איריס אליה כהן נולדה ב־1969 בכפר יובל וגדלה ביסוד המעלה. את התואר הראשון בריפוי בעיסוק סיימה באוניברסיטה העברית בירושלים. כיום עוסקת אליה כהן בכתיבה, בפיסול, בקדרות ובתיאטרון חזותי. בשנת 2011 יצא לאור ספרה הראשון, "מכתוב", וזיכה אותה בפרס שרת התרבות ובפרס רמת גן לספרות לספר הביכורים הטוב ביותר. בשנת 2013 יצא ספרה השני "דושינקא, נשמה" , וב־2014 יצא לאור ספר שירים ראשון שלה, שנקרא "שחרחורת". בשלהי 2015 זכתה אליה כהן בפרס ראש הממשלה ליצירה, ובחודש שעבר יצא לאור ספרה השלישי "גלבי" (ידיעות ספרים), שעוסק בפרשת ילדי תימן, ומיד הפך לרב מכר.
אליה כהן נשואה לפרופסור משה כהן אליה, והשניים מתגוררים עם ארבעת ילדיהם בקריית טבעון.
אליה כהן מתמסרת לכתיבה מדי יום, במשך שעות ארוכות. "אני כותבת מתוך תחושת דחיפות ובאופן אינטנסיבי מאוד", היא מציינת. "בעבר תליתי את זה בעובדה שהתחלתי לפרסם בגיל מאוחר, בגיל 38, רק אחרי שסיימתי להתמודד עם קשיי פרנסה וגידול ילדים, אבל היום אני חושבת שזה גם קשור לאיזו תחושה שמלווה אותי שהזמן קצר, שזמני קצר, ולא הספקתי להגיד את כל מה שיש לי להגיד. יש לי שיר שמסתיים בבית הבא: 'לֹא הִסְפַּקְתִּי כְּלוּם/ וְהַשָּׁמַיִם יְרוּדִים וּנְמוּכֵי קוֹמָה/ נִרְאֶה שהָעוֹלָם סוֹבֵב לָרִיק/ וְגַם אֲנִי/ עוֹד לֹא הִסְפַּקְתִּי כְּלוּם,/ סָפֵק אִם עוֹד אַסְפִּיק'".
ב"גלבי" עושה אליה כהן הצלבה בין שני נרטיבים רגישים מאוד. "העמדתי את שני הנרטיבים, האשכנזי והמזרחי, זה מול זה", היא אומרת. "לא כדי להגיד 'זה אותו הדבר', אלא כדי לייצר את ההשוואה, את המחשבה, את השיח, את ההבנה שאף על פי שסיפור חטיפות ילדי תימן, מזרח ובלקן, קטן ומצומצם ביחס לשואת יהדות אירופה, מדובר בעוול עצום ומזעזע, שהושכח, הודר, הושתק והוכחש".
התרעות פיקוד העורף