קיץ ליד הדואר: כל מזגן שמתקלקל הוא הזדמנות להתחלה חדשה

וכך הוא ישב, עם הלפטופ והסמארטפון, וניהל את עסקיו בניחותא, על הספסל הכי אחורי באולם הקבלה, מול עיני הפקידים שבהתחלה דפקו בו מבטים עוינים, אבל די מהר השלימו עם נוכחותו. מדי פעם היה צמא, וקנה דיאט קולה במכונת השתייה. מדי פעם היה רעב, וקנה קולה רגילה. לא תזונה אידיאלית, אבל בקיץ יש חוק נוסף שלא כולם מכירים: אם זה קר, זה בריא.

כל מה שנדרש ממנו היה להסתובב לאחור עם הכיסא, ולשלוף את המכתב מהערימה המסודרת שחיכתה לו על המדף. אבל אדון לוי היה לוקח את הזמן בצורה שהגדירה מחדש את המושג זמן, וגם את המושג לוקח: מסתובב, מחייך, קם, מחייך, מתיישב חזרה, מחייך, קם שוב, מחטט בערימת המכתבים, מחייך, כל הזמן מחייך, מעביר באצבעו לאט־לאט מכתב אחרי מכתב, מפזם לעצמו שירי פלמ"ח במבטא עיראקי כבד (“לובלבו אגס וואגם תפווואח, הפילים כיסו את הנהר, וו... קטיושה אז יצאה החוצה" - היו לו גרסאות משלו למיטב הזמר הציוני).

כאשר שאלה אותו אם יש דרך לזרז את התהליך, הוא הציע לה להירגע ולקנות מהמכונה “קוקה קולה קר כקרח" - נסו לדמיין את המשפט הזה עם חמש פעמים ק' עמוקה וגרונית - וגם היא, כמו רבים לפניה, תהתה: הוא צוחק עלי? שאלה שלעולם לא תדע את התשובה עליה, כי אז הגיע הבחור - האביר עם הלפטופ - והציע לעזור. בגלל הוותק שצבר בסניף הממוזג, הוא ידע דרך לעקוף את האימה: כל מה שצריך לעשות זה לגשת לחלון של נורית. כי נורית שנאה את אדון לוי. תיעבה אותו. והייתה מוכנה לעשות הכל כדי להראות לכולם שהגיע הזמן להיפטר ממנו. היא זרקה מבט משטמה מנצח לכיוונו של אדון לוי, שרק חייך עוד יותר - איש לא הצליח לנחש מעולם אם הוא אכן כזה אידיוט, או שהוא עובד על כולם - ותוך שתי דקות המכתב הרשום היה בידה של הבחורה. הם צעדו אל מחוץ לסניף הדואר.

“רוצה לשתות קפה?", אמר בלי לקוות יותר מדי, אבל להפתעתו היא נענתה. אין לדעת למה. אפילו היא עצמה לא ידעה למה. זו לא רק העובדה שעזר לה, ונראה נחמד; משהו בכל האירוע הזה היה קסום, ורגעים קסומים - גם אם הקסם מתמצה בהתחמקות פלאית מתור בדואר - גורמים לך להאמין לרגע שהעולם הוא הגיוני וטוב. אז היא נכנסה אחריו לסניף "ארומה" הקרוב, ושם הם ישבו ושתו, ודיברו, ודיברו, ודיברו, עד שלפתע הגיע איש המזגנים שלו. זה שהיה אמור להיות ברגעים אלה בביתו, עובד על התיקון שלא נגמר. והנה הוא פה, מתיישב איתם לשולחן, ענק מידות מזיע ועצבני.

“אל תיכנס לבית שלך שלוש שעות", אמר איש המזגנים והביט לאחור: “שונא את הקפה שלהם".

“דבורים, דבורים", אמר איש המזגנים הענק. “המנוע של המזגן שלך היה מלא דבורים. דפקתי שם מכל שלם של K־300. הנה, תראה" - הוא שלף את הטלפון שלו והראה להם תמונה של עצמו, חצי עירום, תלוי מחלון ביתו של הבחור ובידו חלת דבש באורך מטר - “כל זה היה במזגן שלך".

הבחור לא ידע מה לומר אפילו. גירד בראשו, ומחה את הזיעה שהצטברה שוב על מצחו ופדחתו, ואמר, “טוב. תודה".

“אין בעד מה", אמר מוטי ממוטי מזגנים, ולא עשה סימן שהוא מתכוון ללכת משם. “אז מה, אתה קבוע פה?".

“לא", אמר הבחור. “איך ידעת איפה אני?".

“גוגל", אמר איש המזגנים.

“מה גוגל?".

“יש לך מחשב בבית".

“נו?".

“אז פתחתי, ונכנסתי לגוגל מפות".

“נו?".

“נו, אז הם יודעים איפה אתה".

“מה?", הוא גירד בראשו המזיע. “ראית איפה אני לפי המחשב שלי?".

“כן", אמר מוטי הענק ומשך בכתפיו. “פתחתי מפות גוגל, ראיתי איפה אתה. תסתכל בעצמך. הם יודעים הכל".

והבחור הוציא את הטלפון, וביחד כולם ראו לא רק איפה הוא עכשיו, אלא גם איפה היה בכל רגע ורגע נתון במהלך השנה האחרונה. הכל היה רשום שם. כולל שלושת הביקורים הרצופים אצל דוקטור שמעון צ'לנוב, רופא עור ומין.

הבחורה הסמיקה.

הוא אמר: “לא, זה סתם, היה לי משהו לא קשור". שזה פחות או יותר הדבר הכי לא אמין שהיה יכול לומר.

היא הנהנה.

הוא סגר את הטלפון.

מתקין המזגנים הענק אמר: “טוב, אז אל תחזור הביתה שלוש שעות".

“בסדר", אמר הבחור.

הענק הנהן והלך.

הבחורה אמרה: “טוב...".

“איזה מוזר, אה?".

“כן, אה?", היא אמרה. “טוב...".

“טוב", היא אמרה וקמה. הודתה לו על העזרה בדואר, והלכה לפני שהצליח לחשוב על משהו שיגרום לה לחזור בה. הוא נשאר שם ובהה באנשים מזיעים, נכנסים פנימה ונעמדים מתחת למזגן. ואמר לעצמו: טוב, נחזור לדואר. אבל לא הצליח לגרום לעצמו לקום מהכיסא.