זאת הייתה אהבה ממבט ראשון. נטע רז הייתה ילדונת בת 5–6 נטולת אב כשפגשה לראשונה את המשורר נתן יונתן, מי שעתיד היה להיות בעלה השלישי של אמה, נילי כרמל. המבט החם, שניבט אליה מעיניו הבהירות קסם לה. "אם אתה אוהב את אמא שלי, למה אתם לא מתחתנים?", שאלה אותו בדוגריות המאפיינת אותה עד היום.

קיבלת מענה על שאלתך?
"מה הוא כבר יכול היה להשיב לילדה קטנה כפי שהייתי? הרי הם לא יכלו אז להתחתן. עברו עוד שנים עד שנתן קיבל את הגט מאשתו הראשונה, צפירה, וכשכבר הייתי גדולה נשא את אמי לאישה ואימץ אותי ואת בני, תום. עד אז גילה הרבה אכפתיות כלפי ומבחינתי היה אבא לכל דבר".

יונתן נפטר לפני תריסר שנים, והדבר יצוין במרכז "ענב" בתל אביב ביום שלישי, 15 בחודש, בחסות עיריית תל אביב–יפו. במופע, "שירים לאורך החוף", בהנחיית נועם גיל-אור ובהפקה מוזיקלית של רמי הראל, תוליך הזמרת חני דינור שורה של מבצעים צעירים ברובם, שיבצעו בסגנונות שונים משיריו של יונתן, בהם "החול יזכור", "האיש ההוא", "הרדופים", "חופים", "נאסף תשרי" ועוד. באכסדרה יוצגו כתבי יד משיריו ויוגשו לקהל מאכלים שאהב, בהם דג מלוח וגבינות משובחות.



כרמל, משוררת בזכות עצמה, הלכה לעולמה לפני כשנה וחצי בגיל 72 בביתם ביהוד–מונוסון, שעה שרז ובנה, תום, שגם אותו אימץ יונתן, נשארו עם הבית עתיר המפלסים של המשורר הנערץ. גולת הכותרת של הבית המרשים היא חדר העבודה גדוש האווירה של יונתן, שרז רוצה להעביר אותו לשימור - ואיננה מצליחה.

אני מכיר את החדר המוזיאוני הזה. לפני כ-17 שנה העניק לי בו יונתן ראיון אישי מקיף. כל תכולתו נותרה כפי שהייתה, עד שנדמה כי יונתן עזב לפני רגע וכבר ישוב. הנה תיק ההרצאות שלו, היומן, המשקפיים, המפוחיות, הפקס, מכונת הכתיבה הקטנטונת, הטלפון הנייד בדגם מראשית העשור הקודם, צילום מוגדל של בנו ליאור, מפקד הטנק שנפל בגיל 21 ביום הראשון של מלחמת יום כיפור, כובעיו של המשורר, ספרייה עיונית עשירה והאוצר היקר מכל - כתבי היד המקוריים של שיריו.

חדר העבודה של נתן יונתן, כיום. צילום: אריאל בשור

הדוגית כבר מזמן לא נוסעת, כפי שכתב בשוגג בשירו הראשון, החופים עדיין לפעמים געגוע לנחל וענפי השיטה אולי קמלו, ואילו רז זועקת "מה אני אמורה לעשות עם כל הדבר הזה?". אם בחייו נעשה לו עוול בכך שלא הוענק לו פרס ישראל, שכה הגיע לו, בתו המאומצת מרגישה שלאחר מותו נגרם לו עוול עם המורשת שהותיר אחריו. "זאת מדינה שאין בה זיקה לתרבות אם כבר שנה וחצי מטרטרים אותי עם הדבר הזה", היא מוחה. "בסך הכל אני רוצה להעביר לשימור את הנכס התרבותי הזה - ולא מצליחה. אני נתקלת באטימות ולא יודעת איך לצאת מהסיפור".

