ירייה באפלה: סיפורם של שני סוכנים ואפליה בת אלפי שנים

אני מודה במבוכה מסוימת שבשנות ה־90 הייתי צופה נלהבת של סדרת הפולחן הטלוויזיונית, "תיקים באפלה". במבט לאחור זו הייתה סדרה ביזארית למדי. כוח המשיכה שלה נבע מההעתקה הטבעית והמשכנעת של שני סוכני FBI מתחומי הטיפול הרגילים של הסוכנות אל המרחב הספקולטיבי של קשרי חוץ: מאלדר, שאחותו נחטפה בידי חוצנים, מאמין שהממשלה האמריקאית מסתירה את הידוע לה על חיים תבוניים בכוכבים אחרים. ואילו סקאלי, החלק השני של הצמד, היא מדענית ספקנית ורציונלית. וכך הצופה זוכה להקלה שבמימוש שני חלקים נפשיים המצויים במאבק תמידי האחד באחר - הפרנואידי שמוכן להאמין בכל דבר כדי לאשר את חשדותיו והספקן הממתן אותו במנה גדושה של היגיון בריא.

יופיה של לילי בארט, בגילומה המזהיר של אנדרסון, הוא עניין מרכזי. הוא מגלם את שעון החול האוזל של כוחה להשיג בעל שיגן עליה וידאג לצרכיה ולפיכך הוא הפותח את הספר בשורות המנבאות את סופו של הסיפור, והוא המבטא את תפקידן הדקורטיבי - מילים שמעצם כתיבתן מעלות בי קבס - של נשים בעת הזו כקישוט שנעים להתבונן בו: "סלדן עצר על עומדו בפתיעה. בשעת הדוחק ששררה אחר הצהריים בתחנת גרנד סנטרל הייתה העלמה לילי בארט מראה משובב נפש".

סלדן בז לחברה הגבוהה ולצביעותה ולילי שמשתוקקת להיות כמוהו, אך לא יכולה כי היא אישה ללא מקורות הכנסה משל עצמה, מתרחקת ממנו ושבה ונמשכת אליו אך תמיד מחמיצה את הרגע הנכון להיעתר לאהבתו. וכל הדברים הללו, תזמון גרוע, אמביוולנטיות רגשית ומוסרית, יופי דועך; כולם מוכרים, אנושיים ונסלחים, אך בהרכב נסיבות מסוים, כלומר בניו יורק של סוף המאה ה־19, שבה נשים התהלכו על חבל דק מתוח על פני תהום חברתית פעורה, הם קטלניים. ולילי, הנמצאת בדרכה לסוף השבוע באחוזת ידידיה, יודעת היטב, וכך גם סלדן, שנותרה לה הזדמנות אחת אחרונה לחתום על עסקת נישואים טובה.

אני חושבת שמסיבה זו בתי קוראת בעניין עצום ספר שנכתב לפני יותר ממאה שנה וככל הנראה לא תמצא עניין בסדרה שנוצרה רק לפני שני עשורים. לילי בארט לא מצליחה להיות האישה שהיא צריכה להיות. היא מנסה בכל כוחה לממש את העתיד שמוכתב לה, לקבל את הצעות הנישואים הטובות האחרונות שעוד נותרו לה לפני שתחצה את גיל 30 והאפשרויות ילכו ויצטמצמו, אך בכל פעם היא עצמה מחבלת בסיכוייה. והקורא מוצא את עצמו דוחק בה בלבו למהר ולהתחתן עם הגבר המשעמם באופן בלתי־נסבל הבא שיבקש את ידה, כי אם לא תעשה זאת - ובכן, אידית וורטון לא מסתירה כיצד זה ייגמר. היא עצמה סבלה מנישואים איומים וניצלה מהם בזכות כסף משפחתי. היא נולדה לאחת המשפחות העשירות בניו יורק וחיה חיים פריבילגיים שאין סופר אמריקאי זולתה שהעז להעלות כמותם בדמיונו. אך היא לא רק נהנתה מהמעמד שאליו נולדה, היא גם הייתה מבקרת חריפה ואירונית של מנהגיו הנפסדים, בעיקר כלפי נשים: בהקדמה שכתבה למהדורה מאוחרת יותר של "בית השמחה", היא נאנחת בנוסטלגיה כוזבת, "ימים מוזהבים היו אלה, כשנערה מקסימה הייתה מכתימה את המוניטין שלה בכך ששתתה תה בהמתנה לרכבת בדירתו של רווק". אחרי מלחמות עיקשות שינתה החברה את יחסה לנשים ללא הכר. ועדיין, פערי השכר המרגיזים הללו מזכירים לנו שנותרו מאבק או שניים בדרך לשוויון מלא.