על דרך תִמְנתָה, עוזי גדור, כרמל, 138 עמ'
עוזי גדור הוא כמעט סופר חשאי. בעידן תקצירי, שטוח וצעקני, מעטים הקוראים להנאתם שמכירים את ספריו הרבים. גדור (יליד ראש פינה, 1935) הוא סופר ותיק, שהחל לפרסם בגיל מבוגר, אך סגנונו, המיוחד רק לו, אינו פונה לקהל רחב. ספריו מעולם לא התחנפו מחלונות הראווה לקהל העוברים ושבים. מדובר בסופר שאין דומה לו. כותב שדבק לאורך שנים בעקרונות יצירתו הטהורה, במחיר ויתור על קנוניזציה.
סגנונו הסגפני, החסר איברי תחביר, וכמו מדבר מתוך איזה פְּנים שבפְנים הסיפור, תואם את הנושא שהוא כותב עליו. בגוונים משתנים ובחילופי דמויות ועלילה, הנושא הוא ישראל האנושית. בני האדם הישראלים. מגוון אנטי-גיבורים המאכלסים שכונות בישראל, בפאתי עיר קטנה, או במושב. “האנשים שגרים בבניין שלנו, משפחות קטועות. לפעמים שולחים מבטים כשבאים ממול על המדרגות, לפעמים צועקים בשפה לא מוכרת עד שנסגרת הדלת (...)", כך בתיאור מתוך תודעתה של הדמות המרכזית, נערה יוצאת אתיופיה.
המלה “אתיופים" לא נזכרת ברומן, גם לא “שחורה". אך מתוארת האחרוּת, הנבדלוּת, היות מטרה לפקידוּת משפילה. מתואר המסע הנורא במדבר, ויחסי המשפחה, שבהם האב נודד בין נשים אחדות, והבת, אסנת, היא המוציאה ומביאה במשפחתה, והיא הנושאת את מכוות הזיכרונות האלימים שחרכו בה בדרך. זה כוחו של גדור, לתאר את תוך הדברים, ומכך נוצרת תמונת החוץ. הקומוניקטיביות מושגת באמצעות שיתוף פעולה בין הכותב לקורא. על הקורא לפענח את קוד האמירה הגדורית ואחר כך לצלול בחברתו פנימה, והכל מובן אז, וחד, ועצוב.
מלבד עלילת הרצח, הנשזרת כמו בהיחבא באמצעות דיבוב עדים מקומיים, גדור מעלה על הנייר את האווירה הממשית השוררת בשכונה. בשר המהות הישראלית הקרוש באוויר, ובדרך כלל קשה לאחוז בו, אלא בהגדרות וולגריות. הוא מתאר את שעטנז קיבוץ הגלויות ברחוב הישראלי, או במשרד, כאילו זה עתה נגלה לעינינו. והתיאור עולה מתוך נפשות האנשים ומלב מה שמתקיים ביניהם. אוסף בני אדם מקצוות תבל, לפי גדור, אינו מודל לשיפוט או ליצירת סרט בורקס. אלה החיים כפי שהם, ללא קישוט. שכנות שמצמחת בין סדקיה עוינות ולעג וחמלה, מזימות וניצול וסיוע מועט, תיעוב וניכור וחדירה גסה לרשות הפרט. הסופר יוצר את המקום, את ההתרחשות והזרמים באוויר באמצעות תיאורים חסכניים של רשמים הנקלטים בתודעות שונות, אפילו תודעה של ילד. הוא משתמש הרבה בצורות השפה המדוברות, ואינו מזייף אף לא בנימה זעירה. המילים שהוא בוחר לצרף זו לזו מדודות, מדויקות עד נאמנות מוחלטת לצליל האמירה. הדיאלוג, כפי שהוא נצפה מצד הקורא, מעלה חיוך עגום לפעמים, והוא רחוק ממערכוני עדוֹת כפי שספרות אמיתית רחוקה מהם.