אנחנו מתלווים אל רז במסע דמיוני בין תחנות חייו של יונתן, שלאחת מהן היא מקווה להעביר את חדרו. נתחיל מהסוף. עיקר מאמציה מופנים כלפי עיריית יהוד-מונוסון, העיר שבה התגורר ב-15 שנותיו האחרונות. תקוותה שהחדר יועתק לספרייה עירונית שעמדה לקום ולהיקרא על שמו לא התממשה.

בינתיים הספרייה נותרה בגדר תוכנית עתידית, ואילו רז דחתה על הסף הצעה למקם את החדר באגף לא נגיש לציבור הרחב בבית הספר התיכון המקומי. היא מודה לרשות המקומית שקראה כיכר על שמו של אביה המאמץ, אבל איננה מסתפקת בכך. "מישהו הציע שאולי יביאו אלינו כיתות כדי שיבקרו בחדר של נתן", רז כמעט מתפלצת. "שאלתי אם הם רוצים שגם אחלק לחמניות ושוקו בכניסה".

בהנחה שקיבוץ שריד, המקום שבו חי המשורר למעלה ממחצית חייו וגם כתב בו חלק ניכר משירתו, איננו בא בחשבון, בהשפעת נסיבות חייו של יונתן, נשקלות אפשרויות אחרות. ביניהן העברת החדר לפתח תקווה, ערש הולדתו של יונתן, או לתל אביב, שבה פעל עשרות שנים כאחד ממנהלי הוצאת ספרית פועלים וכנשיא אגודת הסופרים. לדברי רז, עלה רעיון לעשות כבוד לחדר באוניברסיטת בן־גוריון, אבל "לא אתן שכל כך ירחיקו אותו ממני".

והספרייה הלאומית בירושלים?
"להם היה עניין בניירת שנתן השאיר אחריו ולא בחדר העבודה שלו".

נתן יונתן בחד העבודה שלו. צילום: פול מלינג

קרן אור


"החיים שלי הם בלתי שגרתיים", מציינת רז, ילידת 1968. "אמא שלי נישאה תחילה לטייס אורי כרמל, שנהרג בתאונת מטוס במלחמת ששת הימים. אחי, אורי, הוא ממנו. זמן לא רב לאחר מכן נישאה לאבי הביולוגי, שהיה עובר אורח בחייה ומה שנשאר זאת אני. על שמו נקראתי נטע פלומין. כשהתחתנתי עם איזה רוזנשטיין, שיניתי לרז וכך נשארתי. הוא לא גידל אותי מאז שהייתי תינוקת ולגמרי נעלם מחיי כשהייתי בת 12. כבר הייתה לו אישה אחרת".

בעצם גדלת במשפחה חד־הורית.
"לא הרגשתי כך, מפני שהייתה לי אמא מאוד חזקה. היא לא החסירה ממני דבר. בחיים לא הייתי לבד. כשהיא לימדה ספרות בתיכון חדש, הייתי עם מטפלת. לא חיפשתי תחליף אב לאחר שנגרמה לי אכזבה כשאבא שלי הלך להיות עם ילדים אחרים. נתן היה כל הזמן ברקע והיווה קרן אור בחיי".

לרז הייתה קרן אור נוספת - המחול. היא רוקדת את החיים מגיל 5. עד היום. בעברה הרחוק רקדה בלהקת "קול ודממה" בניהולו של משה אפרתי, שבמידה רבה התווה את דרכה האמנותית. בהיותה בת 16 סידר לה מלגת לימוד לשנה בניו יורק. "אמא שלי ונתן לקחו שנת שבתון כדי להיות עם הילדה הרוקדת", היא מספרת. "בזמן הזה אמא עבדה במשלחת משרד הביטחון שם, בעוד נתן כתב שירים. רקדתי בבית הספר של אלווין איילי הגדול".

