"מחשבות" היה כתב עת שחיפש משמעות ותוכן ויופי ועומק ואפילו לא גבה על זה כסף. כתב עת למדעים ואמנויות, פילוסופיה ותרבות, אבל חולק חינם בכמות עותקים מוגבלת. רוני סומק אמר פעם ש"לא ברור מה יותר קשה, להשיג את ‘מחשבות' או להבין את ‘מחשבות'". וב–1981, עמי ואני, בני 17, בתיכון, חיפשנו את "מחשבות". אמרו לנו שבבית IBM אפשר להשיג. נסענו לשם באוטובוס. השומר אמר: "מצטער, נגמרו לי כל העותקים. אין לי לתת לכם".
בצד עמד גבר עם תיק יפה. "מה אתם מחפשים, חבר'ה?", הוא שאל. "גיליון של 'מחשבות'", אמרנו במבוכה.
צבי ינאי היה הוגה דעות ואוטודידקט ישראלי, דובר חברת IBM ישראל, מנכ"ל משרד המדע וחתן פרס ספיר לספרות. הוא יזם, ערך והוציא לאור את "מחשבות", ונפטר בדצמבר 2013. את הספרייה האדירה שלו תרמה הוכברג ליישוב דליית אל–כרמל, וכאמור את החוברות של "מחשבות" העלתה לאינטרנט, כדי לאפשר גם לדור הצעיר, המקוון והממוחשב, גישה לאוצרות התרבות והידע האלה.
הוכברג הייתה רווקה בת 31. ינאי בן 50, גרוש עם שני ילדים. "אחד ההישגים הגדולים של חיי זה בפירוש החיים עם צבי ינאי. וזה שהשגתי אותו. טיפוס וכיבוש של פסגת הר הם דרך קשה מאין כמוה. הוא היה בשבילי האוורסט שרציתי לכבוש. וכבשתי".
ספרו "שלך, סנדרו" הוקדש לאחיו רומולו, שננטש אחרי לידתו מסיבה לא ברורה ועקבותיו אבדו, להוריו שמתו צעירים ולסבתא שלו, לואיזה, שנרצחה בידי הנאצים. בשנת 2008 הוענק לו פרס ספיר על הספר. לינאי ארבעה ילדים - שניים בוגרים והתאומים יעל ודניאל, שהביא לעולם יחד עם הוכברג.
נשים נמשכו אליו ורצו בקרבתו כל הזמן. גם עם זה הוכברג נאלצה להתמודד. "צבי היה מחוזר מאוד על ידי נשים בכל מקום", היא אומרת. "בתחילת הקשר שלנו היינו מקבלים זרי פרחים ממעריצות. נשים היו נותנות לו פתקים עם טלפונים. הן אהבו את המראה המיוחד שלו, אבל בעיקר את הראש המדהים. ברק אינטלקטואלי ומוח חריף מאוד מושכים נשים. הוא לימד את עצמו צרפתית והיה הגוגל שלי כשלא היה אינטרנט. הוא ידע הכל על הכל. ראיתי כמה ספרים הוא קרא. פשוט הכל. ובכמה שפות".
במקרה אחר, היא נזכרת, הייתה מסיבה של משרד המדע והיא התקשרה אליו בבקשה שישלח לה נהג שיאסוף אותה לאירוע בירושלים. "צבי אמר ‘השתגעת? לא, בשום פנים ואופן לא. זה לא התפקיד שלו להסיע את אשתי'. זה היה צבי. לא עשה שום דבר מחוץ למוסר. הדבקות שלו במשמעת ובנהלים הייתה עצומה. הוא לא לקח עיפרון מהמשרד. עד כדי כך. אנשים לא מבינים כמה זה קשה לחיות עם אדם שבנוי ככה ומתנהל באופן נוקשה כזה. צריך המון איפוק. הרבה קבלה. ולפעמים בתוכי גם התחוללה מהומה. אני לא מאבן, יש לי רגשות".
