פרופסור יובל אלבשן אינו עוצר לרגע. דיקן הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו מזגזג בין עולמות שונים. במקביל לפעילות אקדמית נמרצת, יש והוא עוטה עליו את גלימת הפרקליט השחורה ומתייצב לדיונים בבית המשפט. כפעיל חברתי הוא מנהל מאבקים ציבוריים דוגמת מאבק הקופאיות בסופר־פארם ב־2004, ואיכשהו, רק לו הפתרונים כיצד ומתי הוא מתפנה גם לעיסוק בכתיבה.
בספרו התשיעי, הרומן “חמישה", שהופיע בימים אלה בהוצאת ידיעות ספרים ומגולל ניסיון שיגור דמיוני ראשון של חללית לנוגה, מערבב אלבשן בין תחומי עיסוקו. “הספר מתבסס על תרגיל שאני מעביר זה מכבר לתלמידים שלי", הוא מספר. “'דילמת החללית', אני קורא לו. כשכדור הארץ עומד להיחרב, ניתן להציל רק חמישה מבין נוסעי חללית המשוגרת לחלל. על תלמידי, איש־איש לפי שיקוליו, לבחור את החמישה, שבעיניהם מייצגים את הישראליוּת, ואותם הם בוחרים תוך כדי שכנוע הדדי".
אנחנו משוחחים על הדילמה שביסוד הספר ועל שמות הדמויות שבו, אבל ברור שבמרכזו עומד הרהב הישראלי, “השוויץ", כפי שאנחנו קוראים לו. אם לא כן, אין להעלות על הדעת שמכל המעצמות עתירות הממון בעולם, דווקא ישראל הקטנה מקבלת על עצמה את המשימה היומרנית לשגר את החללית המאוישת הראשונה לנוגה.
אלבשן נע בשיחתנו בין ספרו הבדיוני לבין המתרחש במציאות. “אין לי בעיה עם דברים מגלומניים כמו שיגור החללית", הוא אומר. “יותר מלחיץ אותי השיתוק שאוחז את המדינה הזאת. כלומר, זה יותר מ־20 שנה אנחנו חיים בשיתוק מנהיגותי וציבורי מוחלט. הדברים לא זזים. הכל נעשה מבחוץ, ואנחנו מגיבים, לא יוזמים. כך בענייני השלום, כך בענייני הצדק החברתי ועוד. אי אפשר ליזום בלי לקחת סיכונים. בשביל לקחת סיכונים צריך אומץ לעמוד בפני הציבור, כי הצלחה לא מובטחת מראש.
“מרגיזה אותי לא רק המגלומניות, אלא גם הפיתוי לעשות דברים שאין בהם צורך בעיקר בשביל יחסי ציבור, שהם כביכול בבחינת חזות הכל", מוסיף אלבשן. “כך אם כבר נעשות רפורמות, לא רק שהן מבוצעות לא נכון, אלא שהן נעשות קודם כל עם הפנים אל התדמית, דבר שבסופו של דבר משלמים עליו מחיר".
בספר בא לידי ביטוי לא רק הרהב הישראלי, אלא גם תרבות החאפ־לאפ. בוחרים נוסעים למסע ההיסטורי ואין בודקים בציציותיהם עד הסוף. כך למשל, כדי לעשות רושם טוב על העולם, פונים אל הרשות הפלסטינית ומציעים לה שתשלח לחללית נציג מטעמה. זאת משגרת את הרופא ד"ר אבראהים עבד אל־סאלם. הדבר מטריף את יונתן צור, כתב הטלוויזיה, שאגב סיקור שיגורה של החללית מגלה שמאחורי השם נוטף השלום של הרופא הערבי מסתתר ד"ר חאלידי, הרופא הפלסטיני שהיה מעורב בפיגוע שבו נספתה בתו התינוקת.
“גם אם בדקו וגילו שהוא טרוריסט לשעבר, זה לא הזיז לאף אחד", מתרעם אלבשן. “זה מחדל ישראלי קלאסי, כשגם כאשר המידע היה להם מול העיניים, הם לא עשו איתו דבר. זה אחד המחדלים שהתלוו לשיגור החללית ואיש לא יצא נגד זה. אחד מהם היה מחנה אימונים ממושך שנכפה על נוסעי החללית. לשם מה? הרי לא מדובר באסטרונאוטים, וכל מה שעליהם לדעת זה להדק נכון את חגורת הבטיחות. אבל ככה זה בתרבות הריאליטי שהשתלטה עלינו, כשהשואו־אוף יותר חשוב מהמהות".
