10 במאי, 2016

חנה שלי,
הבוקר, כמו בכל בוקר בחודשיים האחרונים, שכבתי במיטה, ער ולא ער, והתרגשתי לשמוע אותך קוראת בשמי. מין "אמנון" כזה, שיצא תמיד מפיך בנעימה רכה, יחידה במינה. זה קורה מדי יום ביומו. אני מתעורר בשש בבוקר בערך ומבלה איתך במיטה עד שעה שמונה, שעת הרחצה וארוחת הבוקר. השיחות הן חד־סטריות, כפי שהרגלת אותי בתריסר השנים האחרונות. אחרונות בנוכחותך הפיזית. המחלה שלך, שנטלה את החוויות מן הזיכרון ואת המילים מהפה, הפכה אותי לדברן בלתי־נלאה. ועכשיו אני ממשיך לספר, בלי לאמץ את הגרון, ומתאמץ לראות בזיכרוני את מבע פנייך, הסופג בחיבה, בתמיהה ובעניין, את דברי ואת סיפורי ואת רגשותי, ומשיב לי בהבהקים רגעיים ובהברקות נדירות. כל הבוהק בעיניים היפות, הכבויות, מאשר לי שדברי ורגשותי זורמים לא לשווא. גם אז גם עכשיו. זיכרוני המעולף פוסח על החודש האחרון, שבו היו הלחיים נפולות, וזוכר־רואה אותן מלאות ורכות, סופגות ומשיבות אהבה לתיאבון. מן האצבעות ומן השפתיים. ואפילו מן האף, על אפו ועל חמתו של אלץ היימר, המקנא לך נואשות.

אני רואה אותך בעיני רוחי, קוראת את הדברים האלה, ואומרת: "אני לא זוכרת כלום". וגם "למה לא סיפרת לי קודם?". והרבה הרבה "באמת?!".
אני נכנס בלילה לחדר השינה, בצעידה על קצות האצבעות, כדי לא להעיר אותך חלילה. ורק אז עולה וצפה המציאות שאינה מוצאת אותך במיטה. אני נכנס למיטה חרישית, מסתכל, להיות בטוח שידך השמאלית אינה מגששת לעברי, לקראתי. אני מדבר אלייך בקצרה, אבל באותן המילים שקישרו בינינו. מחכה בסבלנות שתגיעי אלי בחלומות. את מגיעה והם מגיעים, וכדור השינה עושה את שלו. מוחק הכל.

16 במאי, 2016

שבוע מהיום, ב־23 במאי, נציין בלעדייך אבל בנוכחותך, את יום הנישואים ה־66 שלנו. יום הולדת המשפחה, שהיה ויהיה חשוב מכל יום הולדת אישי של הפרט. פעם ראשונה בלעדייך, אם כי במלוא נוכחותך. אמא! סבתא! המשפחה הייתה מתקבצת סביבנו ביום המיוחד הזה, שבו מיסדנו את אהבתנו. אהבה ותשוקה והזדהות, שאותן בחנו כשישה חודשים ב"חדר משפחה" – מושג קיבוצי חשוב, שגם הוא איננו. אירוסים חילוניים.

לא אכחד ממך שאינני מאמין שהיום המיוחד הזה ימשיך להיות כשהיה. לי הוא יישאר יחיד ומיוחד. ביום הזה תמיד דיברנו בינינו על נפלאות החיים בכלל ועל הזוגיות בפרט. איך הגורל, או האלוהים, מחבר אנשים כל כך שונים, ממקומות כל כך רחוקים, מטלטל אותם ומפגיש אותם. בעברית הקלוקלת של ימינו - "מנגיש" אותם. השדכן האלוהי או הגורלי.

כמה וכמה פעמים סיפרנו זה לזו את המופלא שבפגישתנו ובהתמזגותנו למשפחה. אכן, זה לזו, כי אני תמיד הייתי הדברן והכותב ואת – הקוראת והמאזינה. ממעיטה לספר, כדי לא לחוות שוב ושוב תקופה כה קשה של נעורים ללא בית. ללא משפחה. פליטה מווינה, עיר ואם, צמודה לאח ואם, בדרכם המבוהלת. חוצים ברכבת את גרמניה הנאצית כדי להגיע אל אבא בלונדון. לונדון שתספוג עוד מעט את הבליץ. ואני ממש באותם הימים, באמצע 1938, עוזב את ביתי, בית אבותי מדורי דורות בעיר חאלבּ, היא ארם צובא, ידי ביד אמי ברכבת לביירות. ומשם באונייה לנמל תל אביב, לפגוש אותך בעוד עשר שנים בארץ ישראל.

