דוד הלפרין הולך לעבודתו, כמו בתל אביב לפני שישה שבועות, לפני שנות דור. שלושה שבועות סבב בין בתי מדרש וישיבות בירושלים העוינת, מחפש ללא מחשבה מסודרת ותוכנית ברורה סימן לשלושת האברכים שסדקו את חייו ונתקל תמיד בשתיקה עוֹינת וחשדנית. ״אם אני מכיר את שיבתציון נתניאלי?״, עונים לו כמה נשאלים, ״ונניח שאני מכיר, מה לך ולו?״. תלמידי ישיבות, פרחי רבנות, מורים, שמשים וסתם אנשים, כולם כמו רוצים להסתיר ממנו הכל.

אילו היה מוותר על שמו ועל הכרתו העצמית, משתקע בדמות חוזר בתשובה ומחיל על עצמו את מנהגיהם ודרך מחשבתם של בעלי האמונה, היה מצליח יותר. אילו היה מקדים להודיע למכריו שגם הוא, הלפרין השאנן והנהנתן, חוזר לאמונה (כי אוזניים לכותל, כידוע, ולבעלי האמונה, בעלי ההשפעה והכוח, אוזניים בכתלים רבים), היה הדבר מסייע לו להתקבל לאחת מהישיבות של החוזרים לדת, להעביר שם חודשים בלימודים שקדניים וברכישת אמון - ואז היה יכול להפיץ דעות רדיקליות בענייני דת ומדינה, הלכה, חילונות, רשות וסמכות. כך היה מתקרב לקיצונים ומגיע, אחרי שנה־שנתיים, לנסתרות ולשמורות שבכתות, שגם המשטרה נזהרת מלהתעסק אתן - ושם, לבטח, היה מאתר את מעניו. 

אבל הלפרין אינו מוכן לכך - ולא מחשש שיהיה גורלו כגורל הספרטני שנשתל באתונה האויבת וסופו שנעשה יותר אתונאי מהאתונאים. הוא החליט שלא יוותר על שמץ מעצמיותו: לא ארמה, אתחפש ואסתתר בדרך להשגת מטרתי. כל הונאה כזאת היא הונאת עצמי. לא אהיה כמוהם. לא אלמד את תורתם, שיש בה חוכמה ואיוולת, דברים שתש תוקפם ודברים שעודם הגיוניים. לא אתפלל את תפילותיהם, שאיני מאמין בהן. לא אחניף להם. לא אשים מבטחי ביד אלוהיהם, כי אם התיר להם לעשות בי מה שעשו, אז השכר והעונש לא נקבעים לפי אלוהותו הנשגבת, אלא מרוע לבבם, ואז אין אלוהיהם אלוהי. אני אדון לגורלי ולבחירותי, הוא מחזק את רוחו - ואלוהַי, אלוהֵי אִי המקריות, עִמי.



לכן החליט, אחרי שלושה שבועות של חיפושים עקרים, להכין עצמו לשהות ארוכה יותר בעיר זרה זו, שכן את חיפושיו לא יפסיק, עד שאותו כאב מַכְלים ומטרף, המנקר בזיכרונו ומתפשט בגופו, מזדחל משיפולי מפשעתו לבטנו ומעיו וחוזר משם ללבו ומוחו, עד שהכאב הזה יימחה מהבשר ומהנפש. 

וכדי לייצב את שהותו כאן, לבד, זר ומוזר, עליו לחזור ליומיום קבוע ולמצוא עבודה. העבודה האחת שידע היא עבודת המחשבה המלאכותית. מכל חידושי החשיבה והטכנולוגיה המתקדמים בעולם, רק שימושי המחשוב נתקבלו על דעת חלק משומרי האמונה שבעיר הקודש הבצוּרה - המדרשיות הגדולות, חצרות הרבנים הגדולים ושאר האימפריות הכלכליות של ראשי שומרי האמונה. דווקא את ההוכחה הניצחת לניצחון המחשבה החילונית על מחשבת האמונה לא הקדימה התורה לצפות ולאסור. 

