שבמימוש שני חלקים נפשיים המצויים במאבק תמידי האחד באחר - הפרנואידי שמוכן להאמין בכל דבר כדי לאשר את חשדותיו והספקן הממתן אותו במנה גדושה של היגיון בריא.

הקשר בין שני הסוכנים וההתאהבות הבלתי נמנעת שלהם זה בזה ידועים לצופה קודם שהם מסוגלים להכיר בהם. משיכה של ניגודים, עמידה משותפת נגד מערכות חזקות ומאיימות, חיים בצל הסכנה. כל אלו ועוד הם סופר־גלו ארוטי שאי אפשר לעמוד בפניו. ומדוע אני מפטפטת בלי מעצור על סדרה הנטועה עמוק בשנות ה־90, כשהטכנולוגיה הייתה עדיין מוגבלת ואדיה המשכרים של תוכנית החלל המופרכת והיקרה של רונלד רייגן, "מלחמת הכוכבים", עוד עמדו באוויר, מזינים את חרדותיה של החברה האמריקאית? כי הנה עונה חדשה וחד־פעמית בת שישה פרקים בלבד של "תיקים באפלה" עלתה לשידור ולרגע החגיגי הזה התלוו קולות צורמים שמקלקלים את השמחה.
 

השחקנית המצוינת ג'יליאן אנדרסון, המבצעת גם הפעם את תפקיד הסוכנת סקאלי, חשפה בראיון ל"הוליווד ריפורטר" את מה שידוע לכל על היחס הסקסיסטי והמשפיל שלו זכתה בזמן צילומי הסדרה 23 שנה קודם - והפלא ופלא, גם הפעם. כי אנדרסון, שהעתיקה את מגוריה לאנגליה והייתה מועמדת לפרס אוליביה לתיאטרון על תפקידה כבלאנש דובואה ב"חשמלית ושמה תשוקה", שזכתה לביקורות מהללות על משחקה בסדרות "תקוות גדולות" ו"The Fall", קיבלה הצעה מעליבה מהרשת - מחצית משכרו של דיוויד דוכובני.
 



אני לא רוצה ללכלך על דוכובני, שככל הידוע לי גילם באופן סביר למדי את הסופר ההולל האנק מודי בסדרה בינונית בשם "קליפורניקיישן" ואף זכה על כך בפרס האמי. בניגוד ל"תיקים באפלה" אני חושבת ש"קליפורניקיישן" תישטף באסלה הגדולה של סדרות הטלוויזיה חסרות הייחוד בלי להותיר כל זכר, אך לא בזה העניין. השאלה מדוע שכרו של שחקן בינוני שכוכבו דועך עולה על שכרה של שחקנית מצוינת העושה חיל, היא מעולה. אבל טובה ממנה היא השאלה הפשוטה יותר: מדוע קיימים עדיין פערי שכר עצומים בין נשים לגברים בהוליווד ומדוע פערים אלו רק ממשיכים להתרחב בשוק העבודה בארצות הברית, כשאישה מרוויחה 81 סנט לכל דולר שגבר מכניס לכיסו.
 

אני לא מסוגלת להשיב על שתי השאלות שהעליתי בפניכם בעצמי, כי כמו ב"תיקים באפלה", במראית עין של סבירות רציונלית, מסתתר משהו אפל שהדעת אינה תופסת. והאירוניה באה לביטויה החריף ביותר דווקא בתפקיד פחות ידוע של אנדרסון, שבו היא מגלמת באופן שובר לב, עילאי ממש, את לילי בארט היפהפייה שהוריה איבדו את כספם, בעיבוד קולנועי לטרגדיה שכתבה גדולת הסופרות האמריקאיות, אידית וורטון. אומנם סרטו של טרנס דיוויס, "בית השמחה", לא זכה להצלחה שממנה נהנה עיבוד קולנועי אחר לרומן של וורטון, "עידן התמימות" של מרטין סקורסזה (שניהם ראו אור בתרגום טוב ועם הקדמה מאירת עיניים בהוצאת כתר, ואני מפצירה בכם להיכנס לחנות הקרובה לביתכם ולרכוש שתי יצירות מופת במכה אחת) - אבל אם אאלץ לבחור בין הספרים עצמם, ואני מקווה שבחירה אכזרית כזו לא תיכפה עלי, "בית השמחה" קרוב אלי יותר. ובשל כך, וכמובן מסיבות טובות נוספות - יופיה עוצר הנשימה, עצמאותה, גאוותה המקצועית, עמידתה העיקשת על שלה וכל אותן תכונות שאני מחשיבה לתכונות נשיות - אנדרסון היא שחקנית שאני מעריכה מאוד.
 

