959 - זה המספר של ספרי הילדים והנוער שראו אור בישראל בשנת 2015 על פי דוח הספרייה הלאומית. כשליש מסך הספרים לפעוטות הם מתורגמים, 117 מתוכם כתובים בחרוזים, 23 ספרי שירה. לאה גולדברג ולוין קיפניס ממשיכים לזכות בעדנה, אבל כמו שמציין הדוח, "במקרים רבים סופרי ילדים נוטים להיות 'סופרים חד־פעמיים". כל הורה טרי מתאווה להקדיש ספר חדש לילדו, כל סבתא רוצה להקדיש לנכד שלה ספר שייוחד לו. הדרך אל החלום, עם עליית מספרן של הוצאות הספרים העצמאיות, מעולם לא הייתה קצרה יותר. אך האם באמת כל אחד יכול? מה צריך אדם כדי להיות סופר ילדים טוב?

"מאז שלכל אחד יש מחשב, קל מתמיד לכתוב ספרים", פותחת עטרה אופק, עורכת, מתרגמת ומבקרת ספרי ילדים, "כביכול הכי קל לכתוב ספר ילדים: בסך הכל כמה שורות בכל עמוד, משלבים קצת הומור וחרוזים, מוצאים מישהו שיאייר, משקיעים קצת בדפוס ובכריכה – והרי לנו ספר. אנשים שהופכים להורים, לסבים או לדודים ומתקרבים בבגרותם שוב לעולם התמים של הילדות מגלים פתאום יצירתיות, ועם קצת עזרה כספית, מצליחים להוציא ספר ילדים בהוצאה עצמית. לא תמיד הכותבים דואגים לעריכה מקצועית, כפי שיש בהוצאות מוכרות לאור, וכך מתקבל בדרך כלל מוצר חובבני, שייהנו ממנו בעיקר קרובי המשפחה של המחבר או המחברת. רבים מהחובבים גם נהנים מאוד לחרוז, ולעתים קרובות אונסים את המשפטים כדי שייגמרו בחרוז, ובעיני לקרוא לפעוטות חרוזים חובבניים זה כמו להגיש לילד מזון מקולקל. את יודעת מה, זה גרוע יותר, כי ממזון מקולקל מבריאים, ואילו מזון תרבותי קלוקל יכול בקלות להרוס לילד את הנכונות שלו להיפתח לאמנות".

מה ההבדל בין ספרי הילדים שיוצאים היום לאלה שיצאו פעם?

"בספרי פעוטות, הצד החזותי קיבל משקל הרבה יותר משמעותי. הספרים הרבה יותר מעוצבים, הרבה יותר מתוחכמים חזותית מאשר פעם, הטקסט יותר גדול ומרווח. כיום גם מתחשבים בפתיל הקצר של הילדים וממעיטים ככל האפשר במספר המילים לעמוד. גם בספרים לילדים שקוראים בעצמם יש שינויים צורניים – פרקים הרבה יותר קצרים, עמודים יותר מאווררים, יותר קומיקס או שילוב של קומיקס בטקסט, עלילות יותר עדכניות שמתפתחות בקצב יותר מסחרר ומשלבות טכנולוגיה עתידנית. וכמובן, העברית רזה יותר. מבחינת תוכן, ספרות הילדים הפוסט־מודרנית שברה לא מעט מוסכמות. היא קוראת תיגר על תבניות מוכרות ועל הסדר הקיים ומעודדת את הילד להטיל ספק במה שעיניו רואות. היא יותר ויותר אינטראקטיבית, משתפת את הקורא בתהליך היצירה של הסיפור, מכירה במרחב שבין הקורא לדף, בעובדה שמתרחש שם משהו. בנוסף לזה, השתנה היחס לספרי ילדים 'לא חינוכיים'. אם בדור שלי ילדים היו מחביאים מהוריהם ספרים "ידועים לשמצה" שלקחו בספרייה, כמו 'חסמבה', 'צ'יפופו' ו'החמישייה הסודית', שאני למשל הסתרתי מאבא שלי וקראתי מאחורי כריכה של אנציקלופדיה, כי הם נחשבו לספרות נחותה – היום ילדים כבר לא צריכים להחביא מהוריהם ספרים כמו "קפטן תחתונים" או "יומנו של חנון". אדרבא, ההורים כל כך אסירי תודה שהם קוראים בכלל, שלא אכפת להם מה הם קוראים. ואולי כבר אבד הכלח על המושג 'ספרות נחותה".

