1. סתיו ושלכת הרי הם הולכים יד ביד: בפריז היא בצבע חום־צהבהב. בניו יורק חום–אדום. ביפן יש להם שם מיוחד לצבע הסתיו, "קויו", המסמל את שלל צבעי השלכת המשתנים: מירוק–חום, דרך ורוד–צהוב ועד אדום בוער (אם תקלידו בגוגל את המילים koyo forecast, האתר הראשון שיעלה הוא תחזית מפורטת להיכן ומתי אפשר לצפות בשלכת, בכל אחד מאיי יפן. הם עד כדי כך מסודרים).

וגם לגוש דן יש סימן מובהק לסתיו, והוא שאפשר ללכת ברחוב, באמצע הלילה, יותר מ–100 מטר בלי לחפש את המזגן הבא. ויש גם צליל אופייני: אנחת רווחה על שלא הייתה מלחמה בקיץ, במקרה שלא הייתה מלחמה בקיץ (ואנחת ייאוש במקרה שהייתה). אבל כמו בכל העולם, גם כאן, כשתם הקיץ המהביל, על חופשותיו היקרות ועל ילדיו העצבניים ועל תחושת המצור של המרחב הממוזג, אפשר להיעצר לרגע, להבין שחלפה שנה, שממילא חגים ואף אחד לא עונה לטלפונים, ושהגיע הזמן - שוב - להתחיל מחדש. ואריק נחמני (שם בדוי, אבל איש רק חצי–בדוי) הוא מאלה שהשנה עשו את זה בצורה קיצונית. כי לפני שנה, כשמלאו לו 43, הוא התחיל מחדש כל כך הרבה דברים בבת אחת, עד שלא היה ברור לו אם יגמור את השנה הזאת חי: הוא פוטר מעבודתו כעורך דין, עזב את הבית אחרי 15 שנות נישואים, התאהב בנירית שצעירה ממנו בעשר שנים, עבר לגור איתה, והיא אפילו שכנעה אותו לא לחפש מיד עבודה חדשה, אלא לנסות לחזור לבמה. כי זה מה שתמיד חלם להיות: סטנדאפיסט. וכשיצא מהצבא, לפני יותר מ–20 שנה, אפילו התפרסם קצת. אבל לפני 20 שנה זה לא היה מקצוע, ולא הייתה בזה שום אפשרות פרנסה, אז הוא אמר לעצמו שיום אחד, יום אחד, ובינתיים הלך ללמוד משפטים והתחתן והביא שני ילדים לעולם וקנה דירה, והיום הזה לא הגיע מעולם. עד שיום אחד, בעודו יושב ושותה בירה בערב פנויים–פנויות במתחם באולינג בראשון לציון - פגש את נירית. שזכרה אותו מפעם, כשהיה מצחיק, ואופטימי, וחשב שאלה שתי תכונות שנשארות לנצח. והיא אמרה לו: למה שלא תנסה שוב?


