לא תגידו שהסתרתי מכם משהו, שהייתי עמומה או שלא הייתי גלויה לגמרי בעניין הזה: אני פמיניסטית מהרגע שבו עמדתי על דעתי, בסביבות גיל 10, ולא תאמינו כמה התנגדות הדבר הזה עורר בחברה השוויונית ביותר על פני כדור הארץ באותו זמן, אותו ניסוי אידיאולוגי בבני אדם - הקיבוץ. ובלב החוויה שלי עמדה התחושה שנשים כפופות לגברים אפילו בזרם המרקסיסטי שאליו השתייך הקיבוץ שלי, השומר הצעיר. רבות הדרכים שבהן בא לביטוי השעבוד של הנשים לגברים, העיקרית שבהן, באופן שבו הן היו נתונות לביקורת שלהם ותלויות בהגדרתם, הייתה מרגיזה במיוחד.

בראשיתו היה המאבק הפמיניסטי מוקדש להשוואת מצבן הפוליטי והכלכלי של נשים לזה של הגברים, ובזה ממילא לא הייתה בעיה היכן שגדלתי. אבל כ–150 שנה מאוחר יותר נשים עדיין זוכות ליחס אחר מזה שגברים נהנים ממנו, ושתי דוגמאות מובהקות מזמנות ביקור מחדש בשניים מהטורים הקודמים שפרסמתי כאן: תעלומת הסופרת האיטלקייה אלנה פרנטה והמרוץ לנשיאות ארצות הברית.

כל הסממנים מעידים על כך שהוסר הלוט מעל הסנסציה הגדולה של עולם הספרות ומאחוריה נחשפה בניגוד מוחלט לרצונה הסופרת הקרויה אלנה פרנטה, שכתבה את הרומנים הנפוליטניים אשר נמכרו במיליוני עותקים ברחבי העולם. השם אניטה ראג'ה כבר עלה מספר פעמים וגם בעלה, הסופר דומיניקו סטרנונה, נחשד לעתים כפרנטה. יותר מכך, סטרנונה נאחז לא מעט בהצלחתה הלא צפויה של אשתו. מקריאה בספרו האחרון "lacci" אפשר להבין שהוא עשה כל מה שאפשר כדי להבליט את העובדה שהעט המשפחתי, זה שלו, בוחש גם בספרים של האישה - כשעיצב את שתי הגיבורות הראשיות בספרו בדומה לשתי הגיבורות האהובות של פרנטה, לילה ואלנה. אלא שפרנטה–ראג'ה זוכה להצלחה מסחררת באיטליה ובעולם, בעוד הוא נותר סופר למעטים.



קל לשער את הדרמה שהתחוללה בבית המשפחה - שני סופרים, רמות שונות של הצלחה, קצת מזכיר את צרויה שלו ואיל מגד בביצה המקומית - ושוודאי הומתקה עם סכומי העתק שנכנסו לקופתם. למעשה, זה מה שחשף את זהותה של פרנטה. העיתונאי קלאודיו גאטי שחשף את זהותה של פרנטה בתום תחקיר מקיף ועמוק, השווה את קניית הנכסים של הזוג ראג'ה–סטרנונה וגילה כי סכומי העתק שההוצאה לאור שילמה למתרגמת מגרמנית שעבדה אצלם, לא הלמו את התעריפים המקובלים וכי השקעות הנדל"ן שנעשו בכספים אלו התרחשו במקביל לפרסום ספריה של פרנטה בארצות הברית.

עד כאן הכל הגיוני לכאורה. סופרת מצליחה רוצה להסתתר מאחורי פסבדונים ועיתונאי חרוץ מחליט שעבודתו היא לא לאפשר לה לעשות את זה. אולי גם על נחרצות ממין זה דיברה פרנטה בראיון שנתנה ל"פננשיאל טיימס" לפני שנה, שבו אמרה "היום הרבה דברים השתנו אבל אני עדיין חושבת שאפשר לסמוך רק על מעט גברים", והוסיפה שאולי הסיבה לכך היא שהכוח הגברי הנכפה על נשים מושתת על הכפפתן. "יותר מדי נשים מושפלות מדי יום ביומו, לא רק ברמה הסימבולית".