אבל הבטחתי לכם אירוניה, ואירוניה תקבלו: באמצעות נפילתה החברתית והכספית הבלתי נמנעת של לילי בארט, מנסחת וורטון כתב אישום נגד החברה הניו יורקית הגבוהה ודורסנותה, שקורבנותיה הם נשים התלויות בגברים, קודם באביהן ואחר כך בבעליהן, לצורך קיום בטוח ומהוגן. במובן זה ואף שהוא סיפור אהבה טרגי, "בית השמחה" הוא ספר על כסף. על משמעויותיו מרחיקות הלכת של הכסף. על השינויים בין העולם הישן לעולם הקפיטליסטי החדש על סף מפנה המאה כפי שהם באים לידי ביטוי בכסף.
 

יופיה של לילי בארט, בגילומה המזהיר של אנדרסון, הוא עניין מרכזי. הוא מגלם את שעון החול האוזל של כוחה להשיג בעל שיגן עליה וידאג לצרכיה ולפיכך הוא הפותח את הספר בשורות המנבאות את סופו של הסיפור, והוא המבטא את תפקידן הדקורטיבי - מילים שמעצם כתיבתן מעלות בי קבס - של נשים בעת הזו כקישוט שנעים להתבונן בו: "סלדן עצר על עומדו בפתיעה. בשעת הדוחק ששררה אחר הצהריים בתחנת גרנד סנטרל הייתה העלמה לילי בארט מראה משובב נפש". 

לילי נמצאת בדרכה אל אחוזת משפחת טרנור, מהמשפחות העשירות של החברה הגבוהה, בבלומונט. "סלדן מעודו לא ראה אותה קורנת יותר. ראשה שפע חיוניות שהתבלטה על רקע הגוונים העמומים של הקהל ומשכה אליו תשומת לב רבה יותר מאשר באולם נשפים, ומתחת לצבעם הכהה של הכובע והרדיד המצל על הפנים שבה אליה חלקת הנעורים, זוך הגוון שהחלה לאבד אחרי אחת עשרה שנים של איחור בנשף וריקודים ללא לאות".  
 

סלדן בז לחברה הגבוהה ולצביעותה ולילי שמשתוקקת להיות כמוהו, אך לא יכולה כי היא אישה ללא מקורות הכנסה משל עצמה, מתרחקת ממנו ושבה ונמשכת אליו אך תמיד מחמיצה את הרגע הנכון להיעתר לאהבתו. וכל הדברים הללו, תזמון גרוע, אמביוולנטיות רגשית ומוסרית, יופי דועך; כולם מוכרים, אנושיים ונסלחים, אך בהרכב נסיבות מסוים, כלומר בניו יורק של סוף המאה ה־19, שבה נשים התהלכו על חבל דק מתוח על פני תהום חברתית פעורה, הם קטלניים. ולילי, הנמצאת בדרכה לסוף השבוע באחוזת ידידיה, יודעת היטב, וכך גם סלדן, שנותרה לה הזדמנות אחת אחרונה לחתום על עסקת נישואים טובה.

