בשלהי שנות העשרה של המאה הקודמת, אולי ראשית שנות ה־20. בצעד יוצא דופן בימים ההם שלח רב ירושלמי את בנו ללמוד ערבית אצל שייח' בסילואן. בכך, בלי להתכוון, התווה את מסלול חייו של בנו והשפיע השפעה מכרעת על השקפת עולמו של נכדו. “העובדה שסבי שלח את אבי ללמוד ערבית באופן מסודר אצל השייח' כדי שיקנה את השפה לא רק בדיבור עם רוכלים ערבים בשוק הייתה מאוד משמעותית לגבי אבי", אומר כעת הנכד, א.ב. יהושע, מבכירי הסופרים בישראל, עם הופעת הספר “רשימותיו של אפנדי נטול שכר סופרים" (הוצאת הקיבוץ המאוחד), ובו מבחר מרשימותיו של אביו, המזרחן והעיתונאי יעקב יהושע. “הוא היה מחמיא לגדולי המזרחנים כאן, אבל בנשימה אחת העיר שאם הם היו מגיעים לכפר ערבי, לא היו יודעים איך לבקש ספל קפה".
ככל שא.ב. יהושע משוחח על דיבור בגובה העיניים עם הערבים, הוא מעיר שלאביו, העיתונאי והסופר, שלאחר הקמת המדינה ניהל מחלקה במשרד הדתות שעסקה במיעוטים והיה מתורגמן בטקסים ממלכתיים, לא היו השקפות יוניות כפי שיש לו. “אומנם הוא לא היה בעל דעות נציות", מסביר יהושע, “אבל הוא היה פסימי מבחינת האפשרות להגיע איתם להסכם. זאת, לאחר שהוא קרא לעומק מה שהם כתבו".
“הכיבוש הזה מציק לי מפני שאני יודע שזה לא כמו הכיבוש הצרפתי בהודו־סין במרחק אלפי קילומטרים מהבית ולא כמו הכיבוש האנגלי בקניה; זה בתוכנו, ליד הבית. כשהחייל היורה ירה במחבל הפצוע, הייתי מציע לו לקחת בחשבון שאולי אחיו של המחבל משפץ בתים בהתנחלות קרובה או אולי הדוד שלו הוא רופא בבית חולים בישראל, כשייתכן שהוא מטפל במישהו מהמשפחה של החייל. הצרפתים עשו דברים נוראים בווייטנאם ובאלג'יריה ומזמן יצאו משם, בעוד שאנחנו נחיה לנצח עם הפלסטינים. אין לנו לאן ללכת וגם להם אין לאן ללכת".
“השאלה היא לוחמני למה. את המלחמה להפסקת הכיבוש לא עצרתי לרגע. זה לטובתנו, לא רק לטובת הערבים. בוא נאמר שיותר משנעשיתי פחות לוחמני, כן נעשיתי יותר מורכב בפתרונות שאני מציע. כי הפתרונות שהיו ישימים לפני 20 שנה, נעשיתי פחות בטוח בהם. אני לא רוצה לעצום את העיניים מול המציאות. הרי זאת חובתו של האינטלקטואל. לי לא היה אכפת להמשיך להחזיק את הצבא מעבר לקו הירוק אפילו 100 שנה עד שנהיה בטוחים שאפשר לעשות איתם שלום. צבא - כן, אבל אסור היה לנו להכניס אזרחים לתוך טריטוריה של אחרים, היוצרים קונפליקטים יותר חזקים מאשר בתוך כיבוש צבאי".
כאן פונה יהושע לאבירי השמאל ואומר: “נכון שהליכוד הוא האחראי הראשי לדבר הזה, אבל אנחנו יודעים שאת הלגיטימציה להקמת קריית ארבע נתנה דווקא ממשלת המערך עם יגאל אלון ועם שמעון פרס. העניין הוא שכאשר המערך העביר ב־77' את השלטון לליכוד, היו כ־3,000 מתנחלים מעבר לקו הירוק, ואילו עכשיו יש שם מאות אלפים".
“הרי השלום יוכל לשנות את חיינו מהקצה אל הקצה. הכלכלה תפרח. תחשוב לדוגמה רק על העניין הרפואי, כשמנסיכויות המפרץ יבואו להתרפא כאן. יש לנו כל כך הרבה רופאים מוכשרים ובתי חולים משוכללים, כך שאפשר לפתח כאן תעשיית מרפא נפלאה, שמעבר למשמעות הכלכלית שלה היא תוכל לתרום למחקר הרפואי ותאפשר תעסוקה לרופאים צעירים".