הרבה בנות יפות פגשתי גם אהבתי באותה תל אביב הקטנה. הראשונה – בבית ממול ברחוב עמק יזרעאל, והאחרונה – באוהלי פלמ"ח בכפר גלעדי. אבל את עלית על כולנה. שונה ומיוחדת, ויפה וחכמה מכל מי שהכרתי וחיבבתי לאורך נעורי בארץ החדשה. כמו שהגליל העליון, שבו נפגשנו לראשונה, היה שונה ונעלה בעיני ובעינייך מכל מקום אחר בעולם, כך היית שונה ומקסימה ואידיאליסטית, כפי שאהבה נפשי.

יד הגורל וטירוף ההיסטוריה הוציאו והצילו אותך עם אחיך והורייך מן התופת הנאצית, כפי שהוציאה אותי מן העיר הקדומה והקסומה, הנהרסת בימים אלה עד היסוד. אותה יד שהצילה אותך מהיטלר, סטרה וסטרה על פנייך לאורך כל שנות הנעורים. מצד אחד, ניצלת מן התופת הנאצית באירופה, ומצד שני, הפכת לפליטה ללא בית, מנותקת ממשפחתך בארץ זרה, בשפה זרה. נדדת מיבשת ליבשת עד ששבתם והתאחדתם למשפחה אחת בבית אחד בניו יורק. בדרך ליבשת שלי. ואני לומד בהתלהבות בגימנסיה הרצליה בתל אביב ואת נרשמת ל־NYU ועושה תואר ראשון. ושנינו במקביל חולמים להקים בית בקיבוץ בגליל. אבל עד ששני החלומות הללו מתחברים לחלום אחד ומציאות אחת, הדרך עוד ארוכה.

שנינו האמנו, באמונה נאיבית, לא מוגדרת, שלא במקרה נפגשנו במעיין ברוך בספטמבר 1947, בקיבוץ חדש, בתקופה הרת מדינה. אותה היד הנעלמה, שהביאה את הילד בן ה־9 מחאלבּ לתל אביב ולגליל, היא שטלטלה אותך מווינה לפנימייה באנגליה ובשיירת אוניות מופצצת לניו יורק. ומשם באונייה לפלסטינה א"י ולגליל העליון, להפגישנו בכניסה לחדר האוכל הקיבוצי. סיפרתי לך אז, שרק במקרה אני בקיבוץ ולא באוניברסיטה העברית בירושלים באותם הימים. שהרי נשלחתי לרכז את קן התנועה המאוחדת בירושלים וללמוד במקביל באוניברסיטה, ונקלעתי למלחמה ולמצור על העיר, ואמור הייתי להמשיך שם כמה שנים טובות. במקרה, קנה הקיבוץ עדר צאן מן הלבנון ואסיפת הקיבוץ החליטה לקרוא לי בחזרה הביתה להקים את ענף הצאן ולדחות מעט את הלימודים. אלמלא הסכמתי לקטוע את הלימודים ואת ההדרכה ולשוב אל הקיבוץ, הרי לא היינו נפגשים. את זוכרת כמה פעמים סיפרנו זה לזו את נפלאות הגורל, שהפגיש בינינו? אני שואל אותך אם את זוכרת, ואני שואל את עצמי אם בתנוחה החדשה שלך, בעולם הבא, הבלתי ידוע, שב הזיכרון לקדמותו. מי יודע.

דיברנו בינינו, עוד בימים ובלילות שיכולת ושמחת להרבות בחשיבה ובשיחות ממושכות בשניים, על האפשרות הערטילאית שנמשיך להיות ביחד גם בעולם הבא. שהרי נפש האדם אינה מתכלה, והבלתי ידוע אינו בהכרח לא קיים. על מה דיברנו ועל מה לא דיברנו, מוח אל מוח ולב אל לב, מערבבים שפה בשפה לתיאבון. שהרי עוד מקרה, בלתי מובן בעליל, ששנינו למדנו צרפתית בילדותנו וזה השפיע על חיינו המשותפים. רק במקרה בחרת כשפה שנייה צרפתית, דבר שהכשיר אותנו לשליחויות מעשירות ונותנות השראה. השפה האנגלית, שאת הפכת לשפת אם שלך, הייתה זרה לך עד גיל 14. קשה להאמין. והצרפתית הביאה את שנינו לאירופה, אותי גם לאפריקה, ולעולם הגדול בכלל. עולם מרתק שבו ביודעין עצרנו ביחד את השיכרון והבהרנו, זה לזו, שביתנו כאן, קבורתנו כאן. ועתידנו כאן.

