"סליל של חוט כחול", אן טיילר, מאנגלית: דנה אלעזר־הלוי, ידיעות אחרונות־ספרי חמד, 367 עמ'
הספר שזיכה אותה בפוליצר, “שיעורים בנשימה", חדר לתודעתי דווקא בזכות סרט הקולנוע שהופק על פיו. ג'יימס גארנר וג'ואן וודוורד, צמד קשישים מעולה, שיחקו בתפקידי בני הזוג הוותיקים. הם ודאי קראו את הספר לפני כן, מפני שאן טיילר האמריקאית (ילידת מינסוטה, 1941) בונה דמויות אנושיות כאילו נמצאה בתוך עורן כל רגע מחייהן. גם כשהן במטבח, מעל הכיור, גם במיטה או ברחוב סואן. טיילר היא קוסמת פורייה שבוראת יש מאין משפחות מורכבות על כל דורותיהן, שכל נפש בקרבן פועמת בקצב משלה. 21 רומנים ברקורד שלה, ועוד סיפורים קצרים רבים, ועדיין היא יוצרת דגולה של מצבי חיים, או אופי של אישה או של בחור צעיר. היא מפליאה לטוות סיפור חי, מתרחש, שופע רגעים של מציאות נושמת. קשה למצוא סופרת חמה ורגישה כמותה, המשאירה את הספרותיות לאחרים כדי להקים על הדפים עולם ריאליסטי מלא בבני אדם כמונו, כמו שכנינו. הגיבורים שלה נפגשים, מתחתנים, יולדים, מזדקנים, מתים ולפני כן עוברים משברים ופותרים בעיות יומיום, ובכל זאת אין ברומנים שלה אף רגע משעמם.
גם ב"סליל של חוט כחול" טיילר מפיחה חיים במשפחה אחת, ומתמקדת בעיקר באֵם המבוגרת. הטענה היחידה שלי כלפי הספר הזה (שאותו כתבה לפני שנתיים וכבר שלחה לאור רומן נוסף) מתמקדת בשם הספר. זאת כותרת מרתיעה, מבריחת קהל אינטליגנטי, ובמיוחד את הגברים שבו. אף כי מובן מאליו שרוב קוראיה הם נשים, הסליל והחוט והכחול הם צירוף סתמי שאינו מייצג את הסיפור. אילו קראה לספר “כחול", הוא היה מרמז על המרד הקטן והעיקש שנשים שומרות בתוכן כלפי הגבר שבחייהן. בצבע הזה הביעה אשת האב המייסד של אילן היוחסין את זעמה על הדורסנות של בעלה ועל הפרטנזיות המעמדיות שלו.
טיילר מקובעת בהוויה האמריקאית על זמניה השונים. הרומן משתרע משנות ה־30 הרעות של המאה הקודמת, תקופת השפל הכלכלי, ועד ימינו. היא מוליכה את הגבר הראשון, ג'וניור ויטשאנק, מעיירה פרובינציאלית קשת יום אל בולטימור. ובעיר הזאת תצמח המשפחה, מרגעי הדלות הנוראה ועד שגשוג כלכלי, ובהמשך - המאבק המתמיד של המעמד הבינוני להתפרנס בכבוד.
במרכז העלילה עומד בית מרווח, בית החלומות שבנה ג'וניור, קבלן הבניין, למשפחה אמידה כלשהי. ויטשאנק האב בנה את הבית על פי מידות תשוקתו למכובדות ולאסתטיקה אנינה. מראש תכנן את הבית לעצמו ולמשפחתו, ומצא דרך לרכוש אותו מבעליו. ציר מרכזי נוסף ברומן מצוי בדמותה של אבּי, שבתחילת הסיפור היא כבר סבתא לנכדים. בהמשך יובא סיפור התאהבותה ברֵד, הבן של ג'וניור, ב"יום יפהפה, רוח קלה נשבה אחר הצהריים והכל היה צהוב וירוק", כפי שתחזור ותספר. אבּי היא קורת התמך של הבית ושל המשפחה. טיפוס אופטימי, שוחר טוב, נינוח ונמרץ כאחת. המישהי השפויה, המאזנת, המרגיעה ומסייעת במשפחה שבה כל אחד פונה לעבר גחמותיו. כשמופיעים אצלה סימנים ראשונים לדמנציה, כולם סביבה נבהלים, רק היא שומרת על חיוכה התמה. איך זה הגיעה אל מדרגות הכניסה של בית אחר במורד הרחוב...?