“על דרך תמנתה" מתמקד בשכונה פרברית עדכנית. מקום שיכול להתקיים לפני 20 שנה וגם עתה. סיפור המסגרת מוגש בידי דמות חיצונית, מישהי שטורחת על עבודת מחקר עם אסירות. בין “הדיירות" היא פוגשת את אסנת, אסירה שונה, מושכת לב במסתורין שלה ובחוכמתה. לבסוף המחקר אינו מחקר, אלא סיפור על מי שרצחה גבר שכפה עצמו עליה. ועל איך נודע הדבר בשכונה, איך פליטי שואה רואים את ההתרחשות, וילד שאוהב חיות, מה ראה, מה שמע, ומה זוכר השרברב השכונתי, ומי שפרש חסותו על הנערה, וניסה לעזור.
מופלא כישרונו של גדור לראות את המתחולל בנפש כל איש. ואישה. ובעיקר - נערה אתיופית. ספר שראוי לקרוא כמסמך פנימי, שנכתב בידי מי שמתבונן בפרטי החברה הישראלית בתבונה ובאמפתיה. מן הכתיבה של גדור למדים שהכרח לו לכתוב, גם אם ההוויה המתוארת רוויה בטרגדיות אישיות שאין להימלט מהן.
נתן זך
“הגיעה השעה לכתוב את ההקדמה לספרי זה, שהוא, ככל הנראה, האחרון שבספר שירי", כותב הנודע בבכירי המשוררים הישראלים בפתח ספר גדל מידות, בכריכה קשה. הפרצה הטמונה במילים, “ככל הנראה", מותירה אפשרות חריגה מן הקביעה הזאת, אך אין ספק שזך התייחס לכרך כאל צוואה רוחנית. הוא כלל בו תרגומים של שירי משוררים שחש קרבה אליהם, הוא הוסיף רשימות קצרות מתוך מחברות רשמים, וכן מאמרים מעטים על נושאים ספרותיים. הוא שילב תמונות עם משוררים ואנשי רוח קרובים, וגם עם יאסר עראפת בביקור קדמוני בעזה. באחד מפרקי הזיכרונות המרשימים, זך מספר על פעילותו של ועד היוצרים הישראלי־פלסטיני, שנוסד ב־1985 וחדל כעבור יותר מעשור. ביוזמת אמיל חביבי ניסח הוועד הצעת הסכם שלום בין ישראל לבין ההנהגה הפלסטינית. “שלא לפרסום גילה לי אמיל, כי גם ראש הרשות הפלסטינית לא ראה בנושא שיבת הפליטים קושי שלא ניתן ליישבו, שכן הוא הסכים להמרת זכות השיבה בתשלום פיצויים. הוא אף לא התכוון לעמוד על חלוקת ירושלים בין שני העמים והיה נכון בהחלט להסתפק במדינה פלסטינית שבירתה היא הכפר אבו דיס (...)".
ישנם בספר שירים חדשים, שאותם זך מכנה “שירים אחרונים", על נייר משובח בגוון קרם. “והרי פעם דימיתי להתעופף/ גם בלי כנפיים, כמעט/ עד לשמיים./ עכשיו נותרתי עם כסא ועם/ ירח יקר עולה,/ בלי מתמטיקה אנושית:/ עבר, עתיד והווה, ולפעמים אפילו לא זה/ על כסא (...)". תמונת זך על הכריכה, בלבוש כהה על רקע כהה. יושב בכיסא עץ שנראה כנוטה להתמוטט. שלושה מוקדים מוארים בתמונה: שתי כפות ידי המשורר מונחות על ברכיו, יד אחת פרושה והאחרת פונה להתאגרף, ופניו הבהירים הפונים הצדה, אל הקורא, במבט ספקני, כמי שתוהה אם יש מֵבִין מולו, ואם לומר או לא (“אומרים שממש יפה שם",
הקיבוץ המאוחד, 253 עמ', כולל תקליטור שבו זך קורא משיריו).