סגנונו הסגפני, החסר איברי תחביר, וכמו מדבר מתוך איזה פְּנים שבפְנים הסיפור, תואם את הנושא שהוא כותב עליו. בגוונים משתנים ובחילופי דמויות ועלילה, הנושא הוא ישראל האנושית. בני האדם הישראלים. מגוון אנטי-גיבורים המאכלסים שכונות בישראל, בפאתי עיר קטנה, או במושב. “האנשים שגרים בבניין שלנו, משפחות קטועות. לפעמים שולחים מבטים כשבאים ממול על המדרגות, לפעמים צועקים בשפה לא מוכרת עד שנסגרת הדלת (...)", כך בתיאור מתוך תודעתה של הדמות המרכזית, נערה יוצאת אתיופיה.
המלה “אתיופים" לא נזכרת ברומן, גם לא “שחורה". אך מתוארת האחרוּת, הנבדלוּת, היות מטרה לפקידוּת משפילה. מתואר המסע הנורא במדבר, ויחסי המשפחה, שבהם האב נודד בין נשים אחדות, והבת, אסנת, היא המוציאה ומביאה במשפחתה, והיא הנושאת את מכוות הזיכרונות האלימים שחרכו בה בדרך. זה כוחו של גדור, לתאר את תוך הדברים, ומכך נוצרת תמונת החוץ. הקומוניקטיביות מושגת באמצעות שיתוף פעולה בין הכותב לקורא. על הקורא לפענח את קוד האמירה הגדורית ואחר כך לצלול בחברתו פנימה, והכל מובן אז, וחד, ועצוב.
מלבד עלילת הרצח, הנשזרת כמו בהיחבא באמצעות דיבוב עדים מקומיים, גדור מעלה על הנייר את האווירה הממשית השוררת בשכונה. בשר המהות הישראלית הקרוש באוויר, ובדרך כלל קשה לאחוז בו, אלא בהגדרות וולגריות. הוא מתאר את שעטנז קיבוץ הגלויות ברחוב הישראלי, או במשרד, כאילו זה עתה נגלה לעינינו. והתיאור עולה מתוך נפשות האנשים ומלב מה שמתקיים ביניהם. אוסף בני אדם מקצוות תבל, לפי גדור, אינו מודל לשיפוט או ליצירת סרט בורקס. אלה החיים כפי שהם, ללא קישוט. שכנות שמצמחת בין סדקיה עוינות ולעג וחמלה, מזימות וניצול וסיוע מועט, תיעוב וניכור וחדירה גסה לרשות הפרט. הסופר יוצר את המקום, את ההתרחשות והזרמים באוויר באמצעות תיאורים חסכניים של רשמים הנקלטים בתודעות שונות, אפילו תודעה של ילד. הוא משתמש הרבה בצורות השפה המדוברות, ואינו מזייף אף לא בנימה זעירה. המילים שהוא בוחר לצרף זו לזו מדודות, מדויקות עד נאמנות מוחלטת לצליל האמירה. הדיאלוג, כפי שהוא נצפה מצד הקורא, מעלה חיוך עגום לפעמים, והוא רחוק ממערכוני עדוֹת כפי שספרות אמיתית רחוקה מהם.
“על דרך תמנתה" מתמקד בשכונה פרברית עדכנית. מקום שיכול להתקיים לפני 20 שנה וגם עתה. סיפור המסגרת מוגש בידי דמות חיצונית, מישהי שטורחת על עבודת מחקר עם אסירות. בין “הדיירות" היא פוגשת את אסנת, אסירה שונה, מושכת לב במסתורין שלה ובחוכמתה. לבסוף המחקר אינו מחקר, אלא סיפור על מי שרצחה גבר שכפה עצמו עליה. ועל איך נודע הדבר בשכונה, איך פליטי שואה רואים את ההתרחשות, וילד שאוהב חיות, מה ראה, מה שמע, ומה זוכר השרברב השכונתי, ומי שפרש חסותו על הנערה, וניסה לעזור.
מופלא כישרונו של גדור לראות את המתחולל בנפש כל איש. ואישה. ובעיקר - נערה אתיופית. ספר שראוי לקרוא כמסמך פנימי, שנכתב בידי מי שמתבונן בפרטי החברה הישראלית בתבונה ובאמפתיה. מן הכתיבה של גדור למדים שהכרח לו לכתוב, גם אם ההוויה המתוארת רוויה בטרגדיות אישיות שאין להימלט מהן.
ישנם בספר שירים חדשים, שאותם זך מכנה “שירים אחרונים", על נייר משובח בגוון קרם. “והרי פעם דימיתי להתעופף/ גם בלי כנפיים, כמעט/ עד לשמיים./ עכשיו נותרתי עם כסא ועם/ ירח יקר עולה,/ בלי מתמטיקה אנושית:/ עבר, עתיד והווה, ולפעמים אפילו לא זה/ על כסא (...)". תמונת זך על הכריכה, בלבוש כהה על רקע כהה. יושב בכיסא עץ שנראה כנוטה להתמוטט. שלושה מוקדים מוארים בתמונה: שתי כפות ידי המשורר מונחות על ברכיו, יד אחת פרושה והאחרת פונה להתאגרף, ופניו הבהירים הפונים הצדה, אל הקורא, במבט ספקני, כמי שתוהה אם יש מֵבִין מולו, ואם לומר או לא (“אומרים שממש יפה שם",
התרעות פיקוד העורף