יהושע הגדיר את עצמו לא פעם בעבר כ"סופר מגויס". כשאני שואל אותו כעת אם כך הוא תופס את עצמו כיום, הוא עונה: “מה זה נקרא מגויס? אני סופר שחי את המציאות. מגויס המציאות, אולי נאמר ככה. יש לי דעות, אבל אני לא נוקשה בהן ומנתח אותן על פי המציאות. אני לא מחויב לתפיסת עולם מסודרת ומאורגנת. תפיסת העולם שלי בנויה על ניתוח עצמאי שלי של המציאות לכאן או לכאן ועל פי הערכים שבהם אני מאמין. ברור שהדברים האלה נכנסים לתוך היצירה האמנותית שלי. אני לא יכול לעסוק באידיאולוגיה וכשאני מתחיל לכתוב, להתנתק ממנה".
“מה שחסר לשמאל זה קצת בירורים אידיאולוגיים יותר ברורים לגבי מה זאת זהות יהודית ומהי זהות ישראלית. זאת לעומת המחנה הנגדי, כלומר הבית היהודי ואולי גם המפלגות החרדיות, העושה עבודה אידיאולוגית מסודרת, שמגיעה גם אל מחנות הצבא. אנחנו, לעומתם, עובדים בעיקר בתרבות, בעוד שהם עובדים על חינוך אידיאולוגי, שאותו הם משחילים לתוך מערכת החינוך. כשגם ראש הממשלה אומר שתי מדינות לשני העמים, יוצא כל האוויר מהבלון".
“בקריאות מצד קיצוני השמאל להחרמת ישראל אין לפי דעתי שום תועלת, וזה מיותר לחלוטין ורק יוצר כעס".
“אבו מאזן חייב, בהחלט חייב, להיכנס למשא ומתן! כאשר ראש הממשלה אומר שהוא מוכן לשאת ולתת בלי תנאים מוקדמים ולדבר על כל הנושאים, לא ייתכן שאבו מאזן יסרב. השמאל, ולא רק השמאל, אלא גם הערבים הישראלים, צריכים להגיד לאבו מאזן: ‘נכון, אתה לא מאמין במשא ומתן, אבל אתה חייב לשבת עם נתניהו גם אם אתה טוען שהוא מרמה ומדבר סתם'. הרי אם לרגל המפגש יסולקו המאחזים הבלתי חוקיים בשטח C, שאותם התחייבה מדינת ישראל אלף פעם לסלק, כבר הגענו לאיזה הישג קטן".
“אני לא יודע אם הוא גינה את הפיגוע הזה, אבל כולנו יודעים יפה מאוד שהרשות הפלסטינית בהנהגתו של אבו מאזן עושה המון כדי לעצור את הפיגועים. אם רוב הזמן יש כאן שקט יחסי, זה הרבה בזכות שיתוף הפעולה בין מנגנוני הביטחון משני הצדדים. זה מה שחשוב, לא הגינויים. ישראל לא יכולה להרחיב כל הזמן את ההתנחלויות ולומר ‘עכשיו תעצרו את המפגעים'. צריך לתת משהו ממשי לקראת השיחות, אבל בינתיים לא מפרקים אף התנחלות".
“העם היהודי מבולבל לגמרי. לפעמים הלאומנות של יהודים בתפוצות יותר נוראה מהלאומנות של הקיצונים מבית, מאחר שהם חיים את המציאות כאן באופן תיאורטי. הייתי בכינוס של אנשי שמאל בפריז. לפתע נכנסו לאולם בצעקות איומות יהודים צרפתים, חברי בית"ר. מעולם לא נתקלתי באלימות כזאת מצד אנשי ימין בישראל. מצד שני, ישנם שם אלה שהתייאשו לחלוטין מישראל ומנתקים מגע. פתאום ישראל היא בעיניהם כבר לא סיפור ההצלחה היפה שהם הכירו והתגאו בו, ופחות ופחות הם מגיעים לארץ. פחות ופחות הם לומדים עברית. וזה חבל, כי לפחות חשוב שתהיה שפה משותפת".