ומכיוון שעסקי הדת הם גם נכסים, חרושת, מסחר, העברות ממון וכולי, הרי שאין לשער את ניהולם ללא השימוש במחשוב. הלפרין, על כל פנים, התקבל בכבוד גדול בחברת ״מתתאל בע״מ״, כמפקח הצפנה. וכך, כבר שבוע ימים, ידיו בקלידי זרים וראשו בעניינו, שאינו מניח לו.

חדר גדול ורחב, חלונותיו אטומים במאפילי־בד מאובקים, מעל רחוב רבי הושע בן־בסט ממזרח ומעל כיכר אוהלי שמחה מצפון, ומנורות דיליוּם גדולות, סימן יחיד לקדמה, שופכות עליו אור לבן ועושות את החלל למציאות נפרדת. על הכתלים תמונותיהם של גדולי האמונה, שוכני עפר כולם, הרב קוק, הרב סינקובסקי, הרשב״ע, הגאון בתורה הרב מלובביץ' והרב פיכסעלע מנהריים. ליד הכתלים רוחשים, ללא הרף, מאגרי הידע המיושנים. בפינה רובוט יפני עתיק, מקור לצרות צרורות, לדברי הבעלים קימלמן, ודואג לקשר הרציף בין המערכות, כשזו המסיימת תפעיל בסוף מסלולה את זו המתחילה. 

שלושה אנשים ליד המסופים. קימלמן האב, בנו ברוך-משה ואברך צנום, מדוכדך תדיר, בצלאל סיטון. שלושתם יראי שמיים, אך תמימים וטהורי לבב, ואין בהם דבר מאותה חשדנות מרושעת של רוב בעלי האמונה שהכיר הלפרין. לאב ולבן קימלמן פני ירח עגולים ועיני תכלת ושניהם נמוכים ומקריחים, עגלגלים ומזוקנים. בכל יום, באחת בצהריים בדיוק, מגיעות הגברות קימלמן ל״עֵיְיסֶק״ (כך נתכנתה החברה בפי בעליה), סלים בידיהן, ומציגות על השולחן שבמרכז האולם סירים וקלחות עם מאכלים מהבילים וריחניים, שרק הוצאו מהתנור. ״נו, בחורים, בואו־נא״, היה קימלמן האב מזרז את הלפרין ואת בצלאל העצוב מעבודתם אל השולחן. בתחילה ניסה הלפרין לסרב - הוא שם עין על מסעדת כריכים שבפינת רחוב בן־בסט - אך נדיבותו של הבעלים לא סבלה מיאון. 

בערב היה נשאר במשרד לסיים את הצפנת המִסמוּך שעליו שקדו השלושה כל היום. כבר ביום הראשון לעבודתו מסר בידו הבן, ברוכ׳לי, את צרור המפתחות ואת מדריך הצופנים, בלא חשש. בגללם חש בנקיפת לב כשהיה מסיים במהירות ידענית ובוטחת את שהוטל עליו - אבטחה קוֹדית למאזן רשת בתי הממכר לחפצי קודש ״קרן״; העברה לשפת צופן של הוראות איל המשכנתאות הירושלמי ר׳ זוּדִי נהללי לסניפיו; פרסומי עיתון מקומי, ״משכן יעקב״, שעיקרו מודעות של סוחרים ורוכלים; רשימת תורמים מהארץ ומחו"ל לישיבת ״קודשי מקדשך״ ולבתי הכנסת של חסידי הרב פרוסטטר ועוד - ומכין עצמו לחיפושיו. 

הוא מנסה לחדור שוב למאגרי ידע ממוחשב של אחרים. מה שלא צלח בשכלו בתל אביב שמעבר להרי חושך, צולח לו בעה"ק ירושלם: הוא מתחבר בקלות לרשימות תושבים, מוסדות, בעלי תפקידים ומנויי תִקשור, ומגיע עם המאתר והאַנְלוֹקֶר למאגרים שביקש - בקופת העירייה, במשרד התפעולי המסייע לישיבות ולמכוני דת (המתמי״ח), של משמרות האמונה ושל בנק ״לֶקַח״, מקור המימון של הרבה מהאגודות והכתות.

