לפעמים אני חושבת שאם היו מודדים את רמות הסטרס המתלוות לאירועים שמחים ומרגיעים, הייתה מתגלה תמונה מעניינת מאוד על טבעו של האדם הפוסט־מודרני. תכנון אירוע רב־משתתפים, שמח ככל שיהיה, כרוך בסבל יקר, ורעשי המשנה שלו מורגשים חודשים ואף שנים אחר כך; שיפוץ הבית או מעבר מיוחל לדירה חדשה נמצא לטעמי בעוצמה של עשר בסולם ריכטר של הנפש; משרה חדשה ומתגמלת חושפת אותנו לביקורת; ושדות תעופה, בידוקים ביטחוניים וחציית ימים ואוקיינוסים בשפופרת עשויה לוחות מתכת יכולה להיות עינוי בל ישוער.

אינני מתלוננת. מן הראוי שכל התשוקה הגרגרנית הזו לנוחות ולאיכות חיים - תדמיינו, במחילה מכבודכם, את הגרשיים הלעגניים העוטפים את המילה איכות - ייענו באצבע משולשת מצדם של החיים: רוצים להתקדם ולהתבסס, לשפץ ולשפר, לחגוג ולהירגע וליהנות? תידרשו לשלם במגוון מסחרר של סימפטומים נלווים כגון מתח, חרדה ומצוקה נפשית.

אירוניה ידועה היא שדווקא הבודהיזם, אויבם המושבע של אורחות החיים המערביים, הוא גם המרפא הגדול שלהם. כמו נוגדן לרעלן, תרבויות המזרח מוקירות את כל מה שמעורר בתרבות המערב חיל ורעדה: ספונטניות וטבעיות, אחדות, צרות צרורות ואפס מעשה.



יושב דומם, באפס מעשה,
אביב מגיע, הדשא צומח מעצמו.

ומה דעתכם על האובזרווציה הזו:

הרים ירוקים מעצמם הם הרים ירוקים;
עננים לבנים מעצמם הם עננים לבנים.

למרות המשיכה של צעירים ישראלים למזרח הרחוק, ובלי להתיימר להציג ניתוח סוציולוגי של התופעה, מעטים מהם מסוגלים להבין את ההוויה הבודהיסטית, את שמחתה בחוסר המעש, את קבלתו המלאה של הבלתי צפוי, את האיכות של הדברים כשלעצמם. אלן ווטס, שכתב את הספר הידוע "דרך הזן", מספר על נזיר זן "שהתייפח כשסיפרו לו על מותו של אדם קרוב. מחה בפניו עמית לדרך ואמר שלא יאה לנזיר להפגין התקשרות אישית מעין זו. ענה הלה: 'אל תהיה טיפש! אני בוכה כי אני רוצה לבכות'".

זו דוגמה טובה לשובבות ולהומור המצויים בטקסטים הבודהיסטיים ובלמידה עצמה, אף על פי שווטס משתמש בה כדי להדגים דווקא את איכותן של הטבעיות והכנות. אני בוכה כי אני רוצה לבכות! הביאו לי גבר מערבי בעל עמדה רוחנית כנזיר זן, נאמר מרצה לפילוסופיה, הפורץ לפתע בבכי כשהוא מרצה לסטודנטים שלו על בגידת האינטלקטואלים באירופה במאה הקודמת וכשהוא נשאל על סיבתה של ההתפרצות הרגשית חסרת הרסן, זו תהיה תשובתו.

הסתירה הפנימית מצויה בעבודה המכוונת להשגתו של המצב הזה. הניסיון המכוון להיות טבעי הוא כמובן מלאכותי מאין כמותו וכך גם הניסיון שלא להיות טבעי, או כמאמר השיר:

אי אפשר להשיגו באמצעות מחשבה
אי אפשר להשיגו באמצעות אי־מחשבה.

ואם נדמה לכם שלשחק "פוקימון גו" ב־35 מעלות בצל, ספוגים בזיעתכם, קל יותר ומסוכן פחות מאשר לחשוב על מהתלות הזן הללו בחדר ממוזג, אתם לגמרי צודקים.
אהבת אמת שמה אותך במקום.

פמה צ'ודרון, שמשמעות שמה היא "פרח הלוטוס ואור האמת", העומדת כיום בראש מנזר טיבטי בנובה סקוטיה בקנדה, היא אמריקאית שנולדה בניו יורק ב־1936 בשם דיאדרי בלומפילד בראון. היא גדלה עם אח ואחות בחווה בניו ג'רזי ולמדה ספרות וחינוך לגיל הרך באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה. בגיל 21 היא נישאה וילדה שני ילדים. זמן קצר אחר כך התגרשה ואז נישאה שוב. גם נישואיה השניים הסתיימו בגירושים ואז התפרקו הדברים סביבה והיא התפרקה איתם. כשהגיעה לקרקעית וגם זו נשמטה והיא לא מצאה אחיזה בשום דבר, היא חוותה כאב גדול ולמדה את השיעור של חייה.

"כששואלים אותי איך התחלתי לעסוק בבודהיזם", מספרת צ'ודרון בספרה "כשהדברים מתפרקים", "אני תמיד אומרת שזה מפני שכעסתי כל כך על בעלי. האמת היא שהוא הציל את חיי. כשהנישואים האלו התפרקו, השתדלתי מאוד־מאוד לחזור לנחמה כלשהי, לביטחון כלשהו, למקום מנוחה מוכר. למזלי הרב, לא הצלחתי. באופן אינסטינקטיבי ידעתי שהדרך היחידה בשבילי היא השמדה של העצמי הישן, התלותי והנצמד שלי".

