1
כל סבלו של האדם, אמר פסקל -
או לפחות מייחסים את זה לפסקל; הכי קל לייחס אמרות לפילוסופים צרפתים מתים, אף אחד לא יתבע אותך, וזה תמיד נשמע נכון -
כל הסבל בעולם, הוא אמר, נובע מחוסר יכולתו של האדם לשבת בחדר בשקט. שזה אולי היה נכון לפסקל ובני תקופתו, שהתאפיינה כנראה בצרפתים עצבנים שכל הזמן יצאו מהחדר, אבל זה כבר לא נכון היום. כי היום בחדר יש מחשב. ובתוך המחשב יש הכל. ואתה יושב, על כיסא, והמוח שלך במקום אחר. אז למה שתצא מהחדר, אי פעם?
אז אם הייתי פסקל, הייתי מעדכן: כל סבלו של האדם הדיגיטלי נובע מחוסר יכולתו לצאת קצת מהחדר. מה לצאת? לקום מהכיסא. מה מהכיסא? להסיט לרגע את העיניים מהסלולרי.

2
לא מזמן רגלי נשאו אותי דרך הטיילת בתל אביב, והנה, לפתע, מראה רומנטי מושלם. כל כך מושלם, שאנשים היו פעם מקריבים את חייהם כדי להגיע לרגע הזה: גבר ואישה צעירים יושבים על ספסל, מאוהבים לחלוטין,
הגבר מחבק את כתפיה,
והצעירה מתרפקת עליו, שקועה בתוך גופו הגדול,
שלווים כמו שרק אנשים שמצאו אהבה יכולים להיות שלווים, ורק בשביל להוסיף לכם מנת סוכר קטלנית: לידם הייתה עגלת תינוק קטנה. התינוק שבפנים זה מכבר נרדם, והשאיר את הזוג המאוהב עם שעת חסד מופלאה מול הים, בזמן השקיעה. ומה הם עושים, זוג היונים המדוגם הזה?
מעבירים אצבע על הסמארטפון. כל אחד על שלו, שוב ושוב האצבע הולכת ימינה ושמאלה ולמעלה ולמטה, ואין אהוב ואין אהובה ואין תינוק ואין שקיעה, יש רק מה שבמסך, ולשניהם מבט חצי חולמני, וחצי מרוכז בטירוף, כי זה מה שהם, כרגע: חצי מאוהבים, וחצי מנסחים פוסט שנון בפייסבוק.
שזה אומר: הם לא באמת מאוהבים, אם כך.
שזה אומר: שאולי אהבתם תחזיק מעמד שנים רבות, דווקא בגלל זה; כי הם הגיעו, בגילם הצעיר והרגשני, לדו־קיום בשלום שאתה מוצא לעתים נדירות אצל בני זוג זקנים אחרי עשרות שנים משותפות: הם לא מציקים זה לזה. רק מאפשרים אחד לשני להיות לבד, בלי להרגיש לבד.
שזה אומר: אתה מסיק יותר מדי מסקנות משני אנשים ותינוק אחד, וכדאי שתמשיך הלאה, טמבל.