19 במאי, 2016

חנה אהובה שלי,
אני מרגיש טבעי לגמרי שאני כותב לך, כפי שכתבתי כשנסעת ללדת את גליה בניו יורק ואני המשכתי בשליחות בצרפת. בקרוב אוציא מן המזוודה הישנה ואצטט באוזנייך מאותה התכתבות נפלאה של ראשית הדרך. אבל לא היום.

אני זוכר היטב איך בימייך האחרונים דאגת לשלומי. בלי מילים. בשפת המבע, המגע והרגש. אז אני רוצה לומר לך שאני בטיפול מסור של ג'ויס המטפלת שטיפלה גם בך. ומי כמוך יודע שאפשר לסמוך עליה, על מסירותה ורגישותה ואנושיותה. אמרתי לה שהיום אמסור לך דרישת שלום ממנה. היא נשארת, בינתיים, כאן, לשמור עלי. רחוקה מבעלה ובתה. ואני יודע להעריך את זה. ומרגיש צורך לשתף אותך, שהרי עבורך היא הגיעה אלינו.

אם כן, יש מי שישמור עלי. אבל אמת ניתנה להיאמר: הגוף בוגד בי ואני מספר לך זאת כדי שתדעי שבקרוב ניפגש אי שם. הולכת ומתגברת בי התחושה של הפרדה ביני, בין הנפש והמוח, לבין מנגנוני הגוף. הם עייפים. את עמדת על כך כשהסתכלת בי היטב ואמרת לפני שנה בעצב: "אתה עייף". אם לדייק, אני לא עייף. אני מוכן ומזומן לעוד ועוד. אבל הגוף עייף ומיואש מכף רגל ועד ראש.

חשוב לי לשתף אותך במה שאני מרגיש וחושב. יש רצון ויכולת מנטאלית לחיות וליצור, יצירה שמתנקזת בינתיים למכתבים אלייך, ומצד שני, ידיעה והבנה שהגוף תשוש וכואב. אני משתדל לעשות את כל הטיפולים הדרושים להחזיק מעמד. עוד קצת.

מעודדת אותי החשיבה חסרת ההיגיון, שיש לי ולך חיי המשך, אולי ללא גוף בשר ודם. מי אומר שההיגיון חשוב או חזק מן האמונה ומן התקווה. האמיני לי, חנה, שאני מת להיפגש איתך. ומאוד מקווה שכבר נפטרת מהאלצהיימר. הרי כולם אומרים שנפטרת.

שנינו היינו חילונים מאמינים. האמנו באדם שברא את האלוהים בצלמו כדמותו. בשנותינו האחרונות, אני רוצה להאמין שאת כבר זוכרת, דיברנו על כך שהאלוהים הזה, יציר רוחו של האדם, היטיב עמנו. כיוון שהאריך את ימינו אולי זה סימן שהעריך את מה שעשינו ואת מה שנמנענו מלעשות. אמרנו לו תודה, לא פעם ולא פעמיים, ושאלנו אותו למה, אם כן, הוא החטיף לנו מכות כל כך חזקות בנקודות הרגישות ביותר שלך ושלי. אלצהיימר מזה ועיוורון מזה – זה לא אכזרי מדי? אז הנה שוב ידי הגורל, או האלוהים – אחת מלטפת ומטפלת, והשנייה סוטרת ושורטת.

בראש מכתבי כתבתי את הכתובת ד.נ.ג.ע. אבל אין לסמוך על דואר ישראל ואני מצפה לתשובותייך בחלומות הלילה. ממילא לא אהבת לכתוב הרבה. אבל כשכתבת, כתבת כל כך יפה, בשפה העברית שהייתה חדשה לך. השתלטת עליה כפי שהשתלטת על השפה והתרבות והספרות האנגלית והאמריקאית. שמחת כל כך לתקן לי שגיאות בעברית. נתחיל לחפש, יעל ואני, את המכתבים שלך אלי משנות ה־50. אצרף קטעים מהם, אולי במכתב הבא, אולי בזה שלאחריו.

