אורגד ורדימון, שנולד בתל אביב ב־1939, הוא איש קולנוע, סופר ומשורר. כמפיק השתתף בהפקת המחזמר "שיער", 1970 (עם צביקה פיק וגבי שושן); בהפקת "שמח בנמל", 1971 ועוד, וכן ניהל את קולנוע תכלת בתל אביב בשנות ה־70; ניהל את קולנוע אלנבי בתל אביב בשנים 1963־1987, שבמהלכן נחל הצלחה במאבק הראשון לפתיחת בתי קולנוע בערבי שבת; וניהל את קולנוע חן ברחובות בשנים 1993־2013. בין יצירותיו ככותב: תסריט לסרט
The Shelter (7691), הספרים "מתחת לפוסטר של חלף עם הרוח", "המלחמות הקטנות שלי", "באהבה", "שנות חיינו היפות ביותר", "ציפור באולם ההמתנה", ספר שירים, ו"סוזן, ילדי השיטה". ורדימון הוא גם פעיל חברתי, שהיה ממנהיגי "רצ, התנועה לזכויות האזרח" ותנועות מחאה נוספות.
במקביל, למחייתי, מצאתי את עצמי מנהל בתי קולנוע – כמו תכלת בתל אביב וקולנוע חן ברחובות, שבהם פרצתי לתחום שהיה ראשוני בזמנו, תחום סרטי איכות – מושג שאותו הגדרתי בזמנו, כתוצאה מוויכוח אמנותי עם אורי זוהר. אולי אציין חרטה אחת, טכנית אך משמעותית ביותר לספרי השני 'שנות חיינו היפות ביותר': הספר יצא ארוך ביותר, וכשבאנו להכריע באשר לפונט, בחרתי בגודל קטן מדי. קטן – כדי לא להכביד על קוראים בנשיאתו – אך הסתבר לי שהכבדתי בכך על הקוראים המבוגרים. את הספר הפקתי בעצמי, ובשעתו הייתי עדיין שבוי בדימויים מילדותי, כאשר אותיות קטנות היו כמו הבטחה לספר המתאים לקוראים טובים ורציניים. דימויים ודעות קדומות של ילד, המלווים אותי עד זקנה. ומכאן שאיני יודע על מה להצטער: על שאני עדיין נושא עמי דעות קדומות של ילד, פריק של קריאה, או על כך שלא השכלתי ללמוד ולהפנים שהעולם אינו בדיוק מה שחלמתי שהוא".
ספרו של ורדימון "סוזן, ילדי השיטה", שיצא לאחרונה, נכתב בעקבות צומת פתאומי בחייו של ורדימון - מחלת הסרטן בה לקה. "התחלתי לכתוב את הספר בסוף 2005, כשהייתי בהקרנות וטיפולים נגד מחלת הסרטן", הוא מספר. "את הערותי והסתייגויותי, החרטות שעברתי והשינויים שרציתי לערוך – את כל אלה עשיתי במהלך עשר השנים האחרונות על פני דפיהן של 13 טיוטות".
מלבד כתיבת מילים, ורדימון הוא גם מלחין, ובהיותו רק בן 8 כתב את המילים ואת המנגינה לשיר "תחי המדינה", שיר המושמע רבות בימי העצמאות. בראשית שנות ה־70 כתב ורדימון גם לחן למילות מזמור י"ד מספר תהלים. "לימים מצאתי את עצמי מצטער על שלא כתבתי לו בעצמי גם את המילים", הוא מציין. "המילים, שבשעתו אהבתי אותן, החלו עם השנים להתכנס מתחת לכנפיה של אמת פוליטית שזרה לי. השיר מאוד קליט והתקבל מצוין בכל קהל שבו בוצע – אבל פשוט הרחקתי אותו מהמשמעות, ולו רק כדי שלא יהפוך לדגל, לאנשים שהאמת שלהם כה שונה מזו שלי. בשנה שעברה אומנם כתבתי לשיר מילים אחרות, אך בראשי מתנגנות עדיין המילים המקוריות".
ואחרי שאני פוקח את העיניים, אני חווה במהלך היום, גם החשוך ביותר, מעין סדק בעננים פה ושם, קולט את אותה קרן שמש בודדה המנסה לעשות דרכה אלי, מבעד לו – ושולח את ידי הזעירה, כזו של תינוק, לאחוז בה ולהתחזק בה. חש כמו יש בי אותם פרצי נאיביות תינוקית, המאפשרת לי – כשמתעורר הצורך – להתעלם מענני הסערה ולהיאחז בקרני המזבח של אותה אופטימיות, אותה קרן שמש. חייבים הרי למצוא את הכוחות, להתמודד בהרי החושך – הלא כן?".
מימי לא רצתי ריצה שכזו באופן תחרותי, אבל תוצאות הריצה הביאו את המורה להתעמלות לספר לי שגם ללא תחרויות, ורק מתוך היכרותו עמי, הוא ידע שאני רץ למרחקים ארוכים: 'ושתדע לך, אתה רץ למרחקים ארוכים, כי זה באופי שלך, תובנה לחיים'. והמפגש של שתי התכונות הללו הוא היכולת לעבוד גם כאיש צוות וגם להיות פרש בודד, שהיא אולי אחד המאפיינים של מנהל טוב. כי כמנהל כמו גם מפקד – אתה לא פעם בודד. וגם אם העבודה בצוות היא האהובה עליך, הרי מרגע שאתה בראש הפירמידה, ועד כמה שתשתף אחרים בהתחבטויותיך – ההכרעה היא תמיד של המפקד. ובהכרעות הסופיות אתה תמיד בודד, על כל המשתמע מכך".
התרעות פיקוד העורף