3
לפני כמה ימים התעוררתי באמצע הלילה, בחשיכה מוחלטת. קמתי, גיששתי את דרכי לסלון כדי להביא כוס מים, ואז ראיתי משהו שלא שמתי לב אליו אף פעם: באפלה המוחלטת נצצו המון אורות קטנים: אור הממיר של יס, אור הנקודות האדומות של הטלוויזיה והמזגן, נוגהם של שלושה טלפונים ואייפד אחד בטעינה, שני מחשבים, מדפסת, ואורו הכתום, המהבהב, של רובוט מנקה רצפה שזועק שיחברו אותו.
נעצרתי.
האורות עשו משהו, בחושך. הם העבירו איזה מסר. לא בהכרח אחד לשני - אני לא מנסה לטעון שהאייפד שלי מנסה להשתלט על כדור הארץ. אבל ברור היה לי שמשהו מתרחש בביתי, בחיי, בלי שארגיש באמת. האורות היו סימן למשהו, אבל לא ידעתי למה. מקרה, או גורל, העיר אותי. ונתן לי לרגע חטוף לראות את חיי כמו שהם.
כוח אדיר, נסתר, מניע את חיינו, מוביל אותם לאן שהוא רוצה להוביל אותם. למקום אחר, נחבא. כדי להגיע לשם הוא צריך שלא נשים לב, וכך הוא מסווה את עצמו מעינינו: טלוויזיה, וטלפונים, וממירים, ורובוטים מנקי רצפה. ומלחמות, ופיגועים, ואוברדרפטים שלא נסגרים אף פעם.
רק באפלה אתה מגלה שהסמארטפון שלך הוא לא סמארטפון. הוא מכשיר שהתת־מודע שלך ניפק לך, כדי שלא תביט לעברו.



4
הבדידות הדיגיטלית היא הפוכה מזו שהתרגלנו אליה: היא נובעת דווקא מזה שאתה לא מרגיש בודד. מזה שאתה שאתה מסוגל להעביר שעה אחר שעה, יום אחרי יום, בגירוד הקליפה הכי חיצונית של המוח, ולהרגיש שאתה מעורב בחיים, בלי לשים לב שבעצם שבע שמיניות ממך מנותקות. לא נוגעות בכלום. קמלות.
אם פורנו זה הנאה מינית ללא מין, אז פייסבוק זה הנאה חברתית ללא חברה. רשתות חברתיות הן הפורנו של הידידות.

5
מבחינת המוח, אין הבדל אם נסעת לניו יורק, או שראית בסמארטפון סרטון שצולם בניו יורק. בשביל המוח, הכל חוויה.
אבל - כדי שתהיה למוח אפשרות לנסוע לניו יורק בלי לזוז מהכורסה, הוא צריך שתהיה לו איזושהי תמונה של ניו יורק. ובדרך כלל יש לו, ולכן יותר קל לנו לדמיין את ניו יורק מאשר את העיר צ'נגדו, בסין, על עשרת מיליון תושביה. לכל אחד בעולם, להוציא שבטים מסוימים באמזונס, יש איזושהי תמונה מנטלית של ניו יורק.
כמובן, שהתמונה הזאת בסוף נשחקת. רק שהעולם הדיגיטלי ממשיך להפציץ אותך כל הזמן בדימויים של המציאות, עד שאתה לא שם לב עד כמה הדימויים הללו כבר שחוקים. לא שייכים לכלום. משהו שהמוח שלך מייצר, מתוך הדבר שהכי דומה לשינה: הגלילה הזומבית של עמוד הפייסבוק עם האגודל.