עטרה אופק
עטרה אופק


פני הילדות החדשים


לתחושתה של אופק, בשנים האחרונות ישנה תחושה של אינפלציה בספרים, כאילו הם קצת איבדו את ערכם. בין הסיבות לכך ניתן למנות את עודף הספרים שיוצאים מדי שנה ואת מבצעי הארבעה במאה ודומיהם. "המדפים בבתים עם ילדים מתפוצצים מרוב ספרים", היא אומרת, "אנשים ביישוב שבו אני גרה אשכרה מבקשים בימי הולדת לא להביא להם ספרים במתנה כי יש להם די והותר ספרים שצברו במשך השנים וכבר אין להם מקום בבית".

מה דרוש לאדם כדי להיות סופר ילדים טוב?

"כדי להיות סופר טוב דרוש שיהיה לאדם דחף פנימי עמוק לספר משהו לאחרים, וכמובן כישרון לכתיבה. כדי להיות סופר טוב לילדים, צריך בנוסף לזה חיבור חזק לנפש הילד שבך, ולדעת לדבר לקוראים מתוך הנפש הזאת. כדי להיות סופר טוב לפעוטות צריך להיות גם בעל נפש של משורר, כלומר לדעת להגיד לקוראים כל מה שרצית במינימום מלים מדויקות".

יש שיגידו: "ילד הוא ילד", בכל תקופה ועידן. האומנם?

"מתבקש לענות שכן, אבל האמת היא שהילדות משנה את פניה לאורך הדורות. לפני המצאת הדפוס, ילד – מרגע שהפך לעצמאי – נחשב למבוגר לכל דבר, עבד בהתאם ליכולתו וצרך תרבות יחד עם שאר הקהילה. לא הייתה ספרות מיוחדת לילדים לפני העידן המודרני. אחרי שהומצא הדפוס, התחיל להצטבר הרבה ידע שמבוגרים הכירו וילדים לא, וכך לראשונה נוצרה דיכוטומיה בין מבוגרים וילדים ואז התחילו לגבש למענם טקסטים מיוחדים, שנקבעו בהתאם למה שמבוגרים חשבו שהם צריכים לקרוא. כיום זה השתנה: יש המון גופי מידע שלילדים יש גישה חופשית אליהם הרבה יותר מאשר למבוגרים. התקשורת והטכנולוגיה ביטלו את המחסומים שהחברה הציבה כדי לגונן על תום הילדות, וההפרדה בין ילד ומבוגר הולכת ומיטשטשת. בתקופה הפוסט־מודרנית הילדים נחשפים מהר מאוד לסודות של המבוגרים, ואף יוצרים עולמות משלהם שלמבוגרים אין כניסה אליהם. רואים את זה גם בספרות הילדים, שמשנה את פניה – כי הילדות משנה את פניה".

האם הספר אמור להיכתב תוך שהוא מישיר מבט לעיניים או במבט מעל?

"בעיני, ספר ילדים שנכתב 'מלמעלה' הוא לא ספר ילדים טוב, ולרוב גם לא ימצא הד בלב הקוראים. סופר ילדים טוב יודע לכתוב מתוך נפש הילד שבו, שהוא מחובר אליה, ודרכה הוא מתחבר לקוראיו. רק כך הילד מרגיש שמכבדים אותו ואז באמת כיף לו לקרוא".

 

חוק ראשון – בלי סקס



כל הורה מכיר את זה: לילה. יום ארוך ומורט עצבים מגיע לסיומו. הילדים במיטות, מחכים לסיפור לפני השינה. הם מקשיבים בשקיקה והעיניים הופכות כבדות יותר ויותר. "ו־זה ה־סוף", אומר ההורה העייף. הסוף? התחלה במקרה הזה היא הגדרה קולעת יותר. המצעד מתחיל: "יש לי פיפי", "אני צמא", "אני לא מצליח להירדם", " עוד פעם". בדיוק על העניין הזה עלה אדם מנסבך, איש משפחה אמריקאי, שהחליט לשחרר צפצוף ארוך ומתמשך על כל הערכים המתקתקים של סיפור לפני השינה. הוא כתב את "לך כבר לישון, קרציה" (באנגלית: Go the F**k to Sleep).

לך כבר לישון, קרציה
לך כבר לישון, קרציה


עטרה אופק, אל מי ספרי הילדים מופנים באמת: להורה או לילד?

"בספרי פעוטות, הספר תמיד מופנה לשני הצדדים. כמו שכתבה מיריק שניר: 'זוהי הכתיבה המאתגרת ביותר עבור סופר, כי הוא צריך לספק שני נמענים שונים כל כך זה מזה בעת ובעונה אחת – לשמור בו בזמן על קשב ועניין של ילד פעוט, עתיר אנרגיה וסקרנות, ושל הורה חרד ומתוסכל. הוא צריך להגיד – באוצר מילים ומושגים מוגבל – אמירה

משמעותית ומרתקת, בתוכן ובצורה, בשביל שניהם. ספרות ילדים אמנותית ראויה עוזרת לילדים ולמבוגרים להבין טוב יותר זה את זה".