“מי שירצה לבוא, אפילו הימנים ביותר, ברוך הבא. לא משנה אם דתיים או חילונים. העיקר שיבואו לארץ. במקום זה הם קונים כאן דירות ומעלים את המחירים בתחום הדיור. בינתיים אני לא רואה אותם מגיעים הנה בהמוניהם. לגבי העלייה יש לי עמדה חד־משמעית: ‘בואו!'".
במקביל מדבר יהושע על היווצרות האומה הישראלית, כולל יהודים וערבים גם יחד, ש"העמיקו את חדירתם לתוך הלאומיות הישראלית, כולל ניצב מוסלמי ראשון במשטרה ומנהלי בתי חולים, למשל". הוא מברך על כך, וגם על קשרים בין מתנחלים לבין שכניהם הפלסטינים. “זאת החבורה של הרב מנחם פרומן, שהייתי מאוד מקורב וקשור אליו באופן עמוק", אומר יהושע.
“בהחלט ביקרתי אצלו".
“קווים לא מעניינים אותי. ביקרתי גם בעפרה. אין לי בעיה לחצות את הקו כדי לדבר עם בני עמי שיושבים שם. לא אחרים אף אדם שאני יכול לקיים איתו דיאלוג. ואם יגידו לי שאני צריך לתת הרצאה גם לחמאס בעזה, לא אמנע מכך".
“זה לא קשור. יש עוד סופרים ומשוררים עם כנפי צניחה. לא בחרתי בצנחנים. שלחו אותי לשם והייתי בתוך המערכת הזאת, בהגנה על המולדת מפני האיבה הערבית, שאני לא מתפלא עליה. אם היינו באים לשוודיה ואומרים להם שזו הייתה ארצנו לפני 2,000 שנה, גם הם היו נלחמים נגדנו. הבעיה כאן היא שלנו. לא הייתה ברירה, הגענו הנה כדי להציל את נפשנו. אם לא מדינת ישראל, לאן היו מגיעים פליטי השואה, בפרט כשנסגרו שערי אמריקה? לאן היו מגיעים יהודי ערב? הרי אם הם היו נשארים במקומותיהם, בכאוס הנוכחי שם היו משמידים אותם כמו את היזידים ואחרים. אם מדינת ישראל לא הייתה קיימת, זה היה מחיר הדמים שהיה משלם העם היהודי".
במחזהו האחרון של יהושע, “הילכו שניים יחדיו", בהפקה של אנסמבל תיאטרון הרצליה ותיאטרון הקאמרי, הוא מפגיש את בן־גוריון עם ז'בוטינסקי, במה שהפך לסיפור הצלחה מפתיע. אני שואל אותו, איש השמאל המובהק, אם היה מאמין שיכתוב על ז'בוטינסקי, מאבות הימין. “לעומת בן־גוריון, לא הכרתי הרבה את ז'בוטינסקי", מודה יהושע. “והנה קיבלתי מחמאות על ההצגה דווקא מאנשי ימין, כולל נכדו. התקרבתי אליו דרך עיון בכתבים שלו לצורך כתיבת המחזה. כעת, אם היו שואלים אותי עם מי הייתי רוצה לבלות יום - עם בן־גוריון או עם ז'בוטינסקי, הייתי אומר ז'בוטינסקי, כשבניגוד לו בן־גוריון לא היה איש של ספרות".
“אני כמעט לא כותב מחזות. זה קשה מאוד. צריך להיות מעורב בעבודת התיאטרון כדי שזה יצליח ואין זמן. לדעתי, אני כותב רומנים טוב יותר מאשר מחזאי".
“מניין תבוא התקווה?" שואל יהושע ומשיב. “הנשיא ריבלין הוא משב רוח מרענן ביותר באנושיות שלו. בדיבור הישיר שלו. בדעות שהוא מביע. הוא אומנם מייצג את ארץ ישראל השלמה, אבל אצלו זו ארץ ישראל השלמה ההומנית, זאת שתיתן זכויות לערבים. דווקא בכך שהוא בא מהליכוד, לקול שלו יש משקל כפול. ריבלין מזכיר לנו שבמפלגה שלו היו ליברליזם, דמוקרטיה אמיתית והגינות. אני מאוד מכבד את מה שהוא עושה".
התרעות פיקוד העורף