2. ערב סטנד-אפ בבר בחולון. קהל דליל. אריק על הבמה. במה? עמדה ליד הדי–ג'יי, עם מיקרופון ותאורה."מכירים את הקטע הזה שאתה יוצא עם מישהי", מנסה אריק את אחת הבדיחות שעבדו אי אז, בשנות ה–90, "ופתאום היא אומרת לך, רגע אני הולכת לשירותים, ואתה אומר: רגע, זה בשביל פיפי או שהיא במחזור?".
שקט.
אבל הוא לא נכנע: "ואז זה לוקח לה חצי שעה, ואתה אומר: לא משנה מה זה, אני לזה לא נכנס!".
יש רעש שהוא יותר גרוע משקט עבור קומיקאי: הרחש הקטן של אנשים שמתעסקים בטלפונים שלהם. מתעדכנים בפייס, מסמסים לבייביסיטר - הם הפסיקו אפילו להקשיב. הם בקושי שמים לב שהוא שם.
אבל הוא לא נכנע: "והיא לא יוצאת, ולא יוצאת, ובסוף אתה אומר, שיט, שמתי לה את הסם אונס מוקדם מדי...!".
המעט שמקשיבים מרימים אליו מבט נגעל. באמת אמרת את זה, אחי?
"מישהו פה מחולון?". שקט. "בת ים?". שקט. "ראשון?". שקט. "אז מאיפה אתם?"
מישהו זורק לו מהקהל: "אתה חרא סטנדאפיסט".
"אני חרא?", עונה אריק, מתגונן אבל שמח שמישהו עונה לפחות, "אני? אין פה אפילו מישהו מחולון, ואנחנו בתוך חולון, אז -"
"אתה חרא", צועק לו מישהו אחר, "תרד, תרד".
אבל אז קורה הנורא מכל. מישהו אחר בקהל מהסה את המפריעים: "שששש!".
"מה?", אומר אחד מהם.
"אתה לא רואה שהוא מסכן?", אומר המהסה.
ולחרדתו הם כנראה מסכימים איתו, כי הם משתתקים.



3. חצות. הוא באוטו, מותש. מדבר עם נירית, שגמרה משמרת בבית החולים. היא אחות.
"אז מה איתך?", הוא אומר, "רוצה שאבוא לקחת אותך? לא אכפת לי, להפך, צריך לפרוק אנרגיה מההופעה".
"איך היה?", היא שואלת בתקווה, וזו התקווה בקולה שמכאיבה לו יותר מכל.
"מעולה", הוא אומר. "אין, סטנד-אפ זה ה–דבר. אתה לבד, על הבמה, זה אנרגיות, זה -"
מישהו דופק לו על החלון, חצי סנדוויץ' בידו וטלפון ביד השנייה.
"חכי רגע", הוא אומר לה, "מישהו רוצה להצטלם איתי".
פותח את החלון. זה ההוא מהקהל, שריחם עליו.
"מה קורה, אחי?" אומר אריק.
האיש מושיט לו את הסנדוויץ'.
אריק מביט בו.
"קח, קח", אומר האיש, "אל תתבייש. זה בסדר".

4. יומיים אחר כך הוא הגיע לביתה של ליליה, הסוכנת שלו. או, יותר נכון, מי שהייתה הסוכנת שלו, לפני 20 שנה. היום כבר אין לה משרד, כי היא בת 78 ואחרי האירוע המוחי הראשון שלה עזבו אותה כולם.
"אריק, חמודי", היא לחשה וליטפה את זרועו, "אתה יודע שאתה המיוצג מספר אחת שלי".
"אני המיוצג היחיד שלך", אמר אריק.
"זה ביני ובין מס הכנסה", היא אמרה וקרצה לו. הוא חשב שדמיין את זה, אבל אז היא קרצה לו שוב.
"תשיגי לי משהו, ליליה", אמר. "זה יהיה הקאמבק של שנינו".
"המצב היום בשוק..."
"בסדר, אבל -"
"בוא, בוא אלי", אמרה.
"לאיפה?"
"בוא, תשים עלי ראש, תרגיש יותר טוב".
"מה?"
"בוא", היא אמרה, "אני אומרת לך, זה עוזר".
אריק שכח שהיא נהגה לעשות את זה למיוצגיה הצעירים. זה היה לפני כל כך הרבה שנים.
"לא אכפת לי אפילו תיאטרון ילדים", אמר.
"זה רעיון נהדר. מה, ימי הולדת, ליצן כזה?"
"מה? לא!", הזדעזע. "התיאטרון לילדים ולנוער. אורנה פורת".
"אורנה פורת מתה".
"באמת?"
"נו, היא לא הייתה כל כך צעירה. בוא, שים את הראש, בוא אלי".
"לא", אמר אריק, "אני לא רוצה. מה עם חנוכה?"
"מה איתו?"
"פסטיגל, פסטיבל..."
"בחייך. זה צעירים מיו-טיוב שמה. זה לא אתה. אם אתה מוכן בפריפריה...".
"מוכן, בטח, למה לא".
"אז יש משהו למרוקאים. זה בדרום איפשהו".
"אני לא מרוקאי".
"היום מי לא מרוקאי?", היא אמרה. "כשאסי שיחק 'הוא הלך בשדות', הוא באמת הלך בשדות? הביאו אותו, הלך קצת, החזירו אותו. שחקן".
הוא נאנח. "מה התפקיד?"
היא הביטה במסך המחשב שלה: "השמן הרשע".
"השמן הרשע?"
"זה פריפריה, מה אתה רוצה?"
"אני רוצה למות".
"מי לא, נו".
"באמת", אמר אריק. "בא לי עכשיו לגמור עם זה. עם כל ההשפלות, כל ה... אם היה לי אקדח, הייתי... אני יכול לשים את הראש?"
"נו בטח", אמרה ליליה. "בשביל מה אני פה?"
הוא שם את ראשו על חזה. היא ליטפה אותו.
"נו", אמרה, "יותר טוב?"
"לא".
"תכף זה יבוא, תכף".
והמשיכה ללטף.