ועם זאת, לפעמים היוצר מגזים קצת לכיוון המבוגר ומזניח את הילד.

"זה קורה קצת בספרים הנהדרים והמצחיקים של גלעד סופר, שהם במהותם ספרי ילדים למבוגרים, ולפעמים בספרים של יוצרים מוכשרים שכותבים יצירה לא ארוכה בשורות קצרות ומוציאים אותה בפורמט של ספר ילדים, ובעצם זו שירה למבוגרים שמסתתר בה הרבה כאב. זה קורה למשל בספרי הילדים של שירה גפן. יש גם סופרים שמשתמשים בז'אנר ספרי הילדים כתירוץ לכתוב ספר 'פילוסופי' עם אמירות על החיים, שמדברות מאוד ללב ההורים, ולפעמים גם לילדים".

אז איך מתמודדים עם "הנמען הכפול" של ספרי הילדים?

"הפתרון הקלאסי הוא לכתוב ספר ילדים מובהק ומסורתי שגם מחנך, גם מגונן וגם מובן בקלות לקהל היעד. פתרון אחר הוא ספרות ילדים אמביוולנטית, שפונה לילדים אבל מעבירה מסרים להורים, שותלת בסיפור ביקורת חברתית ופוליטית, כמו שמאיר שלו מיטיב לשלב בספריו כמו ב"כינה נחמה" ועוד, מסרים שעוברים לילדים מעל הראש אבל מגיעים היטב להוריהם. דרך שלישית היא להדוף לגמרי את הקורא המבוגר ולפנות אך ורק לילדים, באמצעות עולם שבו הילדים הם השולטים ומכפיפים את המבוגרים לרצונם. 'קפטן תחתונים' זו דוגמה מובהקת".

האי של סבא
האי של סבא


מאיזה גיל אפשר לחשוף אמיתות כואבות? האם יש חוקים בנושא?

"בוודאי שיש חוקים. החוק הראשון הבלתי כתוב אומר שבספר ילדים אסור לכלול סקס. וככה יצא שהמון ספרים שלא נועדו לילדים הפכו לספרי ילדים רק מפני שאין בהם סקס. כיום נרתעים גם מאלימות נוסח 'מקס ומוריץ' ומשתדלים להתאים את רוח הספר לאג'נדות עכשוויות כמו שוויון מגדרי, פלורליזם וסובלנות. לטעמי, ואני יודעת שיש רבים וטובים שחולקים עלי, ספר לילדים עד גיל 7 צריך שיהיה בו סוף טוב ואופטימי, שמאפשר לטוב ולאור לנצח את החושך. אמיתות כואבות אפשר לחשוף בכל גיל, אם יודעים לעשות את זה נכון, בסובלימציה אמנותית נבונה ורגישה. דוגמה מעולה היא 'האי של סבא' מאת בנג'י דיוויס, הוצאת שוקן, שמספר לפעוטות על מוות בלי להשתמש במלה מוות ועושה את זה בצורה הכי נפלאה שיש, ואני יודעת ממקור ראשון שהספר הזה עזר בצורה נפלאה לילד בן 3 לעכל את המוות של סבו האהוב".

על פי נתוני התאחדות הוצאות הספרים, ילדי ישראל קוראים והרבה. הספרים הפופולריים ביותר, זוכי פרס זהב ופלטינה על מכירותיהם בשנה החולפת, נכתבו בעיקר על ידי ותיקים כגון דתיה בן דור עם "ספר השטוזים של דתיה" ו"אותיות מצחיקות", אלונה פרנקל עם "סיר הסירים" ו"ספר הפילפילים", ושולה מודן עם "איפה גברת זרת". הבלחות קלות נרשמות אצל צעירים יותר כגון גיל קופטש עם "למה לנח אין מנוח" ושירלי ברלין ורבקה צדיק פישר עם "דגים לא אוהבים טופי". הניסיונות להתמודד עם המרחב הדיגיטלי שהופך את כולנו, בוודאי את הילידים של עולם האינטרנט – כלומר הילדים, לקצרי רוח ולנעדרי הרגלי קריאה, נרחבים. שבוע הספר העברי, כך נדמה, הוא השיא. לצד הדוכנים בשלושת המוקדים המרכזיים - תל אביב, ירושלים וכפר סבא, ביום רביעי, 22 ביוני, החל מהשעה 20:00 ולמשך ארבע שעות, יהפכו החדרים ומסדרונות בניין עיריית תל אביב־יפו לבמה לא שגרתית לסופרים, משוררים, עורכים, מאיירים, מתרגמים, מגיהים, זמרים, שחקנים ויוצרים אחרים. בין המרצים תהיה גם עטרה אופק שתדבר על "איך לא לכתוב ספרי ילדים".

