"רוח הרפאים של אלכסנדר וולף", גאיטו גזדנוב, מרוסית: סיון בסקין, סדרת "הפרוזה שלי", אחוזת בית, 176 עמ'

מי שזוכר לטובה את "פרוזה אחרת", סדרת הספרים שערכה אילנה המרמן בהוצאת עם עובד, ישמח לדעת שהעורכת שבה לפעול בהוצאה אחרת. יש הוצאות שעדיין מחויבות לרמות שונות של יצירה, כולל אלה שלא נועדו לקהל רחב. סדרת "הפרוזה שלי" בעריכת המרמן מחזירה את אמות המידה שלה למדף האיכותי, שהיה ויישאר מצומצם. אין כל בעיה בכך שהמדף המסוים אינו מתבלט. גם בממדיו הצנועים הוא מצהיר שקיומו בחנויות הכרחי להמשך הנשימה הספרותית.
 

הרומן שלפנינו אינו רחב בממדיו הפיזיים, אך הוא מכיל עוצמות רגשיות כבירות ותנועות חיים ענקיות. דומה שלכל אורכו נשמעת שירה רמה, מרובת קולות גבריים, ההולכת ממרחב עד מרחב. לחן תובעני שמתעצם וקרב, ואחר כך מתרחק ומסמן אינסוף מושלג. אין ספק שמדובר ביצירה של כותב רוסי, שספרו הינו תיבת תהודה לאמונה בגורל, להיאחזות באהבה האחת, לנטייה למחשבה כפייתית ולחיבה לשתייה בחברותא.
 



הסופר גאיטו (גיאורגי) איוואנוביץ' גזדנוב לא היה ידוע ביותר במערב עד שזכה לגילוי מחודש בשנים האחרונות. הוא נולד בסנט פטרסבורג (1903), התנדב לצבא הלבן וב־1923 הגיע לפריז. אחרי לימודים בסורבון פרסם ספר ראשון, שזכה לאהדה בחוגים הרוסיים בעיר. במלחמת העולם השנייה חבר לרזיסטנס וסייע בהצלת יהודים. אחר כך עבד עד מותו (1971) ברדיו ליברטי, תחנה אמריקאית ששידרה תכנים אסורים לברה"מ.
 

"בפניו של וולף היה, כך נראה לי, משהו שהבדיל בחדות בינן ובין כל הפנים האחרות שראיתי מעודי. זאת היתה הבעה קשה להגדרה, מין חשיבות עצמית של מת - הבעה שעל פניו של אדם חי נראתה מופרכת לחלוטין". בתמונה הזאת מתוארת הפעם השנייה שבה המספר פגש את הגבר שמפניו הוא חשש ואת קרבתו ביקש. וולף הוא האיש שהמספר חסר השם ירה בו למוות במלחמת האזרחים ברוסיה. המספר היה אז בן 16, לוחם בצבא הלבן. הוא רכב, עייף עד מוות, בדרך שוממה. לפתע צנחה סוסתו מירייה של פרש מכוחות האויב שרכב לעברו ברובה שלוף. המספר ירה בפרש העלום מאקדחו, הביט במותו ורכב משם על סוסת ההרוג. החל מאותו רגע נשא איתו את אשמת הרוצח. "מכל הזיכרונות שלי (...), הזיכרון המציק ביותר היה זיכרון הרצח היחיד שביצעתי מימי". ההתייחסות הזאת לאקט מלחמתי שהציל את חייו, נובעת מאישיותו המתרשמת של המספר, מגילו הצעיר באותה עת, ומן העובדה שכל ההתרחשות קיבלה צביון של חלום מטושטש, בשל עייפותו העמוקה. ברבות הימים הוא נתקל בספר שכותרתו "ההרפתקה בערבה", שתוכנו חשף את סיפור התשתית שלו, כפי שנראה מעמדת הנרצח. 
 