אם כן, האם את חשיפת זהותה האמיתית תחווה פרנטה־ראג'ה כהשפלה ברמה הסימבולית והממשית? אני מניחה שכך יהיה. שיטות החשיפה שנקט העיתונאי, הצלבת מסמכי המסים והתשלומים עם הרכישות, נהוגות על פי רוב בתחקירים על אנשים רבי עוצמה (גברים, יש לציין) החשודים כמאפיונרים או כנגועים בשחיתויות. הרמז המובלע אם כן, כאילו סודה של פרנטה מסתיר משהו בעייתי מהבחינה המוסרית או החוקית, היה צריך להצדיק את עצמו. הטענה המשונה ביותר היא שבספריה ניצלה את תושבי נאפולי והרוויחה סכומי עתק על גבם מבלי שתחזיר להם דבר. כאילו ביקשו אי פעם בהיסטוריה מסופר לחלוק את תמלוגיו עם מושאי כתיבתו.

אבל העיקר נמצא בכתיבה עצמה; כל ההשערות נגעו לזיקה ההכרחית בין ההיסטוריה הפרטית של הסופרת לבין הספרים המסופרים בגוף ראשון ומשלבים דיאלקט פעמים רבות. לכן חיפשו המנחשים הרבים קשרים מובהקים לנאפולי. והנה מתברר שראג'ה, בת לאם חד–הורית יהודייה וניצולת שואה, עזבה את נאפולי בגיל 3. כלומר הכתיבה האוטוביוגרפית כביכול, זו שעוררה עליה את התנשאותם של מבקרי ספרות איטלקיים, כלל לא הייתה כזו.

היחס שלו זכתה הסופרת ממבקרים והעובדה שלבסוף נחשפה על ידי עיתונאי, מזכירים את יחסי הכוחות בין גברים לנשים בספריה ורצוי שהחברה האיטלקית תערוך חשבון נפש מקיף, כי אם דבר מהותי לא השתנה מאז שנות ה–50 וה–60 באיטליה שאותה מתארים הספרים; אם לאישה קשה לקיים חיים של סופרת כראות עיניה כפי שלאלה גרקו, המספרת של ארבעת הכרכים, קשה להשיג השכלה ולהיהפך לסופרת - אזי משהו מסריח ברפובליקה האיטלקית.

גם השבועות האחרונים בקמפיין לנשיאות ארצות הברית הוכיחו שדברים רבים עדיין נותרו כמו שהם. היחס של התקשורת האמריקאית להתמוטטותה של הילרי קלינטון היה מאיר עיניים במקרה הטוב, ומבעית - אם תשאלו אותי. אבל אולי טוב הדבר שקלינטון והקמפיין שלה התמוטטו לעיני הציבור האמריקאי כי יותר מכל למדנו שגם אם במקרה שלה מדובר ככל הנראה בדלקת ריאות שלא טופלה כראוי בגלל סדר יום תובעני, שום דבר שמחזור קצר של אנטיביוטיקה לא יכול לפתור, במקרה של החברה האמריקאית התברר, מדובר בחרדת סירוס קשה, שלה ככל הנראה עדיין לא נמצאה התרופה המתאימה.

מספר האמריקאים שאינם רואים בעין יפה את מועמדותה של קלינטון עולה על זה של כל מועמד דמוקרטי אחר ב–35 השנים האחרונות. חוסר האהדה אליה בקרב גברים הוא חסר תקדים; מחציתם מחזיקים בדעה שלילית מאוד עליה, הרבה יותר מאשר על אובמה, לפי מגזין "האטלנטיק". ובמילים אחרות, מה שהיה נכון לפני יותר משמונה שנים עדיין נכון: האמריקאים מעדיפים נשיא שחור (מי ישמע!) או נשיא בלתי ראוי בעליל ואולי גם נשיא יהודי סוציאלסטי מקשיש (ברני סנדרס) על פני נשיאה.