משברים אישיים, אומרת צ'ודרון, אפילו משברים מוחלטים כמו מחלה סופנית, הם הזדמנות. החיים, היא חוזרת ומתעקשת לכל אורך הספר, הם מורה טוב וחבר טוב. קשה למחשבה המערבית לעכל את הטענה הזו, ופעמים, בעת הקריאה בספרה מתעורר רצון להטיח אותו ואת קשקושי העידן החדש שלו אל הקיר. אבל צריך להתאזר בסבלנות, כי גם ללב הסרבן ביותר קל לחוש שיש בספר הזה הוראה נדירה היכולה לשנות את החיים גם אם לא פורשים למנזר טיבטי.

זה התחיל בצורה הבנאלית ביותר: "זכור לי באופן מוחשי יום בראשית האביב, שבו כל המציאות שלי קרסה. הדבר קרה אומנם לפני ששמעתי משהו על לימודי הבודהיזם, אבל הוא היה, מה שמכונה בפי אחרים, התנסות רוחנית אמיתית. זה קרה כשבעלי סיפר לי שהוא מנהל רומן. גרנו בצפון ניו מקסיקו. עמדתי לפני בית הלבנים שלנו ושתיתי תה. שמעתי את המכונית מגיעה ואת הדלת נטרקת בבום. אחר כך הוא הופיע מעבר לפינה, ובלי התרעה סיפר לי שזה זמן מה הוא מנהל רומן והוא רוצה להתגרש".

יש לרגע הזה מלבושים וביטויים שונים. זו יכולה להיות הודעת פיטורים וזו יכולה להיות קבלת תוצאה של ביופסיה, אבל המשמעות היא אחת: החיים שעד כה הכרתם, אהבתם או לא ממש סבלתם, אבל לפחות יכולתם לסמוך על כך שהם ימשיכו לעצבן אתכם ולשחוק אתכם באותו האופן - התפרקו ואתם ניצבים מול ההתרחשות הזו קפואים וחסרי אונים כמו ארנבת מול פנסים של מכונית.

הקושי הגדול ביותר, אחרי שההלם הראשון עובר, הוא להישאר עם הלב השבור, עם הכאב המפלח את בית החזה, עם הקשר בבטן, עם הקיבה המתהפכת ועם הדם הקופא בעורקים. אבל, אומרת לנו צ'ודרון, דווקא זה הנתיב הנכון.

הרגע הזה הוא המורה המושלם.

במערב מתים על סיפורי תקומה ונקמה: הגבר המפוטר, האישה הנבגדת (או להפך). העובד המרומה שגנבו לו את הקרדיט, הנערה המכוערת שהופכת בליל נשף הסיום ליפהפייה, הנער המגמגם שאביו משפיל אותו נושא נאום סגירת חשבון רושף. הכל מלבד המפגש עם המפלה. צ'ודרון מספרת על מפגש של המורה שלה, טרונגפה רינפוצ'ה, עם תלמידי כיתה ד' ששאלו אותו על התבגרותו בטיבט ועל הבריחה להודו משלטונה של סין.

רינפוצ'ה סיפר שהמורה שלו עודד אותו תמיד ללכת למקומות שהפחידו אותו ולהתנסות בדברים שלא אהב. הוא סיפר לתלמידים על נסיעה למנזר שמעולם לא ביקר בו. "כשהתקרבתי עם מלווי לשער ראיתי כלב שמירה ענק בעל שיניים אדירות ועיניים אדומות", הוא סיפר. "הוא נהם באכזריות ונאבק להשתחרר מהשרשרת שהחזיקה אותו. נראה היה שהכלב רוצה נואשות לתקוף אותנו. כשהתקרבתי עוד, יכולתי לראות את הלשון הכחולה שלו ואת הריר שנוזל מפיו. עברנו ליד הכלב כשאנחנו שומרים ממנו מרחק, ונכנסנו דרך השער. פתאום השרשרת ניתקה והכלב הסתער לכיווננו. המלווים צרחו וקפאו באימה. אני הסתובבתי ורצתי מהר ככל שיכולתי, היישר אל הכלב. הכלב הופתע מאוד, הכניס את הזנב בין הרגליים וברח".

כן, הסיפור הזה מרגיז בשל הרף הבלתי אפשרי שהוא מציב, אך כך הם תמיד - מיתוסי הגבורה. אטלס החזיק את העולם על כתפיו; פרומתאוס האלטרואיסט גנב את האש ונתן אותה לבני האדם ואז נשא בגאון את נקמת זאוס שקשר אותו לסלע והפקירו לנשרים שאכלו את כבדו; גם גיבורי הקומיקס עושים דברים בלתי אפשריים למען הצלת האנושות, וכל מי שקורא מבין שמדובר במשל מוגזם על האופק שאליו צריכות עיני כולם להביט.

רק הסבל עצמו קיים, ולא הסובל;
המעשה קיים, אבל לא העושה;
נירוונה קיימת, אבל איש לא מבקש אותה;
הדרך קיימת, אבל איש לא הולך בה.

קשה להבין את השורות האלו, המסכמות את תורת הבודהה בוויסודהימגה (הטקסט שעליו מבוסס הבודהיזם של דרום מזרח אסיה), אבל אם מהרהרים בהן, משהו שוקע פנימה. בדידות, חרדה, שעמום ודכדוך אינם נמצאים בעולם אלא בנו, כלומר באופן שבו אנחנו מפרשים אותם ומגיבים אליהם. כשלעצמם הם חסרי צורה, אנחנו אלו הצרים להם את צורתם וחרדים מהם. אז בקיץ הזה, מחלון המטוס או מבריכת השחייה, מהאפריטיף השלישי ותוך ליקוק גלידה, תנסו בבקשה להירגע.