הוכברג מתגוררת ברמת גן, מרחק מטרים ספורים ממשרדי החברה שלה. "חלק מהכוח שמניע אותי זה הרצון לפרוץ דרך בכל דבר", היא אומרת. "אני מתעניינת בהמון תחומים, מכירה הרבה נושאים. אז אני לא יכולה לכתוב מאמר על הקוונטים, אבל אני יודעת מה זה קוונטים, מה זה רדיו, מי זו מריאן פיית'פול, מי זה מיק ג'אגר ואיך חיים שימפנזים. אני פועלת בהתאם וקיבלתי את זה מהילדות שלי במעלה החמישה, שם גדלתי, ובזכות אמא שלי, שהייתה סקרנית ברמות שאי אפשר לתאר. אבא הגיע מגליציה מבית שדיברו בו עברית וכתבו עברית. אני ניסיתי הכל ולכן יודעת לברור מה טוב לי. אם לא הייתי מנסה, איך הייתי יודעת מה טוב לי?".
"מרכז המרצים לישראל זו תמונת החיים. זהו מדף ספרים ענק. יש בו הכל. גילה אלמגור, הרב שי פירון, שולה זקן, ג'ודי שלום־ניר־מוזס, ד"ר חיים שפירא ופרופ' יורם יובל, ציירים, צלמים, פילוסופים, פיזיקאים, סופרים ואנשי תרבות משפיעים. אני יכולה להנחיל ידע לאחרים. מי שאנס או פגע בכבוד האישה לא נכנס אלי. לא מוכנה לתת להם במה או פרנסה. אבל לאחרים בהחלט כן".
"למה לא".
"בחיים לא".
הוכברג צוחקת. "כן, בטח, כשיגיע לארץ בשבוע הקרוב יתחיל להרצות אצלי".
"לנגן בפסנתר. כל הילדים בקיבוץ ניגנו במנדולינה, אני סירבתי. רציתי פסנתר. בסוף למדתי חליל צד".
ינאי נלחם בסרטן ב–17 השנים האחרונות לחייו. הוכברג: "הוא חלה בלימפומה. עשו לו השתלת מח עצם. תמיד אמרתי שהתחלתי להיפרד מצבי ברגע שהכרתי אותו. הפרידה האמיתית הייתה בחמשת החודשים האחרונים.
"יש לי רק הוצאות מהפרויקט הזה, לא הכנסות, אבל ציבור ענק מקבל את התכנים העשירים והמדהימים האלה. זו הזדמנות אדירה בשבילי לתרום, וזאת ההכנסה האמיתית והיקרה שלי. בצניעות ועם המון אורך רוח צבי עסק בעריכת כתב העת שהקים, ואני השתדלתי, באותו אופן, להעביר את החוברות אל האינטרנט. הקמנו גם עמוד פייסבוק שנקרא 'מחשבות', ויש לנו יותר מ–20 אלף לייקים, בזכותו של טל איתן".
"צבי היה אתיאיסט מושבע. בימיו האחרונים הוא שאל אותי מה אעשה עם הספרייה הענקית שלו. אז עוד לא הבנתי כמה גדולה היא ואיזה אוצרות יש בה. אמרתי לו שבטח אתן מעט ספרים לחברים שיהיו מעוניינים. כשנפטר הבנתי שאני מחזיקה אוצר ענק. ניסיתי לעניין אוניברסיטאות ומכונים. ואז דרך ענאן, חבר מדליית אל–כרמל, נפגשתי עם רפיק חלבי, ראש המועצה, שביקש לקבל אותה לבית הספר התיכון בעירו. שמחתי מאוד כי ידעתי כמה העדה הדרוזית ובני המיעוטים היו חשובים לצבי. חזרתי הביתה, הסתכלתי על תמונתו של צבי ואמרתי לו שאני מקווה שזה בסדר שהעברתי את הספרייה לדליית אל–כרמל. ‘תן לי סימן', אמרתי לו. אחרי כמה דקות אני מקבלת טלפון ממנכ"לית משרד המדע. ‘דליה', היא אומרת לי, ‘אנחנו רוצים לתת מלגה ע"ש צבי ינאי לאזרחי ישראל ערבים, דרוזים וצ'רקסים שלומדים לתואר שלישי. האם את מסכימה?'. אני חושבת שמישהו שם למעלה כן מדבר איתי".
התרעות פיקוד העורף