בתי בת ה־22, שבחדרה מצאתי את העותק היקר לי של "בית השמחה" מפוסק על גחונו בעמוד 142, לא שמעה על "תיקים באפלה". כשניסיתי להסביר לה את תמצית הסדרה הקודמת הרגשתי קצת אידיוטית, ואם בזה לא די, היא עודדה אותי, בהבעה המשועממת שלבשו פניה, להבין שמשהו בתיאור שלי מדיף ריח של אנכרוניזם. 
 

אני חושבת שהיא צודקת. נראה שתיאוריית הקונספירציה שהסדרה מטפחת פג תוקפה כמו גם שלושת משפטי המפתח שליוו אותה: The truth is out there"", "Trust no one" ו"I Want to Believe". אבל כשסיפרתי לה על פערי השכר השערורייתיים בין שני השחקנים, היא הזדקפה בכיסאה; זה נושא שמעניין בחורות בעלות מודעות מגדרית ופוליטית בגילה של בתי. אף שלבסוף השכר בין שני הכוכבים הושווה בעונה הזו של הסדרה. אנדרסון נאלצה לחולל רעש מהסוג שהוליווד כלל לא מחבבת כדי שזה יקרה. אולי הסיפור של ג'ניפר לורנס, שגילתה בעקבות פריצת האקרים למחשבי חברת סוני, עד כמה נמוך היה שכרה ב"גיבור אמריקאי" לעומת זה של השחקנים הגברים בסרט הוא שחולל את השינוי. לורנס פרסמה מאמר ובו תיארה את ההיגיון שהנחה אותה כשנדרשה לאמוד את שוויה המקצועי בכסף. כמו נשים רבות לדבריה, היא לא רצתה לעשות רושם של אישה מפונקת, או קשה ותובענית עד שראתה את נתוני השכר שהופיעו במסמכים המודלפים. אז, היא ממשיכה לספר, ראתה את האור. פתאום, מול טבלת האקסל המהבהבת של האולפנים הבינה שאף אחד מהקולגות שלה, לא בראדלי קופר וגם לא כריסטיאן בייל, חששו ממה שיגידו עליהם. הם רצו לקבל את השכר הגבוה ביותר שלדעתם מגיע להם ושכל השאר ילך לעזאזל.
 

אני חושבת שמסיבה זו בתי קוראת בעניין עצום ספר שנכתב לפני יותר ממאה שנה וככל הנראה לא תמצא עניין בסדרה שנוצרה רק לפני שני עשורים. לילי בארט לא מצליחה להיות האישה שהיא צריכה להיות. היא מנסה בכל כוחה לממש את העתיד שמוכתב לה, לקבל את הצעות הנישואים הטובות האחרונות שעוד נותרו לה לפני שתחצה את גיל 30 והאפשרויות ילכו ויצטמצמו, אך בכל פעם היא עצמה מחבלת בסיכוייה. והקורא מוצא את עצמו דוחק בה בלבו למהר ולהתחתן עם הגבר המשעמם באופן בלתי־נסבל הבא שיבקש את ידה, כי אם לא תעשה זאת - ובכן, אידית וורטון לא מסתירה כיצד זה ייגמר. היא עצמה סבלה מנישואים איומים וניצלה מהם בזכות כסף משפחתי. היא נולדה לאחת המשפחות העשירות בניו יורק וחיה חיים פריבילגיים שאין סופר אמריקאי זולתה שהעז להעלות כמותם בדמיונו. אך היא לא רק נהנתה מהמעמד שאליו נולדה, היא גם הייתה מבקרת חריפה ואירונית של מנהגיו הנפסדים, בעיקר כלפי נשים: בהקדמה שכתבה למהדורה מאוחרת יותר של "בית השמחה", היא נאנחת בנוסטלגיה כוזבת, "ימים מוזהבים היו אלה, כשנערה מקסימה הייתה מכתימה את המוניטין שלה בכך ששתתה תה בהמתנה לרכבת בדירתו של רווק". אחרי מלחמות עיקשות שינתה החברה את יחסה לנשים ללא הכר. ועדיין, פערי השכר המרגיזים הללו מזכירים לנו שנותרו מאבק או שניים בדרך לשוויון מלא.