האמריקאים שמתעבים את קלינטון באופן מיוחד הם אלו שחרדים לגבריות הלאומית ומרגישים ש"החברה האמריקאית נעשית עם הזמן רכה ונשית מדי". לכן הכיתוב על שתיים מסיכות הדש שמחנה טראמפ מחלק לאוהדיו הוא "אל תהיה נקבה: תצביע לטראמפ" ו"סוף־סוף מישהו עם ביצים". אם לשפוט על פי ערכו הסגולי של טראמפ, במרוץ הזה לבית הלבן, ביצים זה כל מה שמועמד צריך.

איזו צורה לובשת חרדת הסירוס הזו אפשר היה לראות לכל אורך הקמפיין וביתר שאת אחרי ההתמוטטות. התקשורת הממוסדת והתקשורת שמנהל הציבור באמצעות הרשתות החברתיות לא נתנו לקלינטון לנשום. כמעט כל אחד מהחצים המיזוגיניים באשפה נורו עליה: היא אינה אמינה (רפובליקנים ודמוקרטים), היא יונקת מעטיני המוסדות הפיננסיים (רפובליקנים ודמוקרטים אוהדי סנדרס), היא מושחתת ובארון שלה ושל בעלה יש שלדים רבים (כולם בלי יוצא מן הכלל). אפילו הפלג הצעיר, הנלהב והאנטי־ממסדי של הדמוקרטים, שהעניק את תמיכתו לסנדרס, הפגין תסמינים שוביניסטיים בלתי מודעים והאשים אותה בניתוק רגשי ומורמות מעם.

אבל לא הכל שחור. בחייה הציבוריים קלינטון זכתה לאהדה רבה לפחות פעמיים. בפעם הראשונה כאישה נבגדת שדבקה בבעלה אחרי שפרשת לוינסקי התפוצצה, ובפעם השנייה כששירתה כשרת החוץ של הנשיא אובמה. מסתבר שכל מה שהיא צריכה לעשות כדי לזכות באהדת הציבור הוא להפגין חולשה או לשרת גבר.

נדמה לי שאת המלכוד שקלינטון מצויה בו מכירות נשים רבות. אפשר לנסח כך: ככל שהיא מפגינה יותר עוצמה, הציבור מגלה כלפיה יותר עוינות. כי אישה עוצמתית היא אישה מסרסת ולכן כשהיא נתקפת חולשה גופנית מוכן הציבור לגלות כלפיה אהדה ובתנאי שתסיר את מועמדותה, כי ידוע לכל שנשיא אמריקאי צריך להפגין בפני עמו והעולם כולו כוח הנובע גם מבריאות.

קרול גיליגן, פרופסור באוניברסיטת ניו יורק, פרסמה בתחילת שנות ה–80 ספר תיאורטי המבוסס על מחקר בשם "בקול שונה", שהפך לאחד הספרים המצוטטים ביותר בגל השני של הספרות הפמיניסטית. "כשהמשכתי לבדוק את הקשר שבין מבנה הסדר הפוליטי לפסיכולוגיית החיים של הנשים והגברים, הלכה וגברה המודעות לתפקידו המכריע של הקול הנשי בשימור או בשינוי העולם הפטריארכלי... אני שואלת על קול ומערכת יחסים. ושאלותי הן על תהליכים פסיכולוגיים ותיאוריה, במיוחד תיאוריות שבהן החוויה הגברית נחשבת לכלל החוויה האנושית - תאוריות המתעלמות מחיי נשים ומשתיקות את קול הנשים".

משהו בשיעול המתמשך של קלינטון שהפך ככל הנראה לדלקת ריאות שכמעט החריבה לה את כל הקמפיין, ובחשיפה האלימה של זהותה האמיתית של פרנטה - מזכיר לי את עניין הקול. כמה חיוני שנשים ישמיעו את קולן זה מובן מאליו. אבל המאמצים הנמרצים לגנוב אותו מהן צריכים להטריד כל אחד ואחד מאיתנו.