פעם בשנה גיסתה הכינה את פינת הסתיו. היא הכינה פינה גם לעונות השנה האחרות ולכל אחד מחגי ישראל, ובפורים לא היו לה מתחרים בתפירת תחפושות. ילדיה, ארבעת אחייניה (מנישואים, שום קשר דם, השבח לאל), כך היא חושדת עד היום הזה, בחרו בתחפושות מקוריות במיוחד רק כדי לרצות את אמם ולאפשר לה להפגין את כישוריה הנדירים.

אבל פינת הסתיו עצבנה אותה באופן מיוחד. למען האמת, פינת הסתיו מיררה לה את הנשמה, כנראה בגלל הסנאי. גיסתה המטרופה הכינה בובת סנאי וכשהגיעה העת היא שלפה אותה מהבוידעם המסודר להפליא שלה והעמידה אותו על ענף של עץ ומתחתיו הניחה מיטת עלים רכה (למקרה שיחליט להתאבד, חשבה במרירות).

מה היה בסנאי שככה שיגע אותה? הוא היה לא חוקי. לא מוציאים מדי שנה את אותו הסנאי, היא הסבירה לבעלה בהתלהבות שהלכה ושככה למראה ההפתעה שהשתכנה על פניו חסרי ההבעה, או מוטב מעוטי ההבעה בדרך כלל. הפתעה שהלכה והעמיקה עד שהגיעה לשורשי נשמתו וכל הווייתו. בעודה שוטחת בפניו את עיקרי תורת המוסר שלה, כך היא דמיינה, הוא אמר, "מה? על מה את מדברת, למען השם? מה אכפת לך אם היא מוציאה את אותו סנאי מזורגג ולא תופרת סנאי חד־שנתי חדש?".



אבל הוא לא אמר את הדברים האלו. אומנם כשהיא הגיעה לשלב מתקדם (וחובה להודות, גם אבסורדי) בתיאוריה שלה, התחלפה הבעת התדהמה שלבשו פניו בהבעה של אגרוף המוטח על השולחן, אבל הוא עדיין הקשיב באורך רוח.
אלו היו עיקרי הדברים:
האמהות היא הזהות שלה.
לכן היא משקיעה בה כל כך הרבה.
את זכותה להיחשב כאמא יוצאת מן הכלל היא שואבת מפינות הסתיו המחורבנות שלה.
אם כך, שתטרח להכין סנאי חדש ולא תשתמש בסנאי קיים שניקו מעל פרוות הלבד שלו אבק ועכבישים.

היו לגיסתה פנים רחבים עם תווים גסים ואף ארוך ובולט ומחודד בקצהו וגם זה הרגיז אותה. האף הזה אמר שאישה מושכת עושה הרבה יותר רושם אם יש לה אף מכוער. האמת חייבת להיאמר, הוא לא היה מכוער, הוא רק היה ארוך. היא הייתה שרירית, או אולי היא הייתה מוצקה. כל המילים האלו התבלבלו בתוך ראשה, כי היא ניסתה למיין אותן לשתי קטגוריות שונות: מילות תואר אוהדות ומילות תואר משפילות.

אז גופה של גיסתה ביטא בוז מופגן למה שחיים מעוללים לרקמות שריר ולאפידרמיס, והוא הגיב בצחוק משוחרר ובטוח לכל הכולסטרול שהעמיסו עליו. כאילו לא חיסלה קודם חבילה של ופלים או ביסקוויטים טבולים בחלב חם עם סוכר בטעם אניס שהביאה מבלגיה, מולדתה המשעממת מבחינה קולינרית ומכל בחינה אחרת, גיסתה הכינה לעצמה לפני השינה שתי פרוסות לחם קלויות, שעליהן מרחה שכבה עבה של מיונז. במחבת היא טיגנה שתי ביצי עין ועל כל אחת מהן פיזרה במשובה חסרת דאגות גבינת צ'דר שמכילה 300 אחוזי שומן, מגוררת. "תתאר לעצמך מה היה קורה לגוף שלי אם הייתי עושה לו דבר כזה", קראה.

אבל כל זה לא חשוב כמובן. היא לא הייתה כזו בכלל. היא לא התעסקה עם סנאים וחלב אניס ופינות לכל עונה בשנה. הייתה לה קריירה, למען השם. שמה הלך והתבסס, וגם אם נשמעו טענות צדקניות על כך שהיא רשלנית מבחינה אקדמית ושספריה אינם אלא פסיכולוגיה וסוציולוגיה פופולריות, אנשים מתו עליהם. וכשכותבים זה היינו הך. מתים על ספריה ומאמריה, מתים עליה.

