לא בטוח שאת ספרו החדש של נתן זהבי, החתום על טור שבועי ב"מעריב סופהשבוע" וידוע בסגנונו הבוטה וביציאתו נגד הממסד, צריך למדוד בכלים ספרותיים. חשיבותו העיקרית היא בעצם העובדה שזהבי מתעקש להישיר מבט ל"כתם העיוור", אותו אזור בשדה הראייה של העין שאינו נקלט על ידי חוש הראייה ומביא לידי כך שהתפיסה החזותית שלנו תדלג מעליו. בכתם העיוור הזה שוכנים "קשישים, מוגבלים, עיוורים, שרידי שואה, שכבודם, בריאותם ורווחתם נרמסו בידי הממסד האכזר והמרושע", ככתוב בהקדשה בספרו החדש "תקוות שחורות: 38 דוקו־סיפורים" (הוצאת חבר לעט; עורך: יואב איתמר).



בראייה חדה ורחומה זהבי שוטח בספרו סיפורים מהחיים על דמויות שחולפות לידנו בלי משים, אלו שהמציאות בוטשת בהן פעם אחרי פעם, בזמן שהוא מאיר עליהן בזרקור. הכל נכתב בשפה יומיומית וקולחת, המתבלת עברית בערבית, ביידיש ובזהבית רהוטה, ונעה בין פקקטע ובקקט למנדבושקעס.



"לייבו נראה לי נעלב... אני שם לב פתאום שהוא כבר בן שמונים ואולי יותר, הבגדים שלו מרופטים... עכשיו אני מבחין שהידיים שלו קצת רועדות. על הפנים יש לו כתמים של אנשים שעבדו הרבה שנים בשמש, נדמה לי שיש לו גם כמה צלקות... 'אשתי מתה לפני חצי שנה', הוא פולט בקול נמוך, הילד כבר בן שישים במוסד של פגועי נפש. מה נשאר לי, יא זהבי? מה נשאר לי חוץ מרדיו ועיתונים? אתה יודע מה זה לחיות מביטוח לאומי? אתה יודע מה זה לגור בפקקטע דירה בדמי מפתח שהבעל־בית מת שתעוף כבר ועושה לך את המוות ולא מתקן את הצנרת והחשמל והקירות כבר חמישים שנה?


"פתאום אני מרגיש רגשי אשם נוראיים, אני שם לב שהרעידות שלו בידיים מתחזקות והוא לא מסוגל להביא את הכוס לשפתיים כדי ללגום מהקפה. למרות המשקפיים המטונפים אני יכול להבחין שיש לו דמעות בעין הבריאה, וכשהוא מסתובב ומראה לי את הגב אני מניח שהוא לא רוצה שאראה אותו בוכה. בא לי לקבור את עצמי" (מתוך הסיפור "לייבו הבולגרי").



"תקוות שחורות" של נתן זהבי



צבעים עזים


זהבי (70), שדרן רדיו ועיתונאי, מטה זה שנים ארוכות אוזן קשבת ומשמש כתובת למי שזקוק לכך. הוא יודע להקשיב, לכאוב את הכאב, לפעול כשצריך. וכאן, בספר, מתגלה מבעד לכעסנות הומור דק ובו גם מידה לא מבוטלת של הומור עצמי.



את הסיפורים של זהבי, הרוקמים תמונה אחת עצובה בעיקרה, היה אפשר לצייר בצבעים עזים. הכל רווי פרצי רגשות וססגוניות: "שרה הציגה בפנינו את משה, גבר מרשים עם שפם שחור דק ושיער מלא ברילנטין. היו לו שתי טבעות זהב גדולות על האצבעות ועל היד שעון זהב מרשים ונוצץ. הוא לבש חליפה מהודרת ועניבה פרחונית ונראה כמו אלו שמצולמים בעיתוני הקולנוע שהצצתי בהם אצל גרשון הספר" ("האוצר").



תל אביב של זהבי היא עולמם של האנשים שחיים, עמלים ומתים בה, ולעתים קרובות אין מי שידע על מעגלי חיים שלמים שהתקיימו בה. שקופים. הוא מציב מראה גדולה - וגם אלוהים לא נפקד ממה שניבט דרכה. מדגדג בלשון להגיד שזהבי מתכתב עם האגנוסטיקה וטוען שאלוהים עזב אותנו מזמן והשאיר את ניהול העולם בידי כוחות הרשע, או להגיד שהוא בכלל מרמז לניטשה ומבשר על מות האל.



מדגדג בלשון אבל מיותר, כי זהבי מדבר, כאמור, בזהבית שוטפת: "אלוהים בפנטהאוז – במגדלי השמים,/ זקן ועצוב כבר עושה במכנסיים,/ נמאס לו לראות את הצאן המגעיל –/ לאות מחאה על אפו שם עגיל./ אלוהים הקשיש עם עגיל וחשיש/ לא רואה לא שומע וכמעט לא מרגיש... אלוהים הזקן כבר לא מה שהיה,/ ונמאס לו מכל מה שפעם ברא./ במשקפת ענק הוא רואה ת'עולם/ משפיל את עיניו בוש ונכלם./ הוא פושט את ידיו הרפויות לצדדים,/ וצועק למלאך שיפתח הברזים,/ 'תשטוף הלכלוך מעולם הצבועים/ תשמיד ת'אדם ובעלי החיים'/... בקול אבהי הוא מלמל בשפתיים,/ 'נגמר תפקידי, אעצום ת'עיניים'./ כך נגמר העולם וזה רק בינתיים –/ אולי יתעורר אלוהים, עוד שנה עוד שנתיים,/ אם יהיה לו עצוב וירגיש שעמום – / הוא ירים את ידיו ויבנה לו יקום" (מתוך "סוף העולם").