אין ספק שטיילר שותלת בדמויות הנשים המרכזיות שלה הרבה מגישתה לחיים ומתחושותיה כאישה וכאם. היא מרבה לטפל בסיפוריה ביחסים זוגיים וביחסים בין הורים לילדיהם הבוגרים. קל לשמוע כאן את קולה הדובר במחשבותיה של אבּי: “אדם מתעורר בבוקר, מרגיש שהוא בסדר, אבל פתאום הוא חושב לעצמו, ‘משהו לא בסדר. משהו קרה באיזה מקום. מה זה?', ואז הוא נזכר שהילד שלו - מי מבין ילדיו, אינו מאושר".
מקור, פתיחה
"איך עשית את זה? ראיונות ‘חדרים'", הלית ישורון: “קיץ 1980. השיחה הראשונה הייתה עם אסתר ראב. לא הכרנו לפני כן. באתי בלי שאלות מסודרות, העיקר היה עצם הפגישה, הקשבה לעברית של ‘השועלה הבודדה', ששכבה עכשיו בבית אבות בטבעון. רציתי שקולה המדבר יהיה הראשון להישמע בכתב־העת החדש" (הספריה החדשה, 527 עמ').
"והכלה סגרה את הדלת", רונית מטלון: “הכלה הצעירה, שהסתגרה בשתיקה מוחלטת בחדר השינה בבית הוריה במשך יותר מחמש שעות, הודיעה לבסוף מה שהודיעה וחזרה שלוש פעמים על הצהרתה המדהימה מעבר לדלת המוגפת, שארבעה זוגות אוזניים היו כרויים אליה בחרדה ובמסירות אין קץ" (כתר, סדרת נובלה, 130 עמ').
"בינת השכווי", אביגדור דגן, הוצאה מחודשת: “'ניצחון, ניצחון!', כך מעיר אותי פדרו בוקר־בוקר. כברק הוא פולש את הלילה. כתוקע בקרן הציידים הקוראת להתקדמות מריעה חצוצרת צריחתו הנוקבת" (עם עובד, קלאסיקה, 183 עמ').
"הימאליה בשר ודם", ינץ לוי: “מהבוקר לא הפסיקה הימאליה לבכות. אפילו עכשיו היא בוכה, ישובה על אדן החלון והמשקוף נותן אותה במסגרת. מה רואות עיניה? את מגרש החניה האספלטי, למטה, מתחת לבניין רב הקומות. מכוניות חדשות יותר וחדשות פחות מסדירות את דיירי הבניין בדירוג של הצלחה" (זמורה־ביתן, 237 עמ').
"כולם נשא הרוח", שגיא כהן: “התחילו לזרוק עלינו אבנים כשהייתי בן שבע. היינו נוסעים לירושלים בדרך צרה ומתפתלת, שבצדיה גבעות שעצי זית פזורים עליהן וביניהן מבתרים. מוניות כתומות של ערבים דהרו בכביש ועקפו מימין ומשמאל, חמורים חצו את הכביש בשלוות חמורים" (עם עובד, ספרייה לעם, 198 עמ').
"עד שתתחילי לדבר", גליה תנאי: “בארבע וחצי מתחילים להתאסף באיזור הכניסה לחדר האוכל. ספסלי עץ מפוזרים סביב. במבוא סככה לימי גשם וכיור לנטילת ידיים שלצדו קנקן נירוסטה קשור בחבל מטונף אל הברז. על הספסלים יושבים אנשים ובוהים בדלת הסגורה" (פרדס, סדרת מלח מים, 237 עמ').