מי שמע על הסנאים של גיסתה? בדיוק. אף אחד, ולאף אחד לא אכפת ממנה. היא, שכותבת על אהבה כסחורה, על ספרי העזרה העצמית כעל דת חדשה, על היחסים הכלכליים בתוך המשפחה, ובום! רב מכר המתורגם לשש שפות - שמה ידוע לרבים. ובמקום ליהנות באופן צנוע ולא וולגרי מההצלחה ומהפרסום ומהכסף הצנועים ולגמרי לא וולגריים שלה (למעשה לא הייתה מסוגלת לפרנס את עצמה ואת שני ילדיה רק מהמקדמות ומהתמלוגים וגם לא מההרצאות), במקום להגיד לעצמה "תמשיכי ככה", לקחת חצי כדור הרגעה ולכתוב להוצאה האיטלקית שלה, "תודה רבה על טיפולכם המסור. ניפגש בסתיו, אנחת בוורונה כמתוכנן" - נתקע לה הסנאי המזדיין הזה בעל עיני הפלסטיק התפורות בתפר נסתר וזנב הפרווה המפואר שלו בראש שלה, והיא הרימה טלפון לגיסתה.

בשדה התעופה היא אומרת לה: "את יודעת שזה מדורג במקום הראשון, לפני חרדת ביצוע, חרדת טיסה וקלסטרופוביה?"
גיסתה מהנהנת בהסכמה, נחיריה מתרחבים כשהיא שואבת את הקפה המוקצף של ארומה בטכניקה מיוחדת שנועדה לצנן אותו בדרך לפני שינחת על הלשון.

"יותר ממה שאנשים מפחדים מרופא שיניים הם מפחדים לדבר בפני קהל".
גיסתה אומרת, "בטח, זה ידוע", בשעה שהיא סוקרת ביעילות את המרחב. "אני רוצה להספיק לקנות להם נעלי ספורט בדיוטי. הבטחתי להם". נעלי ספורט הם פשרה כבדה. פשרה שאין לה שיעור. אבל היא לא יכולה לתפור להם נעלי ספורט. היא ניסתה כמובן, אבל זה לא עלה יפה, אז נעלי ספורט היא קונה בהשלמה בחנויות המיועדות לכך. נעלי בית היא סורגת בעצמה.

כשסיפרה לו כיצד הסתיימה הכניעה האחרונה שלה לדחפיה הבלתי מודעים, בעלה שאל אותה, "תגידי, התחלקת על השכל?", והיא השיבה לו בקלילות, "זו הייתה הדרך היחידה להתגבר על הדיבוק". וכך הפכה גיסתה לחלק מסיבוב ההקראות בצפון איטליה לרגל קבלת הפרס לספרות עיונית מתורגמת, שאגודת הסופרים האיטלקית החליטה להרעיף על ראשה ההמום. העורכת המסורה שלה טיפלה בזה עד אחרון הפרטים הזעירים, כולל הנהג שחיכה להן עם שלט ביציאה ופטפט איתן באיטלקית מתרוננת כל הדרך לביתן השכור, רבע שעה ממרכז העיר.

זה היה מתחם ובו הווילה המרכזית - כך קראו כאן לבתי מידות ששימשו בעבר את בעלי הממון וחולקו לארבע דירות גדולות למדי - וכמה בתים שבעבר שימשו כאסמים לתבואות או כאורוות ואחרי שיפוץ השתכנו בהן משפחות או, כפי שהיה במקרה שלפניהן, סופרים ומתרגמים. בחודש אוגוסט משתכנים גם עובדי ההוצאה שזכו להתארח בבית וליהנות מבישוליה של נינה, המבשלת הסיציליאנית של המו"ל.

הפעם השתכנו בווילה חוץ ממנה ומגיסתה גם סופר ישראלי ואשתו, שהגיעו לפני יומיים מרומא, ומתרגם אנגלי ארוך מאוד ולבן מאוד, כך התרשמה כשפשט את בגדיו בבריכת ה־25 מטר שניצבה במתחם בשכנות למגרש טניס עם רצפת חימר, מוקפים עצי אורן בעלי ייחוס וצופים על הדולומיטים.