מה ידעת בשנים ההן על המצב שבו הוא היה נתון, בין אמך לבין אשתו הראשונה?
"ידעתי הכל, שמצד אחד לא השיג גט ומצד שני אהב מאוד את אמא שלי. ראיתי עליו כמה אפשר להילחם בשביל אהבה. הם היו נוסעים כל שבת שנייה לקיבוץ, שם הייתה לנתן דירה. זה לא היה פשוט בשביל אמא להיות במקום הזה בסיטואציה שנוצרה. תום, שהיה קטנצ'יק, הוא שנהנה מהנסיעות לקיבוץ".

לדבריה, יצא לה לדלג על שלב הצבא. "הייתי בין אלה שקיבלו מעמד של רקדן מצטיין וכשבאתי להתגייס אמרו לי שהמחזור שלי מלא", היא מסבירה. "דווקא הייתי מבסוטית מכך, כי שירות בצבא היה עלול לתקוע לי את קריירת המחול".

 "אחריו היא לא רצה לשמוע על שום דבר אחר". נתן יונתן ונילי כרמל

כבר בגיל 19 הביאה לעולם את תום. ואביו? "בחור שהיה חבר שלי בתיכון ושיחקתי איתו באבא ובאמא. הייתי אז ילדה רקדנית. מה שאמרו לי, עשיתי הפוך. תמיד הייתי כזאת. אולי נשארתי ככה".

משום שהרגשת נטושה בעקבות עזיבת אביך?
"אף פעם לא הרגשתי נטושה. לא יכולתי למצוא מקום יותר מלא אהבה מהמקום שבו גדלתי. וכשהיה לי את תום, זכיתי באושר שלי. התחתנתי בהריון, נפרדתי מבעלי אחרי חודש וקיבלתי את הגט כעבור שנתיים. תום איתנו כל הזמן, ואבא שלו בכלל לא בתמונה".

אתם משפחה מעניינת.
"אנחנו טלנובלה שאף במאי לא היה מסוגל להמציא".

מה זה טלנובלה, נתן יונתן, משורר נערץ, מצא את עצמו בשנתו ה־70 עוסק בהחלפת טיטולים לתינוק. כך אמר לי בראיון ב–1998: "בחיים שלי, שבהם היו הרבה צער ועצב, הילד הזה הביא לי שמחה. עם זאת, הקרבה שלי לתום איננה יוצאת דופן מבחינתי. תמיד הייתי מוקף צעירים. אבל כאן יש משהו שמעבר לרגיל. פשוט כיף לנו להיות ביחד".

"תום היה הילד המשותף שלאמא שלי ולנתן מעולם לא היה", מעידה רז, כוריאוגרפית המנהלת את תחום המחול במתנ"ס קריית אונו. "בשנותיו האחרונות הוא מילא את החסר שנוצר לו בעקבות נפילתו של ליאור ולאחר שבנו השני, זיו, לא היה כל כך בקשר איתו".

"בינינו קראתי לנתן רק 'אבא', לא 'סבא'", תום בן ה–27, שאני זוכר מהראיון הקודם כיפיוף בן 10, שיונתן הרעיף עליו הרבה אהבה, מצטרף לשיחתנו. "אבל כילד קראתי לו בציבור 'סבא', כדי שלא יתחילו לשאול איך אני קורא לאדם כל כך מבוגר 'אבא'".

איך היה לגדול לצדו?
"מגיל צעיר מאוד נהניתי להיות עם נתן, שאפילו היה בא מדי שישי לגן הילדים שלי. הוא היה פורס את החלה ולא רק מקריא שירים אלא גם שר לנו בליווי מפוחית. הרבה פעמים הלכתי איתו ועם סבתא לאירועים. הבנתי כבר אז שזה לא עוד משורר שבא והולך. יהוד זה לא מקום גדול ורבים יודעים את הסיפור שלי עם נתן, שמביא לי סוג של גאווה".