הוא מחפש, כתרגיל מקדים, משהו מההיסטוריה של המדינה ומקליד שמות, מקומות ומושגים שנחקקו בו בפינות הזיכרון, מהילדות, מסיפורי אבא ואמא, מבית הספר - "פעולות התגמול", אבשלום פיינברג, הפרדסים, הלירה והשקל, הגשש החיוור, המנדט הבריטי, הביל"ויים, מפלגת תמ"י, יחידת 101, נחום גוטמן, הצנע, קפריסין, "פלאפל המיואש", "חסמבק", מבצע "עובדה", הגבעטרון, קומה ומגדל, "השירותרום", אורי־מורי, המיתלה, אוריאל שרון ועוד. אין תוצאות. הוא מבין, שאת ההיסטוריה החילונית של המדינה, בעלי האמונה אינם מכירים, אינם זוכרים ואינם רוצים.

הוא מוותר ומחפש את אלה שלשמם הגיע לעיר, אך כל ניסיונות הפיצוח מתנפצים, כשתוכנת הפיענוח שלו, שידעה לשוטט במבוכי המוצפן החילוני, חוזרת אליו שוב ושוב חפוית פנים, עם ההודעה הירושלמית כל כך, ״לא קביל. נסה בנתיב הראשי. תיק״ו״. הוא מגדף חרש. מציאות אחרת מכתיבה תנאים אחרים - ואין בכוח המפענח שלו למצוא איזשהו מבנה הגיוני במאות הצופנים שניצבים בדרכו. כולם, מן הסתם, לקוחים מפסוקי תורה, מִשנה ותלמוד ומראשי תיבות של גדולים בתורה, כמו הצופנים במפתח הצפינה של ״מתתאל" ושל מערכות המיחשוב המקושרות אליה. יש מיליארדים של אפשרויות צירוף, ידע, אינאונים, כך שכל מחשבת הפיענוח צריכה להשתנות. 

הוא מפסיק, מוחק ומבטל את שנרשם בקובצי העבודה ויוצא מהמשרד. אורות דלים ברחובות הריקים והפנסים מבהיקים בשלוליות עכורות. למרות שהחורף הוא אביב, בתהפוכות האקלים הגלובליות מאז הקטסטרופה, הצינה גדולה. הוא מתכנס במעילו. ״יום שלישי, כ"ז בשבט. פרשת ׳וילך משה׳״, מבשר לו שעון הדיגיתון, מהבהב בין העננים. 

בכיכר תהילת הרשב״ע, שכמה מהירושלמים מתעקשים עדיין לקרוא לה "כיכר ציון", ליד עמודי הקלון, יש תכונה ואורות מפזזים בעליצות. מסך ענק מציג את דמותו של הארכי־ישיש, הגביר המופלג וראש העדה רב אורי־אשר בונם שליט״א, כבן מאה וחמישים, עד מאה ועשרים. הוא נכנס בין הסקרנים, כמה עשרות, להתבונן בנשפטי היום. אישה אחת, כבת ארבעים, שחַטאה בגילוי שערה, נערה ונער כבני שש־עשרה - הוא בקודקוד גלוח, כדרך דרדקי חצר ז׳יטומיר והיא בשביס שחור - תאומים שחטאו בגילוי עריות; בעל מטבח אחד, שנמצאה טריפה במקררו ושני אברכים שנצרכו לזונות בכפר רם־אֵל הסמוך, בעבר העיר הערבית רמאללה, בין תריסר המשפחות הערביות שנותרו שם לאחר הגירוש הגדול. 

