ערבים־יהודים, דתיים־חילונים, מזרחים־אשכנזים, כיבוש, פער הדורות, משפחה במשבר. אלה, בפילוח גס, הנושאים המעסיקים את הכותבים הישראלים. המציאות הישראלית היא כר פורה לעיסוק בקונפליקטים ובמצבי משבר ודווקא הומור, שיכול היה לשמש בתפקיד ספרותי חשוב, הפך למצרך נדיר. ספרות הומוריסטית מובהקת מבליחה מעת לעת, באקט של תעוזה יוצאת דופן, עם הבלחות כמו “הדבר היה ככה" מאת מאיר שלו, “בזעיר אנפין" מאת ירמי פינקוס, זוכה פרס ספיר, “חידת סמירנוב" של ספי אקוניס (שם בדוי), “אין סודות בחברה" של יונתן שגיב, ועוד כמה יחידי סגולה.
“הומור הוא לא מוצר משני של הספרות", אמר לי פעם אפרים קישון ז"ל. “בשום צורה של ספרות אין החובבנות בלתי נסבלת כמו בהומור. יש המון צורות ספרותיות, אבל הקשה ביותר היא זו ההומוריסטית". מה קורה לנו? האם איבדנו את ההומור? האם מה שהיה טוב בגלות למנדלי מוכר ספרים, שלום עליכם, דוד פרישמן וא"ל לוינסקי, יצחק ארטר ויצחק קמינר, לא טוב לנו? איך קרה שהתקבע זיהוי כה מוחלט בין “איכותי" ל"מנכולי"?
“לפני 20 שנה שמעתי באחד הקורסים בחוג לספרות כללית הרצאה אורחת על העוול שנעשה להומור היהודי הנפלא של מנדלי מו"ס ושל שלום עליכם", אומרת מיכל חרותי, מבכירות העורכות הספרותיות בארץ, לשעבר עורכת ספרות המקור של ההוצאות מודן, מטר וידיעות ספרים. “בראייה היסטורית, ההומור היהודי נתפס כסממן גלותי, רחוק מדמות הצבר והיהודי החדש שהספרות הארצישראלית ניסתה למצב בשנות ה־50 וה־60, יחד עם הניסיון לבסס ‘ספרות גבוהה' שתכלול את האתוס הציוני ההרואי והדידקטי בדרך כלל. לאורך השנים הפנימה החברה הישראלית הצעירה גם את מצב החירום הנצחי של החיים על החרב, ובסטייט אוף מיינד של ‘מצב חירום' קשה לייצר הומור, שזקוק למרחק האסתטי שבו הדרמטי נהפך לקומי. הספרות הישראלית, שאכן הייתה ברובה חמורת סבר, התרחקה מסממנים קומיים־פולקלוריסטיים שגם הם נקשרו לדימוי של היהודי הגלותי.
"לתוך התבנית הזאת התקבענו, וקיבעונות על פי דרכם משתחררים לאט. אפילו ההומור של אפרים קישון נתפס בשנות ה־70 כגלותי, ואת הסאטירה של חנוך לוין היה קשה מאוד לעכל בזמנו. עד היום יצירה שכל תכליתה לעורר צחוק נחשבת ל'לא רצינית' תרתי משמע. בקודים התרבותיים הנוקשים והשמרניים שלנו, ספרות ילדים אומנם חייבת להיות מצחיקה, אבל כתיבה הומוריסטית למבוגרים עדיין נתפסת כפחותת ערך ונישתית".
לא תמיד זה עובד. “לפני כמה שנים, בשבתי כעורכת ספרות המקור של מודן, הוצאתי את ‘הכלה היהודייה' של הגר דורון, קומדיה פרועה שהצחיקה אותי עד דמעות", מספרת חרותי. “יחד עם ההומור המטורף הספר גם פירק לגורמים את הפוריטניות התרבותית שלנו ופרץ כמעט כל גבול אפשרי. הספר אומנם זכה בפרס רמת גן לספרות ביכורים, אבל אני חושבת שהקהל לא כל כך ידע איך לאכול אותו והוא לא זכה להצלחה מסחרית. לפני כשנתיים ערכתי סאטירה משעשעת של עוזי זק, ‘ככה זה עובד', שחזה את שיאו של המשבר בענף הספרים הישראלי ממש לפני שהתהווה. כל אלה הם אומנם טיפות בים הספרים הרואים אור, אבל נגיעות של הומור בכתיבה יש הרבה, והרשימה מתארכת ככל שאני חושבת על ספרים שיצאו בשנים האחרונות. ‘ארבע ארצות' של מתן חרמוני, ‘הזקן השתגע' של אביבית משמרי, ‘סוסית' הנהדרת של לאה איני, ‘מרוץ שליחים' של אריאלה גולדמינץ שכתוב בהומור נפלא. וזאת כנראה רשימה די מקרית ולא ממצה, כי רוב הזמן אני קוראת כתבי יד ובקושי מגיעה, לצערי הרב ממש, לספרים הרבים שרואים אור. אם יש פה מגמה? אני ממש מקווה שכן, ומאחלת לנו הרבה צחוקים ואירוניה עצמית בריאה".
הסופרת נעה ידלין מודה שכאשר יצא “בעלת הבית", הופתעה מהתגובות. “מרגע שספר יוצא לאור, הקריאה שלי בו לא יותר תקפה מהקריאה של כל אחד אחר. אומרים לי המון דברים על הספר – עם חלקם אני מסכימה ועם חלקם לא - אבל יש טקסט וכל אחד קורא אותו כמו שהוא קורא אותו. אנשים רואים את הספר הזה בצורה שונה מהרבה בחינות. במהותו הוא די רציני, ויש בו שימוש בהומור כפי שאני רואה אותו. יש תפיסה לא נכונה לדעתי בהתייחס להומור.