איפה גברת זרת
איפה גברת זרת


ספרים בלי עלילה

על ציר הרצף בעשייה לאורך השנה ניתן למנות את ספריית פיג'מה, התוכנית הגדולה בישראל להנחלת אהבת הקריאה ועידוד שיח ערכי בקרב ילדי גן ומשפחותיהם, שנוסדה על ידי קרן גרינספון ישראל ופועלת בשיתוף משרד החינוך. בימים אלו חוגגים אנשי ספריית פיג'מה והמקבילה בערבית, "מכתבת אל פאנוס", את חלוקת הספר ה־10 מיליון לילדי הגנים בישראל. זה המקום גם להזכיר את "מצעד הספרים" של משרד החינוך, שמטרתו לעודד ילדים ובני נוער מכיתות גן עד י"ב לקרוא ספרים, עם דגש על קריאה חווייתית בשילוב חידונים, תערוכות, ימי שיא, מפגשי סופרים ועוד.

ויש גם יוזמות נקודתיות: מפגשים בספריות העירוניות שהפכו למרכזים תרבותיים, והפעילות של אתר "זוז בית לסיפורים" המחבר בין הספר למסך ועיבד לאחרונה, לדוגמה, את "אגדת שלושה וארבעה" של ביאליק, שפורסם בתחילת שנות ה־20 של המאה הקודמת.

נטע שפירא
נטע שפירא


איך בוחרים ספר טוב? נטע שפירא, סגנית מנהלת ספריית פיג'מה, אומרת שכמו מבוגרים, גם ילדים שונים זה מזה באופיים ובטעמם, ומתחברים לסגנונות כתיבה ואיור שונים. כדי לסייע לילדים לפתח טעם אישי, חשוב לחשוף אותם מגיל צעיר למגוון של סוגי ספרות ואיור. "ראשית, רצוי לקרוא את הספר בקול. ספר טוב נעים לקריאה בקול, המילים זורמות והעלילה מעוררת מתח וסקרנות. להסתכל באיורים, ילדים "קוראים" את התמונות ובספרי ילדים האיור חשוב לא פחות מהטקסט. בסופו של יום, איך יודעים שבחרנו ספר טוב? כשמבקשים לשמוע את הסיפור שוב ושוב, כשהילד מוציא לבד את הספר כדי 'לקרוא' את האיורים לבד וכשהקריאה המשותפת נעימה ומהנה לכולם".

בחזרה לדוח הספרייה הלאומית: ספרי ילדים, על פי הדוח, עוסקים במגוון רחב של נושאים, הרבה יותר מאשר הספרים למבוגרים. ניתן למצוא בהם סיפורים על בעלי חיים מוכרים: כלב, דוב וחתול, אך גם על קרנף, יען, אייל הצפון ולוטרה. 72 (!) ספרי קרטון קשיח ו־40 ספרים בצורות מיוחדות יצאו השנה. אצל הילדים הגדולים יותר, נמצא יותר ספרי פנטזיה ומדע בדיוני. פיות, דרקונים, מפלצות ורוחות רפאים מתחרים על שטח מדף עם טייסי חלל וחייזרים. גם ההווה מוצא לו מקום: ספרים על מלחמות ישראל, על חברויות בין־עדתיות, על התמודדות עם מחלות, ילדות לנוכח גירושי הורים וסיפורים של העדה האתיופית הם רק כמה דוגמאות מהמציאות המשתקפת בספרות הילדים. מה השתנה, אם בכלל? אילו מוטיבים מובהקים בספרות ילדים נעדרים מהספרות של העשור האחרון למשל? "אני לא חושבת שיש מוטיבים מובהקים שנעדרים, אלא יותר שינוי בקונספט המסורתי של מבנה הסיפור", עונה אופק, "זה כבר לא חייב להיות סיפור ליניארי עם התחלה, אמצע וסוף, מפי מספר יחיד – אלא יכולות להיות בו עלילות מקבילות, ויותר ממספר אחד. לגיל הגן יש כיום יותר ויותר ספרים שאין בהם עלילה כלל, אלא יותר סוג של גימיק ספרותי או חזותי מתמשך. בנוסף לכך, מבחינת התוכן יש גם שינוי בתפיסת המבנה המשפחתי, ההפרדה המגדרית ועוד, שנדד מהחיים האמיתיים אל הספרים והפך אותם ליותר עכשוויים, מחוברים למציאות המודרנית, כך שלא נמצא כיום כמעט ספרים שבהם משתמר הסדר הישן