אצלי זה מהבית, החל מהתפילות שאני זוכרת מבגדד, עיר הולדתי", כך משיבה המשוררת אמירה הס על השאלה מאיפה העברית העשירה בשיריה, לקראת "דבר אהבתי כצעקה" - אירוע מחווה לשירתה שייערך מחר ב"לשון ראשון 9", כנס השפה העברית, שנפתח היום בראשון לציון. "כבר כילדה ייחסתי קדושה לאותיות שבהן נכתבו".
"לצערי זה בדיוק ההפך. מהבחינה הזאת הדור הולך ופוחת. אם הם פשוט לא קוראים ספרים ולא מתעניינים, איך הם יכתבו שירים? העברית איננה נרכשת כדבר מובן מאליו. כילדה, אהבתי לקרוא המון ספרים ולא היה יום שבו לא ביקרתי בספרייה. היום זה בכלל לא ככה, ומי מהילדים קורא שירה? איפה הרוחניות, כשהכל טכנולוגי? לדעתי, הטכנולוגיה מרוקנת את העולם. אולי היא מעשירה אותו בחשמלים, אבל באותו זמן לא נותנת לשכל להתפתח".
לדבריה, אהבת העברית הוליכה אותה אל כתיבת השירה. "הייתה לי תמיד נפש לבדית ואחרת, שהקשר שלה למציאות הייתה דרך הרגש והגעגוע", היא מספרת. "נטיתי אל השירים, אבל איכשהו לא מצאתי את הדרך כיצד לכתוב אותם. עם זאת, ידעתי שאעסוק באמנות ואפילו חשבתי להיות שחקנית".
"הנשמה שלי שוררה, אבל למחייתי עבדתי כמזכירה במשרד החקלאות, גם בלשכת העיתונות הממשלתית. במקומות אלה ואחרים לא ידעו שעובדת אצלם משוררת לעתיד".
"לא כל כך. הם אמרו עלי שתמיד נשמעתי כמי שמדברת שירה ולא שפת יומיום. 'את מדברת בשפה של שבת', אמר עלי מי שאמר".
אף על פי שיש המוצאים בשירתה של הס הד לערבסקות מזרחיות, הס, שלדבריה הייתה נשואה כ־40 שנה ליקה, טוענת שאף פעם לא הייתה משוררת מגויסת. "לא אמור להיות שום קשר בין המוצא שלי לבין השירה שאני כותבת. יכולתי לכתוב אותו דבר גם לו הייתי נולדת על המאדים", היא אומרת.
"אין לי מושג מה עושים אחרים, אם כי אני מכבדת כל אדם שמאמין במה שהוא עושה. אם הוא חושב שהוא מביע את האמת של נשמתו, הוא מכובד בעיני. אבל איך כתוב בתנ"ך? – יש נביאים ויש המתנבאים על חבל הנבואה".
"ברוב תמימותי ממש ייחסתי לה תפקיד נבואי, כשחשבתי ששירה ונבואה משתלבות יד ביד ויש להן גורל אחד".
"כעת, כשאני קוראת כל מיני שירים, אני רואה שיש גם מעיינות וזרמים אחרים לשירה - לאו דווקא נבואיים".
"תודה לאל, התברכתי בהערכה גם בהיותי עולת בבל, עם כל הדיבורים של מזרח ומערב. אני מודה על זה לאלוהים ולאנשים. יחד עם זאת, לקבל הערכה לא בהכרח עושה את המשורר מאושר".
"הודיתי ואכן הצטערתי. אני מאמינה שאם אתה כותב מכל נשמתך ואתה רוצה שיקראו ויכבדו אותך, זה בא לגמרי ממקום אחר. ברגע שמישהו מעניק לך פרס על כתיבתך, זה מחולל לדעתי משבר נורא. באיזשהו שלב זה גמר אותי, וכמעט חיסל אצלי את הכתיבה".
"אני לא יודעת מה יהיה בעתיד, אבל אני באמת מאמינה שפרסים הם דבר מקלקל. אני לא צריכה אותם כדי שהם יהיו כלונסאות עבורי. כי אני כותבת באמונה שלמה ומתוך השתחוויה. אצלי זה צורך ואלה הם החיים שלי".
"אם זה כך אצלם, והפרס לא מפריע להם, אשריהם".
התרעות פיקוד העורף