אני מקווה, חנה, שאת נהנית מהאביב הנעים ומהפריחה הנפלאה בבית העלמין הקטן והשלו, על גבול שתי ארצות ושני עולמות. העולם הזה והעולם הבא. מתחת לעץ ענֵף ובתוך אדמות חמארה.

23 במאי, 2016

חנה יקירתי,
היום יום הנישואים ה־66 שלנו. יום הולדת המשפחה. נציין אותו, כדרכנו לאורך כל השנים, בארוחה משפחתית במסעדה, בלעדייך אבל בנוכחותך המופלאה. תופתעי ותגידי: "באמת??!". אם אספר לך שעוד מעט אני הולך לצפות עם אורלי בהקלטה מלפני שנה בדיוק, שבה את לא רק נוכחת ויושבת צמודה אלי, אלא גם משתתפת בחיוניות בשיחה ומגיבה בתבונה ובמילים קולעות, לאורך כל מהלך ההקלטה.

ליאור, אשתו של הנכד אורי, הקליטה ושאלה אותנו כמה שאלות, ואנחנו ענינו, גם את גם אני. אני אצטט לך כמה תגובות שיצאו מפיך, רוויות תבונה וחוש הומור, ואחרי כל ציטוט אשמע את ה"באמת" שלך. כל מילה שתיכתב כאן בדוקה ומדויקת ומוקלטת. כיוון שלא אוכל להראות לך את ההקלטה המונחת כרגע על השולחן, אצטט לך במכתבי את אמרות הכנף, רוויות ההומור שיצאו משפתייך הרוטטות. אליהן אני שולח נשיקה. בעצם, יש בזה הוכחה, לך ולי ולעולם המשופע באלצהיימר, שהמוח פעיל והחיים טובים גם בשנה ה־12 של המחלה. אקדים ואספר לך שהחוקרים מתפעלים, וקשה להם להאמין עד כמה גילית חיוניות, הומור ותבונה ומצאת את המילים הנכונות והמדויקות, המעידות על מוח פעיל.

ליאור שאלה:
"שלום חנה. את רוצה להגיד משהו למצלמה?".
את: "לא".
במהלך הארוחה את שותה יין. מסתכלת בסקרנות ובעניין על המשפחה, ארבעה דורות. בזמן הצילומים את מחייכת למצלמה, עושה פרצופים לגיא הנין. את מדברת איתי בשקט.
אורי שואל: "איפה התחתנת?".
אני: "לאן נסענו להתחתן? את זוכרת?".
את: "לא".
אני: "למטולה. לשוחט. את זוכרת?".
את מקשיבה ונהנית מהסיפור.
אורי שואל: "תספרי לנו על סבא כשהוא היה צעיר".
את: "כשהוא היה צעיר? הוא היה נחמד".
אורלי מראה לך תמונה, ואת: "נהדר שיש לך את זה".
ליאור: "איך הצעת נישואים לחנה? אולי היא בכלל לא אמרה כן".
אני: "היא אמרה 'כן. אבל אני חוששת שאתה תתחרט'".
את: "התחרטת?".
אני: "לא. אילו הייתי מתחרט לא היינו יושבים ביחד".
את מנסה לשים מכסה על הסיר שעל השולחן. אורלי עוזרת לך ואת מגיבה: "חכמה!".
ליאור: "איך חנה ידעה? (לנהל את מערכת החינוך החדשה)".
אני: "חנה יודעת הכל".
את: "מי אומר את זה?", וצוחקת.
ליאור: "אנחנו מגלים עלייך כל מיני דברים".
את: "אני לא זוכרת. זה היה מזמן".
גליה מגישה לך כוס תה. את נוגעת בכוס ואומרת: "זה חם!". את מנסה לשתות את התה. עדיין חם לך מדי. ג'ויס מציעה לך כפית ואת אומרת: "תודה רבה". את מחזיקה בכפית ושותה.
את: "אמנון, אתה רוצה לשתות?".
אני: "יש לי. תודה".
אורלי מדברת על מזג האוויר. את: "קר בחוץ?". אורלי: "נעים. בשבילך יהיה קר".
ליאור: "איך אתם מסכמים 65 שנות נישואים?".
את: "55?".
אני: "65 שנים שאנחנו ביחד".
את: "65?? תגידי לי שהפה שלי פתוח". וצוחקת.
את: "את יכולה לסגור את המצלמה". ולאורי: "טוב לראות אותך".
אורי: "אני שמח לראות אותך גם".
את יודעת, חנה, אני מספר לך על ההקלטה מלפני שנה, כפי שהיינו מספרים בינינו את נפלאות הביטויים והתגובות שיצאו מפי הנכדים בני השנתיים וה־3. מתפעלים מכל מילה ומכל חיוך. שהרי "דומה זקן לילד", לא כל שכן עמוק באלצהיימר.
אין לי ואין לאיש בעולם מושג מה קורה לאחר המוות. אבל משום מה אני בטוח שהוא משחרר מן המחלה הקשה הזאת.