על הבימה, שהליצנים מכנים "מלווה־מַלְקוֹת״, רואה הלפרין גבר גדול ושמן, שזקנו עבות וגבו החשוף לבן ושעיר, חוטף למ״ד־ה״א מלקות מידי שני אברכים־גברתנים, מופשלי שרוולים, שכל אחד מהם מניף חבל מפותל בידו. הפנה הגבר, כבן חמישים, את פניו אל החוזים בשוויון נפש ובהנאה בעלבונו והלפרין ראה בעיניו דמעות תחינה ואומללוּת, את גופו השמן המזדעזע מכל חבטה, ואת התווים האדומים שחורצות הצליפות בבשרו. 

ואז פונה להלפרין נער מסולסל פיאות, מוכר עיתונים במכנסיים קצרים ובסנדלים, מכווץ מקור, ואומר, ״שבעתיים כפי רשעתו מגיע לו״. שואל הלפרין, ״מה עשה?״, והילד אומר בזעף מבוגר, ״אתה לא קורא עיתונים? הוציא דיבה על הרב הגאון רב פסח מלאכצ׳יק״. גבר קטן קומה באדרת עור מניע בראשו ומוסיף, ״במוצאי־שבת־קודש, בבית הכנסת ׳כל העדה'. כולם שמעו. אשתו בעלת־ריב עם הרבנית זיווק׳ה־מאלי - והוא על בעלה הרב מתנפל. לא פחות ולא יותר. ואיזה גידופים. השם ישמור!״. 

ברחבת הקלון תלה אברך שלטי קרטון על צוואריהם של בעלי העבֵירה, ועליהם, ״זניתי״, ״נאפתי״, ״רימיתי״, ״הוצאתי דיבת איש״, כל אחד לפי חטאו. הלפרין תחב את ידיו עמוק לכיסיו, ראה את הגבר המולקה צונח מעולף - ואז הבריקה במוחו מחשבה גדולה.

הוא נוטש את הכיכר ואץ בחזרה למשרד ״מתתאל״. בחשכה הוא עולה במדרגות הרבות. המעלית הישנה לא עבדה. במשרד, מגשש דרכו אל האור, הפעיל את המערכת והתחבר לאתר העיתון ״משכן יעקב״. הוא מצווה על המערכת להעביר למסכו את המאמרים והכתבות העתידים להתפרסם בבוקר. 

שורות־שורות של הודעות, ידיעות, ציטטין ודברי הבאי מתחלפות על המסך ומתוכן בוחר הלפרין מאמר-דְרָשׁ פלפלני של הרב ג׳יימס נריה שַׁלנעליך, מקהילת פורט נוקס, קנטקי, ושמו ״וַיָטּוּ בתוהו צדיק״, ובלהיטות רבה, בלי היסוס, הוא משבץ בין שורות המאמר, בסוגריים ובאותיות קטנות ושמנות, במקומות שונים, את המשפט החוזר (״ביום חמישי, הכ״ט בשבט״), כמקדם סקרנות וציפייה - ואז, סמוך לסוף המאמר, הוא חורז, ״ביום חמישי, הכ״ט בשבט / בשש בערב ובמעמד / גדוילי התוירה והציבור הנכבד / בכיכר הרשב״ע, כדין וכדת / יעמוד הפושע, רב אורי־אשר בונם שליט״א, למשפט / על זיוף וניאוף וגזילת הפת / וילקה טי״ת־מ״ם בתוחעס, אחת לאחת / - וכל העדה תראה ותלמד / כדבר השם בירושלם האחת״.

הוא מתבונן ללא חיוך, להוט, קצר רוח, ביצירתו - ומורה למערכת המיחשוב של העיתון על אישור עריכה סופי ומשלֵח את המאמר המלומד עם תוספותיו לגורלם. הוא מוחק כל סימן למעשיו, כולל הרישום האוטומטי המבוקר של כל פעולות המחשב, מנקה את שולחנו, מכבה את האור ומסתלק מהמשרד. 

״בית־וינא״ כבר חשוך כולו, ורק השוער הארמני הזקן, המנמנם בכיסא ליד הדלת, מברך אותו חרש לשלום. הוא עולה לחדרו, נכנס למיטתו ונרדם כתינוק.