אין לטעות בהיקפה הזעום של היצירה, כי המעט מכיל הרבה יותר מהרבה. הריבוי והצפיפות מאפיינים כאן טקסט מהפכני, שנכתב ב–1952 ועדיין הוא קורא תיגר על המציאות ועל העיצוב הספרותי שלה. מפת המציאות מפורקת לחלקיקים זעירים, והקורא ניזון מתחושה שאפשר עוד לפרק ולהתבונן בפיסות עד אינסוף.
פטר וייס (1916–1982), יליד פוטסדאם, היה חלוץ צנוע לדור הסופרים הגרמנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. המיקרו–רומן תורגם לראשונה בידי אילנה המרמן ב–1978 (בספרי סימן קריאה), ועתה תרגמה אותו מחדש. עשרות השנים שחלפו הותירו את היצירה בתקפותה העזה. סיפור שתוכנו וצורתו הותכו למקשה דחוסה, שהמולקולות שלה נמצאות בתנועה מתמדת, רבת רחשים, מואפלת ומוארת חליפות באור טבעי, כמעט קדום. פה ושם נר דולק, נוגה ירח, אור דמדומים.
הסיפור מוגש כרישום אובססיבי בעיפרון דק ובפחם. בטקסט אכן משולבים קולאז'ים ויזואליים של פרטים מוחשיים. פרץ ריבועי הקולאז' הקלוע אל בין העמודים אינו מוסיף בהירות להתרחשות ואינו מפרש אותה. הוא מעבה תחושות חידתיות, מאיימות, בעודו משתמש בטכניקת הגשה אנציקלופדית של רישומים אנטומיים, אנושיים או זואולוגיים, או חלקים ממפרט טכני, או פרטים מקטלוג כלי עבודה.
המספר מתגורר בפונדק כפרי או בבית חווה מבודד, והוא ממלא את ימיו בהתבוננות סביבו ובתיעוד כל מה שחושיו קולטים. אל רשימות התיעוד נכנסים שאר דיירי הבית, מעשיהם, אמירותיהם. דומה שהמתעד שבוי בעובי תיאוריו המפורטים הסוגרים גם על הקורא הנשאב אל הבית ואל חצרו, כמו אל לֵילוֹ. לכאורה, הדובר אינו מותיר פרט זנוח בנוף או בתנועות החלות בתוכו. נדמה שרצף העצמים והמעשים אינו מרווח כדי אוויר לנשימה או למחשבה. ומה ייוותר לדמיונו של הקורא? או לרגע שבו ירים את מבטו מן הספר וישאף להשתחרר מהשצף התיאורי כדי להרשות לעצמו פרשנות מרוחקת?
סגולתו המיוחדת של הטקסט החתרני היא, שכלפי חוץ הוא אכן מראה שטח פנים המכסה כקרום קשיח את הוויית הסיפור, שלכאורה אינה מתירה אינטראקציה עם הקורא. למעשה, הקורא מוזמן להמשיך, לפרק ולמנות את המציאות המתוארת, שכן היא אינה חדלה להתהוות. המספר אינו מסתפק בתיעוד המראות, הקולות והריחות הקיימים. הוא זורה גבישי מלח בעיניו כדי לראות יצירי דמיון.
יש בו רעב לא נדלה לרשמים חושיים, כולל תעתועים אופטיים. קדרות גרוטסקית שולטת בבית שבו חיים אנשים בלי פשר או תכלית, והם נדמים כקרועים מתוך סיוט. התיאור הכפייתי של המציאות הינו כה קיצוני עד שהוא יוצר תחושת אי–מציאות, הוויה שהקורא מבקש להימלט ממנה ובו בזמן לשהות כדי להבין אותה.
באחד ההרהורים המקדימים את ההתמסרות להתבוננות, מעיד המספר שכוח הנגד שבתוכו לוחש לו ש"מראה עיניים ומשמע אוזניים אלה פחותי ערך מכדי שיעלו אותם על הכתב, ולחינם אני מוציא כך את שעותי (...) אבל כנגד זה אני שואל ומקשה מה אעשה במקום זה".
עיסוקו של האמן, אם כן, אינו אלא ברירת מחדל, חומר מילוי לזמן החיים הריק. יש לתאר את המראות כדי להרחיק את התוהו. "אני עושה לי את הראייה לעיסוק בשבתי ליד המחסן על ערימת עצים, ששורשיהם הסחוסיים, עם העפר, הטחב והעלים הנבולים הדבוקים בהם, מדיפים ריח מר". הריח המר יסמן את תחילת מעשה היצירה בקליטה החושית.
בשיאו של הסיפור מובאת התרחשות סלאפסטיק, שרשרת תאונות ביתיות הרסניות. אולי נתעורר עתה מהחלום הרע? אך אז יובא התיעוד האחרון: צל של גבר משגל צל של אישה. סילואטה של אקט קדמוני אילם בחלל דמוי מערה. הכי רחוק מאהבה.
כמו שיר
אפתח בבקשה: מי ששאל או לקח בלי לשאול את "מציירת את חייה, שרלוטה סלומון בצל הנאציזם" מאת מרי לוונטל פלסטינר (הוצאת ליאור שרף, 2003), שיחזיר לי את הספר.
אחרי שקראתי את סיפור חייה של הציירת, כפי שכתב אותו הסופר הצרפתי דויד פואנקינוס ("שרלוטה", מצרפתית: לי עברון–ועקנין, כתר, 242 עמ'), אני מוכרחה לחזור למקור. האלבום ההוא היה הדבר האמיתי. יומן חיים שהוגש בציורים, עם טקסטים שנכתבו על משיחות צבעים חמים. פואנקינוס (יליד פריז, 1974) הגביר את געגועי ליצירה האותנטית של הציירת הצעירה, שנרצחה באושוויץ ב–1943. היא הייתה אז בת 26 והרה לבעלה, שמת אחריה באותו מחנה.
אף כי הכותב התאהב בסיפורה הטראגי של האמנית המחוננת, והוא אף שוטט בברלין ובניס כדי לחקור ולתאר את תולדות שרלוטה, הספר שלו חלש לעומת עובדות החיים, והוא חוטא בחתירה למרבית הפופולריזציה.
פואנקינוס בחר לכתוב את הרומן בשורות קצוצות. כמו שיר ארוך. אין להחלטתו נימוק אמנותי, מלבד החיבור בין שתי עובדות חיצוניות: הוא למד ספרות בסורבון והתמחה כמורה לגיטרה. הביוגרפיה של שרלוטה מעניינת ביותר, אך מעורבותו של הכותב תרמה לה רק מבט שטחי והתייחסות רגשנית. הסופר זכה להכרה רחבה בעקבות ספרו זה, שהביא לו פרסים נחשבים.
עם זאת, כמה מבקרים צרפתיים ראו את האמת והוציאו אותה לאור. "אחת מן הדמויות החלולות ביותר שנוצרו ברומנים צרפתיים", כתב אחד הרגזנים. ואחֵר כתב את ביקורתו הלעגנית בשורות קצוצות, כן, כמו שיר. הפעם נאלצתי למצוא ידידים בין שלוחי הרסן שבמבקרים הפריזאיים. פואנקינוס עצבן אותי בבזבוז מעשה הכתיבה שלו. אם יש דבר לומר לזכותו, הרי זה שהפנה את תשומת הלב לשרלוטה סלומון ולסופה במקלחת הגז.
והרי באותה ניס, שאליה נמלטה, נהג מישהו משאית, לא מכבר, כדי לרצוח בני אדם. לפני 73 שנים הראה תושב ניס לגרמנים איפה גרה ציירת יהודייה.