30 במאי, 2016

חנה רחוקה שלי,
את יודעת כמה אני אוהב להפתיע אותך ואת נהנית להיות מופתעת. אז הנה הפתעה שלא ציפית לה. כיוון שהתחלתי לכתוב אלייך מכתבים, ומי בימינו כותב מכתבים, חיטטתי בעזרתה של יעל במזוודת המכתבים והמסמכים, ומצאתי הרבה מכתבים ממך אלי וממני אלייך. מלפני 65 שנים. מאותה תקופה שבה נסעת מצרפת לניו יורק ללדת את בתנו הבכורה גליה, בבית הורייך.

האביב חוגג בארץ ובגליל ואני יוצא, יום־יום, לטייל בשבילי הקיבוץ. הכל ירוק, פורח ורגוע. שלווה שאין כמותה בעולם הזה מסביב. אולי יש כמותה אצלך מעל העננים. ספרי לי. בינתיים, אנחנו פותחים מכתב שלך משנת 1951 וקוראים (לא תאמיני):

"שבת,
אמנון שלי, יקירי,
יום נהדר היום. אוויר צח, שמש זורחת, שמיים בצבע כמעט ישראלי, בלי אף ענן. אני ירדתי מוקדם מאוד עם גליה – עכשיו 9:20 ואין איש בגינה מלבדי. מוליHudson river , עם גלים קטנטנים, ומעבר להאדסון רואים את New Jersey – הכל בהיר מאוד. יום נפלא לטיול. מזג האוויר מצליח להשפיע גם על מצב הרוח שלי, ואני חושבת שבעוד כמה שבועות אתה תהיה פה ונלך לטייל יחד עם גליה שלנו".

"בעוד כמה שבועות תהיה פה". באונייה מצרפת לניו יורק. אבל אני שומע את המשפט הזה בלילות מפיך, סמוך לאוזני. אני אביא איתי את המכתב הזה ואחרים, כדי שתוכלי לקרוא באוזני ונתגעגע ביחד לאותם ימים של אהבה זכה משני עברי האוקיינוס האטלנטי. אהבה הנמשכת גם היום משני עברי... מי יודע מה.

בהמשך המכתב את מספרת באִמהות מרטיטה על הבת הבכורה שלנו:
"התחלתי לספר לך על גליה. זה לגמרי לא נורא שהיא לא רוצה דייסה – ככה זה עם רוב התינוקות. הם מתחילים לאכול יפה, ואח"כ הם משנים את דעתם. מחר אני אנסה שוב. היא שוקלת 3 ק"ג – כתבתי אתמול? יש לה צבע עור נהדר – היא שזופה על כל הגוף, ויש לה לחיים אדומות. היום הלבשתי לה שמלה עם קומבינזון, ובסוף השארתי אותה רק בקומבינזון – זה היה חמוד נורא".

"אמנון, אני מודאגת. למה לא כתבת כל כך הרבה זמן? קשה לי לתאר שלא כתבת מפני שלא קיבלת מכתב ממני. אם לא יהיה מכתב מחר, אני חושבת שאשלח לך טלגרמה.
לילה טוב, איש גרוע ושלילי, תכתוב לחנה וגליה שלך שמתגעגעות אליך יום ולילה, ואם אתה מוכרח לחלום על נשים, לפחות תשגיח שהן תהיינה לבושות.
חנה שלך".

אני מרגיש שאת מתרגשת כפי שאני מתרגש מקריאת מכתב זה. אחד מני רבים, שלגמרי במקרה נתקלו בו עיני לפני האחרים. במקום שאת נמצאת בו, מחכה לי בסבלנות, 65 שנים זה הרף עין. עוד נדבר על זה.
אבל בינתיים, בין מכתב עתיק למשנהו, עלי לספר לך מעט על הנעשה בארצנו הקטנה והיפה, המתיימרת להיות מעצמה כל־יכולה. במכתב הבא.

