1. 
 

את משאירה את החזייה?

אתה משאיר את המכנסיים?


לא, המכנסיים בטוח יורדים.

בטוח? כי אתה לא נראה לי בטוח.

והשני כלבים האלה?

זה לא סתם שני כלבים, זה בלק אנד ווייט של הוויסקי. זה תליון מלפני מאתיים שנה. אבא שלי נתן לי אותו מתנה. באיזה טיול הוא קנה בקבוק וויסקי וקיבל את זה מתנה.

מתנה מאוד יקרה. אבא טוב.

מאוד טוב. והוא נפטר מהתקף לב יומיים אחרי זה.

- - - -

לא הייתי צריכה להגיד את זה.

שאלתי - ענית. מקבל. הכלבים נשארים.

החזייה ירדה, לעומת זאת.

אני רואה!  

2. 
 

מלריטה, כך קראו לעיירה הבלארוסית הקטנה שבה נרצחה כמעט כל משפחתו המורחבת - 500 איש היו שם, בערך, שיכולים היו להיקרא “משפחה", שלא לדבר על החברים, על כל הילדים שגדלו איתם, על כל המבוגרים שהיו הולכים ברחוב והיית אומר להם שלום - כל אלה נעלמו מהעולם בחודש אחד בשנת 1942, ורק סבא וסבתא שלו נותרו בחיים. וזו הסיבה:
 

סבא שלו נחטף לצבא הרוסי. נסע לעיר רחוקה לקנות בדים בשביל אשתו, שהייתה תופרת. עמד בתחנת רכבת עם הבדים, הרכבת עצרה, היו עליה חיילים רוסים, החיילים ירדו מתוכה ותוך שעתיים אספו מהרחובות כל גבר צעיר שראו, אמרו לו, “מעכשיו אתה חייל בצבא הרוסי", והעלו אותו על הרכבת, להמשיך איתם לחזית. סבא שלו היה הראשון. איך שהחיילים ירדו, תפסו אותו אחד מכל צד, והעלו אותו לרכבת. 
 

סבתא שלו לא ידעה מה קרה לו. היא לא ידעה שנים, עד שהמלחמה נגמרה. אחרי שבוע שלא שב הביתה, נסעה לחפש אותו בעיר שאליה נסע. חיפשה ולא מצאה, אבל אחרי שבוע הגרמנים פלשו לברה"מ, העיירה שלה הייתה אחת הראשונות שנכבשו, והיא ידעה שאין לה לאן לחזור. אז היא ברחה, הלאה, הלאה, לכיוון הרי אורל, ולא חשבה שאי פעם תראה את בעלה יותר, ואיך שנפגשו לבסוף זה סיפור אחר.  
 

אבל עובדה שנפגשו, ועשו ילדים, ואלה עשו נכדים, והוא - הגבר שהיה במיטה יום קודם, עם אישה שהכיר במטוס במקרה, ושהורידה את החזייה אבל לא את השרשרת עם שני הכלבים - הוא היה אחד מנכדיה. 
 

ועכשיו הוא עומד ליד נחל עלוב שמימיו צהובים זרחניים. מפעל קטן לא רחוק משם מזרים פסולת לתוך הנחל, שכבר מזמן אי אפשר לשחות בו. המפעל הזה היה קיים גם אז, רק שאז הוא היה מפעל לייצור לבנים, ושם חוסלו ביריות הגברים היהודים של העיירה. הנשים והילדים, בינתיים נצטוו להישאר בבית, לבושים בבגדים תחתונים בלבד, ולשכב על הרצפה. כשהגרמנים והאוקראינים גמרו לחסל את הגברים, הם חזרו לעיירה והרגו גם את הנשים והילדים. ועכשיו הוא עמד שם, ליד הנחל הרעיל, שמסביבו גדלו צמחים ירוקים משונים ופראיים, והאישה - זו שהכיר במטוס, ושבינתיים הורידה הרבה יותר מאשר את החזיה, הורידה את מגננות לבה - עמדה לידו והחזיקה בידו. 
 

הוא לא תכנן להיות שם איתה. הוא לא תכנן להיות שם עם אף אחד. לא אמר לאיש שהוא נוסע לשם. אבל הנה הוא שם, ולפתע הוא לא לבד, ולפתע גם מתקרבת אליהם אישה זקנה, כפופה כל כך עד שמי שרואה אותה מתקשה לנשום, לבושה בבגדים שפעם היו שחורים ועכשיו הם בד חסר צבע, נשענת על מקל, לאט לאט לאט מגיעה אליהם.
 

שואלת משהו ברוסית.

הוא מרים ידיים ונד בראשו - “לא מבין רוסית". אבל האישה שמחזיקה בידו מבינה.

“היא אומרת...", והאישה מנסה להבין מה בדיוק היא אומרת. 

“תני לי לנחש, היא רוצה כסף".

“לא, היא... היא שואלת אם אנחנו יהודים".

הוא מביט בה.

היא מושכת בכתפיה.

“אם היא אנטישמית", אומרת האישה, “היא לא מהמסוכנים, נראה לי".

הוא מחייך. האישה אומרת לה שכן, הם מישראל.

הזקנה מתחילה לדמוע, ולדבר הרבה, ואז היא מחבקת את האישה. שנרתעת, אבל נותנת לה. וכשהיא מחבקת את הגבר, הוא כבר מוכן לזה, וזה עדיין לא נעים.

“מה היא אומרת?"