"במובן העמוק שלו הומור הוא דבר עצוב. הוא בא לזהות סדק, חרך או משהו חורק במציאות ולהאיר אותו באור מפתיע. בהפתעה יש תענוג. הרבה פעמים, מה שנשאר זה הסדק במציאות אחרי שהחיוך וההפתעה נגמרים. ההומור מציע ראייה שאינה חד־ערכית. הוא מאפשר מבט מהרבה כיוונים. מה שאני רואה כחמור סבר, עבור אחרים הוא חסר משקל. הוא בודק את האפשרויות ביחס לכל דבר ולא מקבל דבר כמובן מאליו: לא רגש, לא תחושה ולא סיטואציה. כשכתבתי בעיתון, יכולתי להגיד: יצא לי טור מצחיק. בספרות, משום שההומור בה הוא דבר כל כך חמקמק ומורכב, גיליתי שהשיפוט שלי לא רלוונטי".
אריק גלסנר, סופר, מבקר ומרצה בחוג לספרות במכללת אורנים, מבקש להבדיל בין ספרות בידור “אסקפיסטית" לספרות רצינית אך “אזרחית", שעוסקת בגיבורים אינדיבידואליים ובבעיות מחיי היומיום – יחסים, משפחה, כסף ומעמד - לעתים מבורכות באופן סאטירי.
“אני חושב שיש תחושה מסוימת של מיצוי בספרות העברית שעוסקת בנושאים ‘הגדולים' המסורתיים של הספרות הישראלית בעשורים האחרונים: שואה, יחסי יהודים־ערבים", אומר גלסנר. “הסיבה למיצוי טמונה הן בביטוי עצמו, ‘מיצוי', כלומר שחיקה של הנושאים האלה בגלל שימוש יתר, והן מכך שהמציאות הפוליטית הישראלית הפכה פחות לחד־משמעית בעשור וחצי האחרון בעקבות האינתיפאדה השנייה ואי היציבות בעולם הערבי שסביבנו. כלומר תחושת הצדק של הכותבים בנושא, שבדרך כלל באים משמאל, מעט התערערה, ואיתה המוטיבציה לכתוב על הנושא. מה שלא נשחק בגלריית הנושאים ‘הרציניים', אלא אף צבר עוז, הוא יחסי מזרחים־אשכנזים. אבל באופן מעניין נראה שהסוגיה הזאת מעסיקה יותר את השירה מאשר את הפרוזה".
אל הוואקום, מזכיר גלסנר, פרץ הנושא “האזרחי", הכלכלי, “זה שבא לידי ביטוי מפתיע בציבוריות הישראלית במחאה החברתית לפני חמש שנים", לדבריו. “כך שחלק מהספרים שרואים אור בשנים האחרונות עוסקים בסוגיות ‘אזרחיות', מעמדיות, ‘בריטיות' קלאסיות, אם אפשר לומר כך. והסוגיות הללו, למרות רצינותן, יותר משתפות פעולה עם גישה הומוריסטית, כמו ב'בזעיר אנפין' של ירמי פינקוס או ‘כלכלת בית' של עודד כרמלי. זאת מגמה מבורכת בעיני, כי הרומן כז'אנר, באופן מסורתי, נולד על מנת לייצג דמויות אינדיבידואליות על רקע חברתי מובחן, והעיסוק בנושאים הגדולים נוטה למחוק את האינדיבידואליות. ג'ורג' אורוול כתב בסוף שנות ה־30 שהסיבה שהשירה הייתה מרכזית יותר בהן מאשר הרומן היא משום שאלה היו שנים הרות גורל, פוליטיות מאוד, והרומן פחות מתאים לתיאור מצבי חירום פוליטיים ויותר לתיאור מציאות אזרחית שלווה יחסית. כך שיש כאן גם סממן מבורך של ‘נורמליות' בספרות וכנות - בחיינו אנחנו עסוקים הרבה במעמדנו הכלכלי, בסטטוס שלנו, בעניינים ‘קטנים' של חיי הנפש שלנו וכו'".
טוראן, בחור ממוצע מניו יורק, מגיע לממלכת צ'ינגיסטן, הנשלטת בידי דיקטטור חביב וטוב לב. בין השניים נרקמת מערכת יחסים משנת גורלות. זה, בגדול, סיפור המסגרת ב"המלך צ'ינגיס הראשון" (הוצאת גרף), פרי עטו של יונתן ילון (38), נשוי ואב לשניים, סמנכ"ל שיווק בחברת הייטק וכותב הבלוג “ביקורות ספרים לממהרים".
“לפני שלוש שנים נחתו בזו אחר זו כמה בשורות קשות על משפחתי, והמציאות העגומה גרמה לי לחפש תכנים אסקפיסטיים ומשמחים שיאזנו אותה", מספר ילון. הדבר הוביל אותו לכתיבת ספר שכל כולו הומור. “בראתי לי את צ'ינגיסטן כמקום ססגוני ומשעשע שאוכל לברוח אליו מפעם לפעם. בתקופה זו חייתי למעשה חיים כפולים – במציאות הקשה ובסיפורים שהמצאתי על צ'ינגיסטן, שהתגבשו לבסוף לעלילת הרומן".
התרעות פיקוד העורף