31 במאי, 2016

חנה רחוקה שלי,
אני רוצה לספר לך מעט על מה שקורה במדינה היפה והקסומה שלנו, שיצאה מדעתה. השתלטו עליה, באורח דמוקרטי, כמו מדינות המוכרות לך היטב באירופה, שלושה בריונים רעים ומסוכנים, השונאים זה את זה יותר משאנו שונאים אותם. אני ואת. ביבי ובנט, שצירפו אליהם את ליברמן כשר ביטחון. אני שומע אותך מגיבה: "באמת?!!". באמת ובתמים, חנה. אם כי תמימות אין כאן. והטמטום מושלם בזה שהעזר כנגדם היא שרת משפטים שכל משפט היוצא מפיה נע בין ארס להרס.

אבל קודם כל, למה אני מספר לך מה קורה לעם שלנו ולמדינה שלנו. ראשית, זה המשך של מה שעשיתי איתך לאורך כל שנות האלצהיימר, על ספסל במרכז הקיבוץ, או על צמד כיסאות במרפסת שלנו. עשיתי זאת בידיעה שלא הכל יכול להיקלט במוח הפגוע שלך, אך גם באמונה ובתקווה שיש להפעיל את המעט שנשאר ולעודד את רוחך ואת רגשותייך לפעילות יומיומית. שנית, אני רוצה להודות לך, כפי שידעת להודות לי בשפות שונות ובשפתיים רוטטות, על כך שעצרת בעדי מלהיכנס לפוליטיקה. אמרת לי לפני יותר מ־30 שנה, שכל מי שנכנס עמוק לפוליטיקה הופך לשקרן ומושחת. ואלה ששומרים על נפשם, נפלטים או נמלטים בטרם זה יקרה גם להם.

את בוודאי לא זוכרת, כי זה היה לאחר ששודרה הסדרה "מישל עזרא ספרא ובניו" בטלוויזיה, והכתה גלים בכל הארץ. ההדים החברתיים מהערוץ היחיד בטלוויזיה הביאו כמה מראשי מפלגות השמאל אל ביתנו המרוחק, וניסו לשדל אותי. היה קשה לא להתפתות. רק תבונתך, שהבהירה והזהירה והותירה את ההחלטה בידי ובלבי, הצילה אותי ממה שהולך ומתברר כדרך שסופה ידוע מראש. רוֹש ולענה.

באותה מידה שידעתי בשנים האחרונות שיש טעם ויש היגיון לטפטף ולספר לך, יום־יום, מה קורה סביבנו, אני היום בספק אם דברי יגיעו אלייך ויועילו. אבל טוב לי להאמין שהקשר הרוחני בינינו יכול להימשך. גם אם הדואר משם לכאן אטי אפילו יותר מדואר ישראל.

עלייך פרקתי, לפני הרבה הרבה שנים, את הייאוש שלי ממערכת החינוך בארץ ומהתוצאות העגומות של מה שהשקעתי בו את מיטב שנותי. הנוער וכל העם שלנו הולך לא רק ימינה, אלא לשיגעון גדלות פאשיסטי שעלול לסכן את קיומנו. סיפרתי לך בזמנו על "נוער הגבעות" ועל חבורת הרבנים המטורפים, ועל הצהרות גזעניות של שרים וחברי כנסת. ברחתי מן ההוראה והחינוך ומאז אני שואל אותך ואת עצמי: "איפה טעינו?".

הסוציאליזם שלך, של אבא שלך ושלי נעלם אפילו מן הקיבוצים, שנתנו לא פעם תקווה ברוח חדשה ובהלכה למעשה. הקפיטליזם חסר הרסן וההגינות האלמנטרית חבָר לקיצוניות הדתית, הן בארצות הברית והן במדינתנו ה־51 שלה. את הגזענות והקולוניאליזם ירשנו מאירופה. חיי אדם הפכו חסרי ערך, בייחוד אם הוא ערבי. חיילים ואזרחים שלנו יורים והורגים פצועים. וכששר הביטחון מנסה לדרוש אנושיות ומוסר, מפטר אותו ביבי וממנה במקומו את האישיות הבלתי צפויה וחסרת הרסן שמעידה על עצמה ביום הכניסה לממשלה, "יש לי פתיל קצר". ואופי דורסני מובהק, אני מוסיף.