“היא אומרת... רגע...", והאישה פונה לזקנה, שממשיכה לדמוע ולדבר, ולדבר.

“היא אומרת שהיא הייתה פה כשחיסלו את היהודים. שהיא הצילה שני ילדים אצלה בבית. הבית שלה שם" - האישה והזקנה שתיהן מצביעות על בית אבן מט לנפול, במרחק מאתיים מטר - “היא שואלת מי אתה. אולי היא הכירה את המשפחה שלך".

נרגש, הוא אומר לה את שמות סבו וסבתו.

הזקנה נאלמת דום. חושבת. ואז פתאום פניה מתמלאים התרגשות: “כן, כן!" - האישה מתרגמת - “הם היו שכנים שלה, היא זוכרת אותם!".

ועכשיו גם הוא בוכה. הזקנה מספרת עוד ועוד פרטים על חיי העיירה שלפני הטבח, על המשפחה שלו, על סבא וסבתא שלו - ואחר כך עוברת לתאר עד כמה חייה קשים. שאין לה מה לאכול. שהיא לבד לגמרי. שהיא מתקיימת על לחם יבש שהפועלים במפעל זורקים. הגבר נותן לה - בהתחלה הוא שולף עשרה דולרים, אבל זה נראה עלוב - הרי שטר אחד יכול לשנות את חייה - אז הוא מפשפש בארנק ושולף שטר של מאה דולר. ומגיש לה. 

הזקנה בוכה.

האישה אוחזת בידו חזק.

הזקנה מחבקת אותו שוב, חזק, גופה רזה אך קשוח במפתיע, ואז הם נפרדים ונוסעים משם, משאירים אותה מאחור. אחרי כמה קילומטרים שואלת האישה בזהירות:

“בת כמה היא נראתה לך?"

“70", אומר הגבר, “לא יותר".

“אז בשנת 1942 היא הייתה..."

“בת מינוס 4".

האישה צוחקת: “היא המציאה את הכל...".

“ברור", אומר הגבר. 

“אז למה נתת לה מאה דולר?"

הוא מושך בכתפיו וממשיך לנהוג. ומנגב את שארית דמעותיו.

3. 
 

סגן ראש העיר מינסק צחק דקה ברציפות, אחרי שהגבר סיפר לו את הבדיחה על פוטין. הבדיחה הלכה ככה: 

סטאלין בא לפוטין בחלום.

פוטין אומר לו: “חבר סטאלין, טוב שבאת! יש לי שאלה מאוד חשובה לשאול אותך".

אז סטאלין אומר, “נו טוב, הרבה זמן עבר מאז שמישהו רצה לשמוע את דעתי, אבל בבקשה, תשאל".

“תגיד לי", אומר פוטין, “מה אני צריך לעשות בשביל לנהל את המדינה הכי טוב?"

“נו, זה פשוט מאוד", אומר סטאלין: “להרוג את כל המתנגדים, ולצבוע את כל הקירות בתוך הקרמלין בכחול".

“למה כחול?", שואל פוטין.

“או", אומר סטאלין, “ידעתי שתשאל אותי על הכחול".

אחרי שסגן ראש העיר מינסק נרגע, הוא אמר: “בדיחה טובה מאוד. אני מכיר הרבה בדיחות, אבל תסלח לי אם אני לא אספר לך". וצחק עוד.

הגבר צחק גם הוא.

סגן ראש העיר לחץ את ידו, וקם ללכת. הגבר קם גם הוא.

“אני מאוד מתרגש מכך שנעבוד ביחד", אמר סגן ראש העיר. “הטכנולוגיה שלכם מצוינת".

“גם אנחנו חושבים ככה", אמר הגבר, וחייך. 

סגן ראש העיר לחץ את ידו שוב, והלך. פמלייתו הלכה איתו. הגבר התיישב חזרה. לידו ישב המתכנת הראשי שלו, שגם היה המתורגמן הרשמי.

“נו, מה אתה חושב?", אמר המתכנת.

הגבר משך בכתפיו. “הם צריכים אותנו. וזה יחסוך להם כסף. ואין אף אחד אחר שעושה מה שאנחנו עושים. אבל זה רוסיה - לך תדע".

המתכנת הנהן. והוסיף: “בלארוס".

“פחחח" - אמר הגבר - “זה הכל רוסיה".

“אתה מספר לי", נאנח המתורגמן.

הוא עלה לחדר במלון שלו, וארז הכל. תוך חצי שעה היה מוכן ליציאה. ואז גילה את תליון הכלבלבים שלה, בתוך תיק כלי הרחצה שלו. הוא קפא. ואחר כך חשב: מה זה אומר? אין מצב שהיא רוצה להמשיך את מה שהיה. לא אחרי הלילה הנורא שהיה להם אתמול, שהיה מלא שתיקות ומבוכה, ושבסופו היא עזבה את המלון ויצאה מחייו לנצח, באותה מהירות שנכנסה אליהם. אבל עכשיו, בתוך התיק הכחול הקטן, בין מכשיר הגילוח לקרם הפנים - התליון הכסוף הקטן, בלק אנד ווייט, שני כלבלבי הוויסקי, המזכרת האחרונה מאבא שלה. מה זה אומר?

הוא החליט לא להחליט. יתקשר אליה כשיגיע חזרה ארצה. אבל כשחזר ארצה עבר יום ועוד יום, ואחר כך שבוע ועוד שבוע, ואחר כך כבר היה לא נעים.