כך תקבל העלילה תפניות מפתיעות, נושאות בחובן מסתורין רב מתח, חבלים עבותים שמושכים שוב ושוב אל הרגע המכריע ההוא, הירייה בפרש בלב ערבת השלג. הכתיבה של גזדנוב נובעת ממקור טבעי שופע, ולכן נדמה שהיא אסוציאטיבית. היא פונה מן העלילה המרכזית לסימטאות מעוררות עניין ומחשבה, ושבה וחוזרת אל הציר הטבורי האחד, שכולו מרדף שקט במעגל סגור. היורה והירוי עוקבים זה אחר זה כאורבים נינוחים, והחיים מקרבים אותם באטיות זה אל זה. שניהם, כרבים מן הגולים האינטלקטואלים הרוסים במחצית הראשונה של המאה ה־20, מתנקזים לרחובות פריז. מפגשים נשנים נערכים במסעדה רוסית קטנה במונמרטר. השפה הרוסית נשמעת מעל כוסות המשקה, והיא מתובלת בצרפתית. "המוות החמיץ אותי", שב הירוי ואומר בצרפתית. ומוות, בצרפתית, הוא נקבה. ואישה, היא שתהיה נשאית הגורל כאן.
 

הפאטאליזם זורם בעורקי הסיפור הזה, המובא כארוחה ספרותית מתאבנת, שכל מנותיה מרתקות. דרך הסיפר של גזדנוב מוכיחה שהמקוריות הסגנונית היא שהופכת עוד סיפור לסיפור האחד.

ממתק צרפתי



"הדבר הראשון שרואים" הוא ספר שכריכתו מושכת את העין מפני שהוא נראה כאריזת מתנה אופנתית: שפע משקפי שמש ססגוניים בסגנון רטרו־ילדותי מעורר רצון לגעת, אך גם מעלה חשד שמא מדובר בספר אביבי שטוח למדי.
 

במהרה מתברר כי אכן אין הוא מעמיק יותר מאפריטיף מרענן לפני ארוחה רצינית, אך הוא מבדר, עכשווי, וממוקם בכפר קטן בצפון צרפת. הסופר גרגואר דלקור, צרפתי יליד (1960) עיר שדה על גבול בלגיה, כבר זכה למיליוני קוראים עם רב־מכר קודם. משהו במרכיבי הרומן מזכיר את ספריו הנוסחתיים של פאולו קואלו. דלקור צמח בתעשיית הפרסום והדבר ניכר בכתיבתו הקלה, הלוכדת בהומור, באמירות שנונות ובציטטות פואטיות לא מחייבות.

הגיבור, מוסכניק צעיר, מתגורר לבדו בבית קטן. נקישה על הדלת מכניסה לחייו את סקארלט ג'והנסון. כן, נוטפת הסקסאפיל מאמריקה. הסיפור כולו שזור בדמויות נשיות מן המסך הגדול. איקונות של יופי מדהים כאליזבת טיילור, אנג'לינה ג'ולי, פנלופה קרוז. מן המשפט הראשון - "ארתור דרייפוס אהב ציצים גדולים" - יוכנס הקורא לעולם הפנטזיה הגברית. אך לא רק הגברים הוזים בסיפור הזה, גם הנשים חולמות לצאת ממגבלת חייהן בכפר הקטן.

"הדבר הראשון שרואים", מצרפתית: אביגיל בורשטיין, כנרת, זמורה־ביתן, 191 עמ'. צילום: יח"צ


הסיפור מדבר על המרחק שבין חיי החול לבין ההתרחשויות הגדולות מהחיים המופיעות בקולנוע. דרייפוס, גבר נאה, צנוע ובודד. אביו נטש את משפחתו כשארתור היה ילד, אחותו נטרפה בשיני כלב ואמו השתגעה מצער. יש לו השגרה הדי־בריאה שלו, בתוספת אוצרות הטריוויה הנוגעת ל־ס. ג'והנסון.
 

בחיים החוץ־ספרותיים, השחקנית האמריקאית תבעה את הצרפתי על שימוש משמיץ בפרטי חייה. הסופר נהנה לציין באתרו האישי שהיו לו "מריבות" עם הגברת המפורסמת.
 

למרות הפינאלה הדרמטי, שום טראומה לא תצלק את הקורא. אף כי ההמצאות הבדיוניות של דלקור משעשעות, דומה כי החיבור יתאדה עם שחר. יש בו משהו רחפני, צלופני. חטיף לשעת לילה מאוחרת, שבה נהנים מעמעום הנטייה הביקורתית (מצרפתית: אביגיל בורשטיין, כנרת, זמורה־ביתן, 191 עמ').

גלו את החדשות לפני כולם. הצטרפו בלייק לפייסבוק שלנו.