את לא תאמיני, חנה. יהודים ששבו למולדתם, חוטפים ילד ערבי ושורפים אותו חי ביער. מתנחלים "אידיאליסטים" שורפים בבקבוק תבערה משפחה על ילדיה. והמונים מגינים עליהם. חבר כנסת דורש להפריד בין יולדות ערביות ליהודיות, לבל יהיו חאפלות ולבל ישכבו באותו חדר בנו ובן הערבייה שעלול להיות מחבל. את לא מאמינה? גם אני לא.

אז הנה, שפכתי מעט ממה שרובץ לי על הלב. היישר אל לבך שחדל לפעום. ובעצם רציתי לשאול אותך אם פגשת שם במרומים את ידידתך ג'ודי ואת בעלה משה, יליד וינה, חברייך הטובים מתנועת "הבונים" בארצות הברית. והעיקר, האם הצלחת לפגוש את נשמותיהם של אמא ואבא שלך? כל כך הרבה פעמים ביקשת ממני בשנים האחרונות "קח אותי בבקשה לאמא ואבא שלי". מסקרן אותי מה קורה שם אצלך. במרומים. ולא רק משום שאגיע אלייך בקרוב.
אני יכול לסיים ב – להתראות?

13 ביוני, 2016

חנה, חנה, רחוקתי שלי,
שבתי וקראתי, בעצם שמעתי, את המכתבים שכתבתי לך עד עכשיו. אני מקווה, אבל גם תוהה, אם אומנם הגיעו אלייך. אני מאמין שהרוח, תרתי משמע, נשאה אותם אלייך. דרך הרוח מי יידע.

הגיע הזמן להוציא מן הבוידעם ולשלוח לך, על כנפי הרוח, קטעים מן ההתכתבות בינינו משנת 1951. זו השנה שבה הפכנו מזוג למשפחה, בחיק הורייך בניו יורק. היינו אז ביחד בשליחות המדינה והתנועה הקיבוצית בצרפת. הכנו צעירים לחיי קיבוץ בארץ. ההריון הראשון שלך התגלה להפתעתנו בעיר מרסיי. אמא שלך הגיעה לביקור והזדעזעה מתנאי הקיום שלנו בהכשרה בדרום צרפת. חיינו עם החניכים בחווה כפרית פרימיטיבית. שאבנו מים מן הבאר שבחצר. התקלחנו בעזרת קופסת שימורים ריקה, מול הפרימוס שעליו התחממו המים בפח. בוססנו בבוץ ללא מדרכה. אכלנו מנות דלות כדי להרגיל את החניכים ל"צנע" בארץ ישראל. אני שומע אותך לוחשת "אני לא זוכרת". אמא שלך ראתה איך אנחנו חיים והודיעה חד־משמעית, כדרכה: "בתי לא תלד בתנאים כאלה!". הפתרון היה שתטוסי לניו יורק ותלדי בחסותה.

אני הייתי חייב להמשיך בעבודתי כשליח בהכשרות בצרפת. השליחות מטעם המדינה בת ה־4 הייתה מעל הכל. בחודשים הארוכים של הפרידה בינינו הרבינו להתכתב. שמרתי את כל המכתבים. חלקם ממרוקו, לשם נשלחתי בהיעדרך.

ניו יורק, 3 ביולי, 1951

...טיפש שלי, אני נורא אוהבת אותך, ואני מאוד שמחה שיש לנו תינוק בבטן שלי. הבטן מתגעגעת לידיים שלך – כל הגוף מתגעגע למגע הנפלא של אמנון שלי. אני לובשת את החולצה האדומה של prenatal. כמעט כל יום – וכל פעם אני מצטערת שאינך יכול לנצל את ההזדמנות של חוסר השרוולים כדי להגיע לכל מיני מקומות נפלאים. אתה זוכר אותם?