התוכנית של ההוצאה הייתה להמשיך משם לוויצ'נצה ואז לאוניברסיטת ונציה ולסיים באוניברסיטת פדובה, שם יתקיים הטקס. התוכנית שלה הייתה להציג בפני גיסתה את היחס שלו היא זוכה, את העניין התקשורתי בה (עיתונאי של "לה רפובליקה" יגיע מאוחר יותר באותו היום עם צלם) בעקבות הזכייה בפרס היוקרתי ולשים קץ פעם אחת ולתמיד לעליונות הלא מבוססת של גיסתה. "כאן", אמרה לה בלבה כשמזגה לעצמה יין אדום והניחה את רגליה על שולחן האוכל למרבית פלצותה של אשת הסופר, "לא מתעניינים בסנאים".

"סליחה?", אמר הסופר הישראלי שנראה מרוצה אך גם קצת יגע.
"סנאים", היא שמעה את עצמה אומרת.
גיסתה צחקה ואמרה, "אני אמא במשרה מלאה, כל החיים שלי עשיתי סנאי אחד בלבד".
למנה ראשונה הם אכלו רביולי מוכנים, בערך ארבעה ריבועי בצק ממולאים, שטבלו ברוטב ורוד. ועכשיו נינה הניחה לפניהם עוף צלוי עם תפוחי אדמה וקוביות דלורית.
המתרגם הבריטי החזיק על פניו חיוך כל כמה שיכול עד שהוא קרס ולחייו האדימו. אף על פי שהבטיחו שהם ידברו אנגלית הם שברו את שיניהם עם פינת הסתיו, בדקו באפליקציית מורפיקס וזעקו בהקלה "squirrel". בדיוק. סנאי אומרים סקווירל, ואז מותשים, עברו לעברית.
"זה כל כך יפה", התמוגגה אשת הסופר, "פינה לכל אחת מעונות השנה וסנאי חמוד על ענף, לסתיו".
"חכו עד שתראו את התחפושות", היא אמרה.

"לא!", השתנקה אשת הסופר, "אין דברים כאלו", והיא העבירה לו את הסלולרי.
בשורה ישרה ובסדר יורד ניצבו תפוח עם תולעת, רובין הוד בתפירה ביתית עד אחרון הכפתורים, אליס בארץ הפלאות ומלכה ולוח שח. אפילו המתרגם פלט נביחת התפעלות שקצת הבהילה אותם.

כשהגיע העיתונאי מלווה בצלם, כולם היו שקועים באספרסו עם ליקר אניס ובתוכניות להמשך היום. מתברר שהם ויתרו עליה בחפץ לב כל עוד גיסתה התלוותה אליהם. הם התכוונו לנסוע לעיר הקטנה והציורית טרוויזו ולאכול גלידה על שפת הנהר. הם שמעו על מסעדה בתחנת דלק על הכביש הראשי שמגישה פסטה וונגולה מדהימה.

קצרת רוח היא סיימה את הראיון ואז הצטלמה בבריכה, על רקע הדר ההרים. היא חייכה חיוך כאוב לצלם והוא אמר לה, "תתאמצי קצת, סניורה. את נראית כאילו יש לך כאב שיניים".

היא עלתה לחדרה והתהלכה הלוך ושוב עד שדפקה את הזרת במזוודה ונכנעה לזעמה.
"אל תהיה עוין", היא צעקה על בעלה בטלפון. היא שתתה שתי כוסות יין אדום, כרכה מגבת סביב שקית עם אפונה קפואה על זרת כף הרגל שלה ואכלה חציל פרמזן שומני וקר כי לא טרחה לחמם אותו, ועדיין לא היה זכר לחבורה העליזה. "כשאני אחזור אני מתכוונת להתגרש ממך".
"השתגעת?", הוא אמר.

"היא הרסה לי את החיים", היא אמרה, "אתה הבאת אותה לחיים שלי, היא נשואה לאח שלך, והיא הרסה אותם לגמרי".

למחרת כשקמה הם כבר לא היו. הנהג לקח אותה לוויצ'נצה אחרי ההרצאה והשאלות והתשובות. הבטיחו לה סיור בווילות שתכנן האדריכל הגדול פלאדיו. כשחזרה באחת וחצי מארוחת הערב עם העורכת שלה, הם כבר ישנו. למחרת הם אכלו ארוחת בוקר בבריכה. היא הסתתרה מאחורי הגדר החיה וראתה אותם מכרסמים גריסיני ופרושוטו ושותים מיץ תפוזים, כל העיניים נשואות אל גיסתה שהייתה שרועה על אחד הכיסאות, אפה מנקב את השמיים.
הספרות, היא חשבה בלילה האחרון בדמדומי ערותה, איזו תרמית. איזו אכזבה.