שר–לי היה בן יחיד לאמו ז'נט ולאביו חיים. האם, ילידת תוניס, ממשפחה של מגורשי ספרד שחנתה דורות בליבורנו, נפגשה בעירה עם חיים פלדמן, שהיה פעיל ציוני בצפון אפריקה. הוא הגיע לארץ עם הוריו, כילד מרוסיה, וקנה מקום של כבוד בבית הספר בתל אביב בזכות רבבות רובלים שאיבדו את ערכם. חיים וז'נט הגיעו יחד באונייה לעיר תל אביב הצומחת ושכרו דירה קטנה בשדרות רוטשילד. שם נולד שר–לי ושם התברר להם שהוא יישאר בן יחיד. ז'נט הייתה רגישה לשמות. היא רצתה שם צרפתי לבנה, והבינה את בעלה שהתעקש על שם עברי. וכך נוצרה ההכלאה המקורית ביוזמתה של ז'נט. "הוא שר לי בקולו הנעים, בוקר בוקר", אמרה לחיים בעלה, "ושמו יהיה שר–לי. כך גם במשפחה שלי הוא ירגיש בבית. וכדי שהשם יהיה עברי ויספק אותך", אמרה לו, "נכתוב את שמו תמיד עם מקף". גם עם שמה שלה הייתה בעיה. "נמאס לי", אמרה לבעלה, "שבכל פעם שאני אומרת ז'נט, שואלים אותי 'עם זי"ן?', ואני מסמיקה. אולי פעם אחליף את זה פשוט לאנט. בלי זי"ן".
שר–לי למד ב"תחכמוני" ועבר משם, כמצטיין, לגימנסיה יוקרתית שבה למד במגמת ספרות. השאיפות בכיוון זה הרוו נחת את הוריו. שניהם קראו הרבה, היא בצרפתית והוא בעברית ואנגלית. לה הייתה דיפלומה של תואר ראשון בספרות צרפתית. שר–לי גדל בבית מלא ספרים. ולהפתעת הוריו, שחשבו שכל עניינו בספרות וספרים, הוא הלך ל"צופי הגימנסיה" והיה פעיל נלהב בתנועה.
כשהתקרבה מלחמת העצמאות, שר–לי התחיל להשמיע מילים מבהילות על פלמ"ח והכשרה וחלוציות. "זה נשמע לי לא טוב", לחשה ז'נט באוזנו של בעלה. כחצי שנה לפני פרוץ המלחמה, לאחר שסיים את לימודיו והתגייס, בלי ידיעתם, לפלמ"ח, מיהרו השניים ובדעה אחת, נחרצת, שלחו אותו ללמוד בסורבון בפריז. הרחק מן המלחמה. קרוב לשורשים. שורשים שאיתם הזדהה חיים פלדמן כאילו היו שורשיו שלו.
שר–לי הרגיש בפריז ובסורבון כמו בבית. בית יפה וגדול ומעניין, אבל ריק מאדם קרוב, מנפש קרובה. הוא סבל מן הבדידות, אבל לא סיפר זאת להוריו. ומתוך בדידות, ששיגעה לו את השכל (כך היה מתבטא, כשהיה לו בפני מי), הוא שמח לפגוש חבורה קטנה של ישראלים אינטלקטואלים שמאלניים, שדעותיהם הבריחו אותם מן הארץ. הם נהגו להיפגש ולשפוך את לבם ואת מררתם בעברית טובה ובצרפתית צולעת, פה ושם, מעת לעת. בעצם גם לעט. כתבו המון. העברית שלהם הייתה מצוינת, מבריקה, אבל כתבי העת סירבו לפרסם את פרי עטם. רובם כתבו ממש בעט. הכתיבה ביד הוציאה את זעמם לאור.
שר–לי אהב לכתוב מנעוריו. כבר בשנה השנייה של חייו בפריז, בחדר משרתות בקומה החמישית, כתב כתבות על חיי האמנות התוססים בעיר ועל יופיה של פריז ושלח לארץ, לעיתון זה ולעיתון אחר. רוב העיתונים זרקו אותן לפח ואפילו לא ענו לו. ומי שענה, כתב לו: "רבים לפניך כתבו כבר לפני שנים, על אותם דברים. על עצי הערמונים בשדרות, על הבולבארים היפים, על המוזיאונים, על נוטר–דאם ועל מרק הבצל. לא קראת את אורי קיסרי?", והוא המשיך לכתוב. "לארכיון" היה אומר לעצמו "שבעוד מאה שנה יפתח אותו מישהו ויגיד: איך זלזלו בסופר הענק Charlie Le Grand. יכתוב עליו מאמרים מלאי הערכה והתפעלות. איש המחר שיבין, סוף־סוף, את איש האתמול, שעשרות מאמרים שכתב לא ראו אור בזמנם. כמה חבל". "איש שהקדים את דורו", יכתוב בן המאה ה–21.