אמנון וחנה שמוש בצעירותם

מחר חג העצמאות האמריקאי. יהיה הרבה רעש, יעשו fireworks - איך קוראים לזה? במילון פה כתוב אורים – אומרים ככה?
...נשים באמריקה הן קצת איומות. היום הייתי צריכה לחכות הרבה זמן, ושמעתי את השיחות שלהן. דיברו על הנקה ועל אוכל מלאכותי – לא הייתה שם אישה שרצתה להניק. בברלי גיסתי כבר סיפרה לי שבין האמהות שהיא מכירה מהגינה איפה שהיא מטיילת עם יונתן, כמעט כולן נתנו לילדיהן מבקבוק. יותר נוח. פויה. אני מקווה שיהיה לי מספיק חלב בשביל התינוק – סוף כל סוף לאשת רועה אסור לבייש את המשפחה הזאת ואת המקצוע.
עייף לי. אני אמשיך מחר. לילה טוב, איש אהוב שלי.
המון המון אהבה ונשיקות,
מחנה שלך והתינוק

הכשרת סרדליס, 3 ביולי, 1951

חנקה שלי, פחד.
התחלנו היום לקצור את השעורה, אנחנו מרססים פעם שנייה את כל תפוחי האדמה שנתקפו במחלה, מעשבים בידיים את כל השטחים העצומים של תפוחי האדמה, מוציאים תפוחי אדמה לאכילה שלנו, אוספים אפונים ופולים ושעועית בשביל המטבח ומנסים להציל את כל מה שנזרע בגן הירק ושעומד בסכנה, וגם מתעסקים עם שישה שפנים נחמדים ויפים ועם כל המשק הקיים – וכל זה עם 25 איש.

(כמה חברים פרובלמטיים עזבו) נטענו בלב החברים שנשארו את ההרגשה שזה נעשה למען עתיד הגרעין ושעכשיו הגרעין בנוי בניין מוצק יותר והדרך פתוחה לפניו להתקדמות. עליית הגרעין ארצה נדחתה לעוד חמישה חודשים מהיום. נקבל תגבורת מהתנועה וננסה לברור מההכשרה בפריגה את טובי החברים ונעבירם הנה.

אריה בן־שבת התבטא בישיבת מזכירות כשקראנו את רשימת החברים שיהוו את "הגרעין החדש" “je commence a respirer” – אני מתחיל לנשום.
אל חנקה שלי לא אוכל להגיע לפני הסמינר. ממש בלתי אפשרי (ואולי ככה יותר טוב, כפי שכתבת). מבחינת הגעגועים זה זוועות: עוד חודשיים וחצי בלי חנה!

אבידור בא הנה וקבענו תוכנית מפורטת לסמינר במרוקו.
10 שעות – "דמות המדריך".
10 שעות: הגנה, התיישבות והעפלה – בתור תוכנית שניתן להם כדי שיעבירו אותה לחניכים.
פרקים מימי בית שני (מסדה, בר כוכבא, מלחמת היהודים ברומאים וכו').
משחקי חדר וחברה וערך המשחק בעבודה החינוכית.
וגם איך להכין את חג הפסח ואת חג הביכורים בתנועה.
נשיקות בכל המקומות
מאמנון שלך

אני עוצם את עיני ורואה מולי את חיוכך הנבוך ואת התרגשותך למקרא המכתבים. כתבנו ממש באותו היום. את עם המון רגש ואמהות שבדרך, ואני כל כך שקוע בעבודתי החקלאית והחינוכית. דרישת שלום מעולם שונה כל כך. צמד המכתבים הבא יהיה למרוקו וממרוקו. מערימת המכתבים נושבת רוח, בעצם התעלות־רוח, שאפיינה את תחושת השליחות במלוא מובן המילה. הרגשנו שנינו שאנחנו עושים את הדבר הנכון למען המדינה שרק נולדה ולמען הקיבוץ שאפיין אותה. אולי את זוכרת, אם הזיכרון חזר אלייך בעולם האמת, את השבוע הראשון בעיר העולים מרסיי. נכנסנו למסעדת פועלים, לבושים כקיבוצניקים ומנהל המסעדה ניגש אלינו ושאל אותנו מניין אנחנו. ענינו בגאווה: "מישראל". הוא עלה על השולחן, הניף את ידיו להשתיק את הקהל וקרא בקול: “La France vous sallut!" – "צרפת מצדיעה לכם!".

את התשובות והתגובות שלך למכתבַי אני מקבל כמעט בכל לילה. בחלומות ובהזיות. נוכחותך ואהבתך משם מחזיקות אותי בחיים. כאן.

ד"ש מהילדים, הנכדים והנינים
ונשיקות
אמנון

מכתבי געגוע לחנה: אמנון שמוש כותב לאשתו האהובה

הסופר לא מפסיק לחשוב על אשתו האהובה, חנה, שהלכה השנה לעולמה אחרי מאבק במחלה קשה. בראשו הוא מנהל עימה אלפי שיחות על סיפורי חייהם