6
זה התחיל ככה: חמש פניות אלמוניות בפייסבוק, שסוננו על ידי הפילטרים האגרסיביים של מיסטר צוקרברג. התעלמתי.
אחר כך שלושה אס־אם־אסים מחו"ל, שמבקשים ממני ללחוץ על לינק חשוב ביותר. לא לחצתי.
אחר כך, מאותו מספר, שיחה בלתי מזוהה. לא עניתי.
אחר כך, ממספר אחר, אבל אותה קידומת מוזרה שלא הייתה של אף מדינה שאני מזהה - מצד שני, יש כל כך הרבה: אולי זה מהח'ליפות האסלאמית החדשה? - ועדיין לא עניתי.
ורק בסוף, אחרי שלושה ימים של ניסיונות בלתי פוסקים להתקשר אלי ממספרים שונים מאותה קידומת מסתורית, הרמתי ידיים.
“הלו...?", אמר קול חושש באנגלית במבטא הודי־סיני–צרפתי–פורטוגזי. או שהוא היה ממאדים.
“יס?", עניתי, גם אני באנגלית, ובשביל לחסוך מכם חירפון לשוני, אדבוק בעברית מכאן והלאה, אבל דמיינו שהשיחה הזאת מתנהלת באנגלית, בין שני אנשים שבקושי מבינים האחד את מבטאו של השני.
“עוזי וייל?"
“כן," אמרתי.
“שגר ברחוב...", וכאן הוא נתן את שם הרחוב שגרתי בו לפני 20 שנה. בעל הדירה היה איש מקסים, שהוריש לי דגל אדום, שאותו הבטחתי להניף מהמרפסת בכל 1 במאי. לא עשיתי את זה מעולם. אני אוהב להצטייר כאדם טוב, יותר משאני אוהב להיות כזה.
“כן...", אמרתי.
“אני פונה אליך כי יש לך 20 אלף עוקבים בדף הפייסבוק שלך," אמר.
“ו...?"
“ואני רוצה להציע לך להיות חלק מקבוצה נבחרת שמקבלת את ההזדמנות להשקיע בנדל"ן בחוף השנהב, ומאוד נשמח אם נוכל לשלוח לך חומר ותשתף אותו בפייסבוק".
זה היה הרגע לנתק. לא להגיד מילה, לא להיות מנומס, לא לומר אפילו “אני מנתק" - פשוט לנתק. אבל שנייה לפני שעשיתי את זה, הוא אמר: “בבקשה בבקשה, אל תנתק. דבר איתי עוד דקה אחת, אני חייב לדבר עם מישהו. בבקשה".

“סליחה?"
“אני עובד כאן כבר חודשיים. וכל היום אני מדבר עם אנשים מכל העולם. וכל הזמן מנתקים לי. אני רק גומר להגיד נדל"ן בחוף השנהב, וכולם מנתקים. אתה לא מבין איזו הרגשה נוראה זאת. אני לא יכול יותר. בבקשה, תדבר איתי עוד כמה שניות".
אם זאת הייתה טכניקת מכירות - היא הייתה גאונית. מיד הזדהיתי איתו. אבל ליתר ביטחון אמרתי: “אני לא מתכוון לקנות נדל"ן בחוף השנהב".
“זה בסדר", אמר, “אף אחד לא קונה אף פעם".
“אז למה אתם מתקשרים?"
“הם בסך הכל רוצים שתשתף אותם בפייסבוק. הם מרוויחים מהקליקים", אמר.
“אה".
“אבל אתה לא חייב לשתף, רק תדבר איתי עוד דקה. רק עוד דקה. אני משתגע כאן".
“על מה?", אמרתי.
“תראה", הוא אמר, “אם אני אדבר, זה חייב להיות על הנדל"ן שלנו. אבל אתה יכול לדבר על מה שאתה רוצה".
“אוקיי", אמרתי. “אני רוצה לדבר על דני קרפל".

“מי?"
“דני קרפל. היה עורך מוזיקה אגדי שמאוד מאוד אהבתי, ונפטר לא מזמן".
“אוקיי", הוא אמר.
“אבל אני מקווה שאתה לא מבלבל אותו עם דני קרפל הקומיקאי, הידוע בכינויו ‘איש החרגול', שחי וקיים ומרגיש טוב".
“אה..".
“לא מבלבל?"
“לא, לא...", הוא אמר והשתתק. וכשראה שהשיחה אינה מתקדמת, שאל: “יש לו כוחות על, או משהו?"
“למי?"
“לאיש–חרגול".
“אני לא יודע", הודיתי. “איכשהו הנושא הזה לא עלה אף פעם בשיחותינו. עברה דקה?"
“כן, כן. אני מאוד מודה לך שדיברת איתי".
וכך נפרדנו. הבטחתי לו שאשתף את ההצעה שלהם בפייסבוק. לא עשיתי את זה מעולם. אני אוהב להצטייר כאדם טוב, יותר משאני אוהב להיות כזה.