שר–לי הבין ולא הבין שפסלו אותו בגלל דעותיו, כשהרמה הספרותית או העיתונאית לא הייתה העיקר. דווקא בעיתונות הצרפתית, עם הצרפתית הבינונית שלו, קיבלו מאמרים שלו על הנעשה בארץ ובמזרח התיכון. רשימות קצרות בעמוד השני או השלישי, אבל זה היה בשבילו מזון לגוף ולנפש. הם גם שילמו כמה פרוטות. לא כמו בארץ.
שר–לי חזר מפריז עם תעודה מרשימה של תואר ראשון בספרות צרפתית. ההורים היו מאושרים. חיים מיהר ולקח גם את זו של ז'נט, מסגר את השתיים ותלה אותן בסלון. שר–לי התחיל מחפש במה לפרסום הרשימות והמאמרים והסיפורים שהצטברו אצלו מגירות מגירות. הוא הגיע לחדרים הצרים שבהם ישבו העורכים הספרותיים של כל עיתון ראוי לשמו בארץ. "ספרות צרפתית?", תפס את סנטרו אחד העורכים והוסיף, "נראה!".
ניסיון נעים יותר, אבל גם הוא ללא תוצאות, היה לו עם עורכת ששיבחה את כתיבתו והזמינה אותו אליה לשיחה. היא דמתה לאמו ונהגה בו ברכות אבל בתקיפות. "אתה כותב בחריפות כזאת נגד הסרט הישראלי הטוב ביותר שנעשה אי פעם, סרט שרבים הולכים לראות פעם שנייה ושלישית. יצירת מופת של ההומוריסט והבמאי המוצלח ביותר שהיה לנו אי פעם, ואתה רוצה שאפרסם דבר כזה?!". שר–לי נדרך, כמעט קם מכיסאו, ואמר לה: "אני יודע שקישון הוא גאון ושהסרט שלו הוא מעשה אמנות, אבל הנזק שהוא גורם לחברה הישראלית בדמות הפרימיטיבית, הנלעגת והתחמנית, של סאלח שבתי, שלא לדבר על אשתו הנסחבת אחריו כסמרטוט ועל זה שהוא לא יודע כמה ילדים יש לו, זו הפגיעה הכי חמורה שאני מכיר בדמות המזרחי. היא חמורה דווקא משום שהסרט מוצלח, מצחיק ומהנה. הקהל קונה את המבט המזלזל מגבוה של קישון ובולע אותו בתיאבון". "יש משהו בדבריך", הגיבה העורכת, "אבל לפרסם את זה, זו התאבדות. חברתית".
הוא שב הביתה נסער וסיפר להוריו. אבא שלו קנה לו את כל כתבי שלום עליכם ואת "מר מאני" של א.ב. יהושע, ואמר לו: "תקרא קצת גם ספרות עברית". שר–לי הסתכל בו בתדהמה והפליט: "תודה רבה. ויקטור הוגו ובלזק ופרוסט אפשר לקרוא גם בעברית".
מאמר מרכזי שלו, שבו השקיע מחשבה ומרץ ואמונה עמוקה, היה נגד הנטייה ההולכת ורווחת של עם ישראל, לבחור, שוב ושוב, אנשי מלחמה לעמוד בראש המדינה, כאילו הכשרתם המלחמתית עושה אותם למדינאים נבונים ושקולים, שהמלחמה אינה זורמת בעורקיהם. "אנשי מלחמה" כתב, "מה שהעברית המכובסת קוראת 'אנשי צבא', מקדישים את כל חייהם, מחשבותיהם ותוכניותיהם להכין את הניצחון במלחמה הבאה. לכך הם בנויים ולכך נועדו. וכמו שפים, שאחרי שהשקיעו אהבה ומאמצים, מצפים שיהיה מי שיאכל וייהנה מארוחותיהם, כך אנשי המלחמה, במודע או שלא במודע, מצפים למלחמה הבאה, שתוכיח שעמלם הרב לא היה לשווא. אני מעריך ומוקיר את אלופי צה"ל ואת גיבורי המלחמה", כתב שר–לי, "אבל לא הם צריכים להיות בקודקוד, שעיקר דאגתו חייבת להיות - למנוע מלחמה. לא להכין אותה!".
