הפכתי והפכתי בספר, ולא הבנתי מדוע יהודה וינשטיין ביצע בתיק ליברמן סיכול ממוקד. החשדות להתנהלות ליברמן ושות', כפי שהם עולים מן הספר, גורמים לי לחשוד שגם התנהלותו ושיקול דעתו של וינשטיין היו נגועים לכאורה בשיקולים זרים. מצד אחד הגב' אלף - הפרקליטה שליוותה את תיק חברות הקש של ליברמן - נותנת לו הנחת סלב של פרקליט צמרת שחי בין סלבס ונזהר בכבודם, מזהה את הכשלים הראייתיים שעשויים לטרפד את כתב האישום, ומצד אחר מטילה צל של חשד על שיקול דעתו.
לעניות דעתי הבלתי משפטנית לחלוטין, מה שווינשטיין עשה זה כמו להשמיט, או להעלים, את טביעת האצבעות על האקדח המעשן לכאורה, על פי הכתוב בספר, כך שאם האשמותיה של הגב' אלף יאומתו, יש לפתוח מחדש את תיק ליברמן, ולהוסיף אליו גם את תיק וינשטיין. כמובן, במקרה שימצאו ראיות מעבר ל'אופס! שכחתי' של וינשטיין, מה שנחשב לטעות אנוש, במיוחד אם בן האנוש הוא פרקליט מדינה מכובד שעסוק עד מעל לראש במאבק נגד השחיתות.
את הספר הזה צריך לחלק לכל חייל ומפקד בצה"ל. צריך להעמיד דוכן בפתח הבקו"ם, כדי שכל מתגייס ידע בדיוק מי היום המפקד העליון שלו. הספר צריך להיות חומר קריאה, ופתח לדיון בקורסים לפיקוד ומטה. תיאור מעללי שר הביטחון הוא רק התבלין שלפני המנה העיקרית: התהליך המשפטי, שיש לו נגיעה ישירה לתהליכים בתוך הצבא, ששיאם הוא הדרישה מכל חייל ומפקד להקריב עצמם על מזבח הגנת המולדת. בפקודת שר הביטחון.
התרעות פיקוד העורף