בעלה של אלנה נפטר בחנוכה. נר שני, שלישי, מי יכול לזכור בדיוק, מהדברים האלה שנראים חשובים כשיש לך ילדים וברגע שהם גדלים זה מתפוגג והולך. היוונים, הרומאים, בר כוכבא והאריה, אלעזר והפיל, הכל הולך ונהיה מין בלבול מוח חסר צורה. אבל היום, שנתיים אחרי, פתאום, היא כועסת על עצמה שאיננה זוכרת אם עופר נפטר בנר שני או שלישי. ולא שקשה לברר, בשביל מה יש גוגל, אבל זה בדיוק העניין: היא רצתה לזכור, בעצמה, לזכור בעזרת המוח והלב וה... איך קוראים לדבר הזה, כשהזיכרון צף בבת אחת כל כך חזק שלרגע את לא פה בכלל - את בתוך הזיכרון - לרגע עופר עדיין חי וזה נר שני (או שלישי), והוא מחייך ואומר "אני קופץ לקנות סיגריות", ולוקח את האופניים המתקפלים ומשאיר את הדלת לא נעולה כי זה בסך הכל חמש דקות באופניים, ואז עשר דקות, ועשרים, ושעה.
הוא יודע? עופר מת לפני שנתיים, הוא חייב לדעת. אבל היא לא זוכרת אם אמרה לו, אז. למה אין אפליקציה כזאת שמזכירה לך אם אמרת למישהו שבעלך מת או לא? פאק.
"הלו...?", היא עונה בחשש.
"הלו, אלנה?".
"כן...".
"אלנה, מדבר איציק רחמני, אני לא יודע אם את זוכרת אותי".
"זוכרת, בטח", אמרה, רק לא זוכרת אם אמרתי לך שהחבר שלך מת.
"מה שלומך, אלנה?".
"בסדר," אמרה, "בסדר...", וחשבה: אם הוא לא יודע, הוא יבקש עכשיו לדבר עם עופר. והכינה את עצמה.
"מה שלום" - הוא היסס לרגע, ונשימתה נעתקה - "הילדים?".
"הילדים?", אמרה. "הילדים... הם בסדר".
"ומה שלום...", שוב הוא לקח הפסקה קטנה - הוא עושה את זה בכוונה? תגיד כבר עופר, נו, תגיד - "...אמא שלך, מה שלומה?".
"אמא שלי בסדר", אמרה.
"עוד גרה שמה בשיכון הזה?".
"כן," אמרה, ונזכרה שפעם אחת הם היו שם, שלושתם, עופר והיא ואיציק רחמני. זה היה לפני הרבה שנים. איציק עזר להם להעביר ארון גדול לדירתה של אמה. איציק היה אז המון בסביבה. מה קרה שנעלם?
"ומה שלום - ".
"עופר מת", היא אמרה בבת אחת, בלי שחשבה על זה אפילו, זה ניתז החוצה כמו צרור ממכונת יריה דפוקה.
השתררה שתיקה. שאף אחד מהם לא העז להפר. ורק אחרי עשרים שניות בערך, כשכבר חשבה לנתק, הוא אמר: "אני יודע, מה".
"אה, אוקיי. כי לא ידעתי אם...".
"חבר שלי מת שנתיים ואני לא אדע?".
"לא הייתם כל כך בקשר".
"שנתיים! אני לא אדע?!".
"בסדר, לא הייתי בטוחה".
"מה את חושבת שאני, אלנה? בן אדם שחבר שלו מת והוא לא יודע?!".
היא התנצלה שוב ושוב, ותהתה תוך כדי כך: אז בשביל מה הוא מתקשר? הם לא היו בקשר שנים. ואז זה הגיע: הוא מזמין אותה למסיבת יום העצמאות אצלו בבית. "כמו פעם, כשעופר היה חי". אלא שהיא ובעלה היו אצלו בדיוק בשתי מסיבות של יום העצמאות, וזה היה לפני יותר מעשור.
אבל היא אמרה בסדר.
יש רגעים כאלה, שאתה עושה משהו בלי לדעת מדוע. בדיוק בשביל לא לדעת מדוע.
אבל רגע. איפה היא? איפה הן שתיהן? כי גם יבגני לבד, לבוש במכנסיים וחולצה שחורים, בחולצה פתוחים שלושה כפתורים, וגם שלום לבד, לא טרח לרדת במשקל או להשקיע בלבושו, אבל כן הגיע עם אוטו ספורט חדש שכולם מדברים עליו - אוי ואבוי, היא אמרה לעצמה. גם הם גרושים. שלושתם. ואכן, תוך דקה המסיבה הפכה לתחרות גלויה על לבה הפנוי לכאורה של אלנה.
ואז הטלוויזיה הדלוקה הראתה זוג זמרים, גבר ואישה, בדואט. היא ובעלה שנאו את שניהם, בנפרד, אבל לבעלה לא היה העונג לשנוא אותם כצמד, ופרץ ענוג של תיעוב שטף אותה, כמו צמרמורת מתוקה כזו, והיא הבינה שלא כל רגשותיה כלו: היא ממש, ממש שונאת את שני המתנחמדים האלה. והיא נעמדה, עדיין חצי שיכורה, הביטה מעלה כלפי התקרה, ואמרה לבעלה שבאותו רגע הביט אליה, או ככה הרגישה, אולי בגלל האלכוהול ואולי בגלל הייאוש, ואמרה: "אני נשבעת לך שאני אמות רק אחרי ששניהם ימותו. אני נשבעת. אני נשבעת!".
התרעות פיקוד העורף