5. בסוף הוא לקח את זה. ההצגה הייתה נוראית, אבל הילדים אהבו אותו מאוד, בעיקר משום שעקב היותו רשע הוא קילל בלי הרף, וכל פעם שניסה לחטוף מהילדה הגיבורה את עגילי הזהב הקסומים שלה, הוא נתקל במשהו, או נפל או נשרף או דרך על מסמר.

בהתחלה סבל ורצה לפרוש. מי ששכנע אותו להישאר היה השחקן הראשי, שלא ננקוב בשמו, אבל פעם היה מכוכבי התיאטרון העברי. הוא פרש לפני שנים, וחזר לבמה רק כי מפיק ההצגה שילם לו בוחטה: השחקן היה גם ליכודניק, וגם ממשפחתו של ראש העיר, מה שפחות או יותר הבטיח שההצגה תקבל תמיכה.

הסיפור נסב על ילדה מרוקאית שרוצה לעלות לארץ ישראל. לא נותנים לה, לא נותנים לה, עד שבסוף נותנים לה. "השמן הרשע" היה השוטר השכונתי, שחושד בה שהיא במחתרת הציונית, ומנסה לתפוס אותה. אף אחד לא עלה על זה שרוב עלילת המחזה הושאלה מאותם סרטים מצוירים שבהם זאב הערבות מנסה לתפוס את הציפור המהירה, הרוד–ראנר.

אבל זה מה שקרה לו עם השחקן הוותיק: יום אחד, בתחילת החזרות, הם יצאו לעשן בהפסקה. השחקן שאל אותו למה הוא עושה את זה.
אריק משך בכתפיו: "מזונות. כפול שתיים".
"שתי נשים?"
"שני ילדים".
השחקן הוותיק הנהן ושאף מהסיגריה: "עדיף. ילדים זה עובר".
"ואתה?", שאל אריק.
"חוסכים לפיליפינית. כפול שתיים".
"לך ולאשתך?"
"רק לי. שתי פיליפיניות", אמר השחקן הוותיק וקרץ, כאילו זה משהו סקסי במיוחד. וזו הייתה בדיחה כל כך טיפשית, שאריק התחיל לצחוק, ולא יכול היה להפסיק, ועד מהרה השחקן הוותיק הצטרף אליו, ושניהם עמדו שם וצחקו כמו אידיוטים, עד שהחלו להשתעל, ובאותו רגע אריק חשב לעצמו: אני מצחיק ילדים וצוחק בעצמי, ומקבל כסף על זה. מה רע? ולפתע ידע שיהיה לו כוח, שוב, להתחיל מחדש.