בדמות ראש הממשלה של הספר מגשים אלבשן את חלומם הרטוב של ישראלים רבים: סוף־סוף ראש ממשלה מזרחי. לטענת אלבשן, זוהי הדמות המרשימה בספר. “מדובר בראש ממשלה המתחבט הרבה ורואים אותו בחולשותיו האנושיות, אבל בסופו של דבר הוא היחיד כאן שמגלה מנהיגות ואומץ לב ומצד שני הוא שואל את עצמו שאלות מוסריות אמיתיות נוכח פסטיבל הצביעות שמתחולל סביבו", הוא אומר. “יש בספר ראש ממשלה מזרחי, אבל
המערכת מתייחסת אליו בצורה לא ראויה. הייתי לפני כ־20 שנה בצוות של עמיר פרץ ובעצמי חטאתי בחטא הזה, כשכפעיל צעיר במפלגת העבודה עברתי אל תומכי אהוד ברק. אני נזכר איך זלזלו אז בעמיר פרץ ולא האמינו בו. היום מבינים שהוא היה שר ביטחון מעולה. אומנם הוא נתפס עם משקפת מכוסה, אבל מה שהוא ראה מבחינה חברתית, גם אותם בוגרי סיירת מטכ"ל עם המשקפות הכי מדויקות לא ראו בחיים".
אלבשן רומז לכך שבהוצאת הספרים שהוציאה את הספר עלתה מחשבה לא לכלול בו דמויות פוליטיות מתוך הערכה שהדבר עלול לא לדבר לקוראים צעירים. לדבריו, עמד על שלו. “כשאני כותב, אני כותב מה שאני רוצה, לא מה שהקורא רוצה, אפילו לא מה שההוצאה דורשת", הוא מבהיר. “הרי לפני הכל אני כותב בשביל עצמי. לא רוצים? לא יקראו".
את ראש הממשלה שבספר אי אפשר לקשר עם שום דמות מהמציאות. לעומתו, שרת האוצר הדעתנית מזכירה במידה מסוימת את ציפי לבני. אלבשן מתעקש שלא חשב עליה תוך כדי כתיבה. בדמותו של שר החינוך, שלא מפסיק לסנוט בראש הממשלה ולקנטר אותו, מהדהדת דמותו של נפתלי בנט. “למעשה, במהלך הכתיבה ניסיתי לברוח מבנט", הוא מגלה. “כנראה שלא ברחתי מספיק".
כשמתייחסים כאן לפוליטיקה, אי אפשר להתעלם מכך שלפני 17 שנה, בגיל 30, ניסה אלבשן להשתלב ברשימת העבודה לבחירות לכנסת ה־15 ושובץ במקום ה־34 המאוד לא מחמיא. “ניסיתי להיות פוליטיקאי ולבסוף התגליתי כפוליטיקאי כושל", הוא אינו חס על עצמו. “שנים לאחר אותו ניסיון, אני מאמין שפוליטיקה היא האצילה שבמלאכות. הלוואי שיכולתי להיות פוליטיקאי. אבל פשוט גיליתי שאני לא עומד בזה. לו יכולתי להיות פוליטיקאי, זה הדבר הראשון שהייתי עושה. הופנו אלי הצעות בשנים האחרונות, אבל אני מכיר את עצמי מספיק טוב כדי לדעת שזה לא העולם שמתאים לי - ואני אומר את זה בצער. אני חושב שכל חבר כנסת, אפילו מהספסלים האחוריים, חולל שינוי בחברה הישראלית יותר ממני".
“לעומת זאת, לכתיבה הגעתי מהבית כבן למשפחת לוין־אפשטיין וכמי שהספרים היו מילדות החברים הכי טובים שלו. ‘סופר' הוא בעיני תואר של כבוד, השמור למתי מעט. אם עמוס עוז הוא בשבילי סופר, אני לא מחשיב את עצמי ככזה גם אם הוצאתי תשעה ספרים. אם תשאל אותי במה אני הכי גאה, אז בתואר ‘פעיל חברתי'. לא הייתי רוצה להישמע מתנשא, אבל הייתי מעדיף להיקרא פועל צדק. לו היו שואלים אותי מה הייתי רוצה שייכתב על המצבה שלי, אז זה בדיוק".