וכשהעורך אמר לו "חביבי, אתה מגזים ואתה מכניס את ראשך למטווח של כל אנשי הביטחון השולטים במדינה", נשתתק שר–לי לרגע ואמר לו: "אתה זוכר את איש המלחמה המובהק משה דיין? כשבן–גוריון התפטר, חיפשו ראש ממשלה מחליף ואף אחד לא הזכיר את שמו של משה דיין ולא העלה על דעתו שהוא ראוי ומתאים להיות ראש ממשלה. עשרה שמות עלו כמחליפים. וכשפנו אליו, הוא סירב. עד אז הבינו שאנשי המלחמה צריכים ומתאימים לעסוק בהכנת הצבא ולא במדינאות והנהגה ויחסים בינלאומיים, וראשות ממשלה".
כמובן שהמאמר לא פורסם.
שר–לי קרא את מאמרו בפני אביו ואמו. ז'נט הגיבה: "בראבו, שרי. שאפו!". חיים הרהר ואמר לו: "זה כתוב חזק ויפה ונכון. ואל תכעס עלי אם אגיד לך שגם אני לא הייתי מפרסם את המאמר אילו הייתי עורך בעיתון ישראלי. המושג 'פרה קדושה' מוכר לך? כולם מוכנים לחלוב אותה אבל אף אחד לא יעז לפגוע בה, באצילותה". "אתה מתכוון בקדושתה", אמר שר–לי, והלך למזוג לעצמו כוס מים קרים. ז'נט קמה אל האנציקלופדיה הצרפתית, עלעלה בה, ואמרה: "ראשי הממשלה של ישראל היו בן–גוריון, משה שרת, לוי אשכול. אף אחד מהם לא היה איש צבא". "איש מלחמה", תיקן את דבריה שר–לי.
במקרה או שלא במקרה, שר–לי חי שוב בפריז, בגדה השמאלית, כשפרצו מאורעות 68'. קרבות הרחוב ברובע הלטיני בין המשטרה למתפרעים תפסו אותו תולש אבני מדרכה, יחד עם הסטודנטים הזועמים, כאילו היה בשר מבשרם. זה היה בטרם החליט אם ללמוד ספרות צרפתית לתואר שני או לבחור דווקא בספרות אחרת. אולי, חשב, העיתונות ומדוריה הספרותיים ייפתחו לפניו, אם ייצא מהמגדל הגבוה של הספרות הצרפתית. מכל מקום, מאורעות 68' בפריז והיכרותו הקצרה עם "דני האדום", מנהיג מרד הסטודנטים, השאירו עליו רושם עז. מאמר גדול שכתב עם שובו ארצה, פצוע בגופו ובנפשו, זכה לפרסום ב"על המשמר".
אין מקום לטענה ש"על המשמר" נסגר בגלל המאמר החתרני של שר–לי.
שר–לי המשיך לכתוב למגירה, גם כשהפך לסו–שף במסעדה צרפתית בנמל תל אביב. אם לא לפרסם ולהתפרסם, לפחות פרנסה יש. ובסוף כל יום, בשעות הקטנות של הבוקר, הוא מפטם את עצמו בשאריות הטעימות, המזכירות לו את פריז. הוא מצליח לזכור ולשחזר את הטעמים המיוחדים של מרק הבצל הפריזאי, של הסטייק עם הפלפלת החריפה, של המנות האחרונות, המשלבות גלידות ופירות קפואים עם רוטב שוקולד חם וניחוח ליקר קוונטרו.
הצלחתו במסעדה משמחת מאוד את הוריו ומספקת אותו בימים, עד השעה המאוחרת שבה נסגרת המסעדה. אך על משכבו בלילות הוא עדיין חולם לראות את שמו ואת מאמריו בעיתונות. "ומן העיתונות אל הטלוויזיה", אומר הוא לעצמו ומתהפך על משכבו, "רק קפיצה אחת מתוכננת היטב".
אחטא לאמת, ולקורא הסקרן, אם לא אזכיר ולו ברמז ששר–לי עבר לגור, בזוגיות מלאה, עם השף ג'לאל אבו–חמדאן בדירתו רחבת הידיים, שבה היה שמור חדר לבתו של ג'לאל, שהגיעה לעיר הגדולה ללמוד פיתוח קול ומחול. ומסרה בסתר מפתח לחדרה לשר–לי. וזה כבר סיפור אחר.