הוא גם היה שר?
"מה אתה יודע. עד גיל 8-7 לא הייתי הולך לישון בלי שהיה שר לי. נתן היה בשבילי שילוב לא רגיל של סבא, אבא וגם אח מבוגר, שלא היה לי. בשבתות, כשהייתי קם, במקום לרוץ לשחק עם החברים, הייתי משחק איתו שחמט והוא היה מקריא לי מהראש שירים וסיפורים. כשהייתי קטן, הוא היה מארגן לי מגלשה מקרטון ומשתעשע איתי. כמה שהוא היה איש מבוגר, היינו יוצאים לחצר ומשחקים על הדשא כדורגל אף על פי שהיו לו בעיות בברך".

"תום היה בשנים ההן כל עולמו של נתן", מציינת רז. "לא במקרה הוא כתב בהקדשה לספר ‘לנילי, עד תום', ולא במקרה נתן הקדיש את העיזבון לתום".
תום: "נתן לא אהב שהיה לי שם משפחה אחר. הבטחתי לו שבגיל 18 אחליף כחוק את שמי לתום יונתן, מה שאכן עשיתי, כשנתן כבר לא היה איתנו. למשמע ההבטחה שלי הוא פרץ בבכי מרוב אושר".

"תום היה כל עולמו של נתן". נטע רז ובנה. צילום: אריאל בשור

מה מעשיך כיום?
"אני מנהל מסעדת בשרים בנווה צדק, אבל אני לא מכין את האוכל ולא כדאי שאעשה זאת".

לקדש את החיים


למרות גילו, יונתן היה משורר צעיר בנשמתו, ומותו בא בהפתעה למשפחתו. שנתיים היה חולה בסרטן הדם, והקרובים לו ידעו על כך רק שלושה חודשים לפני הסוף. אני זוכר את יונתן מגיע בסתיו 2004 לביתו של השחקן מישא אשרוב, חברו מנוער בקן השומר הצעיר ומספיד אותו נרגשות באזכרה במלאת 30 למותו. יונתן, שנראה נהדר, צמרר את הנוכחים, כשסיים את דבריו בקריאה "מישא, עוד מעט אני בא אליך". איש במקום לא האמין שזה יקרה תוך חצי שנה.
מותו של יונתן פגע קשות ברעייתו האוהבת, נילי. "כשנתן מת, לדעתי גם היא סיימה את חייה וכך אמר גם יהורם גאון בדברי ההספד שהקדיש לה", מספרת בתה, נטע. "הייתה ביניהם אהבה מורכבת ומאוד גדולה וכשהלך ממנה, נשבר לה הלב. אני משערת שזה מה שהביא אותה לדום לב".

"סבתא הייתה צעירה ממנו ב–19 שנה, אבל אחריו היא לא רצתה לשמוע על שום דבר אחר", מעיר תום. "בבת אחת היא הפסיקה את החיים והפכה למעין חי-מת".

בהעברת חדר העבודה לשימור רואה רז מימוש צוואה של אמה, שכתבה לאחר מות האיש של חייה: "אני לבד עם עיזבון של איש שהחל לכתוב בגיל 16 וכתב כמעט 60 שנים. יום אחד אני אמות והכל ייזרק, דברים שבכל מקום אחר בעולם היו שמורים מכל משמר. אני מרגישה שכל עול הזיכרון מוטל עלי. בישראל נזרקים בכל פינה אוצרות של תרבות ואין מושיע. יעבור דור ועוד דור - וייחרבו בתיהם של כל היוצרים בה".

ככל שדברי אמה מטלטלים לאחר מותה, גישתה של נטע רז מעשית. "מה יש לי לעשות לבדי בבית כזה גדול", היא שואלת. "האם מישהו מצפה שבכל ערב אשן בחדר אחר? אני חייבת לשים הכל מאחורי ולעבור מכאן, אבל אני לא יכולה למכור את הבית כל עוד לא מעבירים את חדר העבודה של נתן. אני לא כמו אמא שלי, אני מקדשת את החיים ולא את המתים. הזיכרון שלי הוא בלב ולא בקירות".