כאן מוסיף אלבשן הצהרה מפתיעה: “העיסוק בכתיבה מהווה לגבי משקל נגד לתסכול המתלווה לפעילות החברתית. אני מאוד אוהב אותה ולא יכול בלעדיה, אבל זה מתסכל מפני שברוב המאבקים אתה לא מצליח. אני לא מסתיר את זה. ביום הראשון של הלימודים אני אומר לתלמידים שלי: אתם רואים לפניכם עורך דין שמפסיד כמעט בכל פעם שהוא מגיע לבית המשפט. בכתיבה אני מתקן את מה שהמשפט לא מאפשר לי. זה המקום שבו אני מצליח לתקן עולם. בכתיבה שלי הטוב יכול לנצח, למרות שבמציאות הטובים הם אלה שמפסידים. זה מה שמחזיק אותי. לכן גם לאחר יום עמוס מאוד, אני לא יכול להיכנס למיטה בלילה בלי לכתוב או לקרוא. מבחינתי, אין כמו השילוב של ספר מעניין עם כוס יין טוב".
אלבשן מצטייר כמי שמפרסם כל מה שניתז מהמקלדת שלו. לאחר שהחל את מסכת תשעת ספריו לפני קרוב לחצי יובל שנים עם ספר שירה, הוא מתמרן מאז בין ספרי עיון, ספרי פרוזה וגם ספרים לילדים ולנוער, ואולי גם מחזה בדרך. “אף פעם לא תכננתי לעסוק בכתיבה", הוא סח. “מה שיוצא, אני מפרסם. אולי זה יישמע רוחני (אלבשן אומר זאת במלעיל), אבל דברים נובעים ממני בלי שאתכנן אותם מראש".
“אומנם כוח הוא כוח", מעיר אלבשן וממהר לסייג את דבריו: “בהשוואה לכל המערכות שאני עובד בהן, חוץ ממערכת המשפט, בהתקשורת ישנם בסיכומו של דבר האנשים הכי ישרים".
נראה שגם בעיסוקו המשפטי לא ניתן להכניס את פרופ' אלבשן למגירות. בלי להיות דוקטור, הוא הגיע לתפקיד דיקן פקולטה למשפטים מעיסוקו כעורך דין חברתי והוקפץ אל הפרופסורה. אני מנצל אזכור פרט זה כדי להידרש עם הסופר המשפטן לסערה סביב לימודי הליבה. “מבחינתי, אין שום ספק בחשיבותם", הוא אומר. “סטודנטיות חרדיות, שמגיעות אלינו מ'בית יעקב', שם הן לומדות לימודי ליבה, מצליחות אצלנו בצורה פנטסטית, ואילו כאלה שמגיעים אלינו בלי לעבור את לימודי הליבה מתקשים מאוד לגשר על הפערים".
התגלגל מאבק".
כשאני מעיר לאלבשן שכיום אין מחסור בח"כים חברתיים, הוא ניצת: “יש חברי כנסת שמציגים את עצמם ככאלה. הם אומנם רהוטי דיבור וששים להתראיין, אבל הם חלולים. אין להם ניסיון ורואים עליהם שאין להם מושג על מה הם מדברים והם לא יודעים הרבה יותר ממה שהם קוראים בוויקיפדיה".
“לדעתי, תופעת ניר גלעד, מראשי האוצר שעבר לנהל את החברה לישראל ואת כיל תמורת הרבה מיליונים, היא תופעה איומה. שנים עוד ילמדו מה זה ניר גלעד. אני לא יכול להשלים עם תופעה שבה יש כאלה שאינם אלא שק של יצרים, תאוות וצבירת כמה שיותר הון. הרי צריכים להיות גם ערכים".
הכנות מהדהדת מדברי אלבשן, אכפתניק מטבעו. הוא קפיצי וממושקף, ולדבריו מתמודד כל החיים עם דיאטות ועם מתח מתמשך בעבודה. הוא גרוש. רעייתו לשעבר היא פרקליטה בפרקליטות המדינה. “אנחנו שכנים בירושלים, והיא גם עכשיו חברה מאוד טובה שלי", הוא מציין. “מבחינת מודל לחיקוי לילדינו, אמא שלהם הרבה יותר מרשימה מאבא שלהם".
הם הורים לחיילת ולתלמיד תיכון. כשהוא נשאל כיצד הם מסתדרים עם מאבקיו, אלבשן משיב בחיוך: “שני הילדים שלי כבר מנהלים מאבקים משל עצמם. הבת שלי, ליה, אף הנהיגה את מאבק המכנסונים של תלמידות התיכון שלה, ולבן שלי, עילם, לא חסרים מאבקים משלו. שניהם הרבה יותר טובים ממני. לפעמים אני עומד מולם ומשתאה".
התרעות פיקוד העורף