"הקמע של דֶדֶה", יוחאי אופנהיימר, עם עובד, ספריה לעם, 254 עמ'
"רק ג'בּל עתאקה לא משתנה", אומרת החיילת מירי לחייל דֶדֶה, גיבור הרומן. שניהם צופים לעבר ההר, שהיה נקודת ציון במלחמת יום הכיפורים. לפי הרומן הראשון של יוחאי אופנהיימר, פרופסור לספרות, סיני נשאר נטוע בנפש הישראלית. מצב סיני, הוויית סיני המתמשכת, כולל כל מחלותיה, עדיין מתקיימים במהות הישראלית. ג'בל עתאקה, שנכבש במלחמה בידי צה"ל, היה מן הנקודות הראשונות שהכוחות נסוגו מהן ב–1974. מאוחר יותר הוחרבה ימית, ואפילו פתחת רפיח הישראלית חדלה להתקיים. צה"ל אינו מטיס עוד חיילים מרפידים, אבל התודעה הישראלית לכודה בזמן ההוא, חסר התכלית.
"רק ג'בּל עתאקה לא משתנה", אומרת החיילת מירי לחייל דֶדֶה, גיבור הרומן. שניהם צופים לעבר ההר, שהיה נקודת ציון במלחמת יום הכיפורים. לפי הרומן הראשון של יוחאי אופנהיימר, פרופסור לספרות, סיני נשאר נטוע בנפש הישראלית. מצב סיני, הוויית סיני המתמשכת, כולל כל מחלותיה, עדיין מתקיימים במהות הישראלית. ג'בל עתאקה, שנכבש במלחמה בידי צה"ל, היה מן הנקודות הראשונות שהכוחות נסוגו מהן ב–1974. מאוחר יותר הוחרבה ימית, ואפילו פתחת רפיח הישראלית חדלה להתקיים. צה"ל אינו מטיס עוד חיילים מרפידים, אבל התודעה הישראלית לכודה בזמן ההוא, חסר התכלית.
אופנהיימר כתב סיפור המתרחש בבסיס מודיעין בסיני, אך הוא אינו מתחייב בתאריכי ההתרחשות. מבחינת הסיפור הוויית סיני טרם טוהרה מקרבנו, והיא תוסיף להתקיים בעתיד. דומה שסיני הצבאי, במובן הכלומי שלו, כפי שחוו אותו חיילי צה"ל במהלך עשרות שנים, רק העמיק שורשים בנפש הישראלית. הזמן ההוא, חסר הגבולות, זמן חשוף מתחת לירח או שמש, ללא עצים, בין מבנים כעורים או בבונקר, הוא הזמן השליט בחיינו, והשלום רחק, אולי לתמיד. אפשר להמשיך לשבת על התחת מתחת לחולות ולהאזין בניחותא למצרים.
לפי אופנהיימר, ביצירה ספרותית נדירה ביופיה, דייקנית ועגומה, סיני לא ייעקר מתוכנו לעולם. ומדובר בסיני שאינו משתנה, למרות מדריד ואוסלו ותקוות אדירות לשלום, אם מישהו מעז להיזכר בהן. אירועים אלה כלל אינם שייכים לסיפור. ביקור היסטורי של המלך חוסיין, שאינו מתרחש במועד הכרונולוגי שלו, משמש רק כרחש רקע לזמן הנקרש בין הנשקייה, למגורים, לבונקר.
ההתרחשות המשמעותית לא מתנהלת בבונקר ההאזנה. האירועים הממשיים הם חייו של דדה, דויד הכהן מירושלים. צעיר רגיש ומצפוני, מרדן בפוטנציה, שכוחות המחאה מתעצמים בו בשירותו בבסיס הנידח. הוא החייל שדמותו תצביע על אווילותו של צה"ל. התבוננותו תמקד את מבט הקורא בכיעורו של הנוף בין הגדרות הצבאיות. דמויות נוספות שיחברו אליו, אבנר המשכיל הקורא את ניטשה, ברוך הנאמן, היוצא נגד הסמכות, אלירן מהנשקייה, חבורת הנהגים, אלברט המב"ס, כולם יוארו באורו של דדה וייצאו נגד השיטה הצה"לית. דמותו של סגל, נעלי צנחנים וכיפה קטנה לראשו, קצין המאוהב בהיררכיה הצבאית וניזון מנבזויותיה, תהיה המסמר שנועץ את סיני בתוכנו, כחיסון נוגד כל שינוי. שמא סאדאת ינחת וחוסיין גם, והשלום יפציע. אך אל חשש, במציאות, שלא כבסיפור, הניצחון שייך לסגלים.
התייחסותו של דדה לנשים מחצינה חוסר בגרות. הוא אביר כלפי אחת וגונב תחתונים לאחרת, ובה–בעת עדיין מתאבל על מות ילדה שהתאהב בה בכיתה ח'. הסרטן מכלה גם את אמו, ובמקביל להתמעטות חיי האֵם, דדה מעצים את מאבקו בעוולות הצבא.
אופנהיימר לא מכריז עמדה פוליטית. סיפורו מינורי בנימתו, גם כשההתרחשות דרמטית. מה שיש לו לומר מוטמע בנחת בספרות המשובחת שכתב. הספר רצוף מצבים קומיים, דיאלוגים אירוניים מלוטשים. הוויית הבסיס הצבאי המבודד קמה לתחייה בזכות ניקיון שפתי נפלא, דיוק נדיר בשימוש בעברית המדוברת והמתארת. מקצבי התזמון כה נכונים, עד כי לא נותר אלא לחוש שסיני עדיין סביבנו, ומרב המעשה האפשרי מוגבל לטיול ערבית מעמדת הש"ג עד למחסום.
"יותר משבוע שמדברים על שלום עם ירדן, חוסיין מסתובב בתל אביב (...) ואנחנו בקושי קולטים את זה על ההר שלנו", אומר דדה למירי. מעבר להנאת הקריאה בגמיעה אחת, משתכן העצב, מעיקה הוודאות שהניתוק התודעתי רק החריף מאז עת המדבר. טרגדיית סיני הרי לא תובן בדורות הבאים. הם לא ישמעו ברדיו שחוסיין נחת ולראשו כפייה אדומה. סיני המורעל ייעלם וייטמע בנפשותיהם ללא הבחן.
ר.ל. סטיבנסון
"מועדון המתאבדים" מגיש שלושה סיפורים אפלים הקשורים זה בזה. עלילות ויקטוריאניות פרי מוחו הקודח של הסופר הפורה, שברא את “ד"ר ג'קיל ומר הייד". סטיבנסון נולד באדינבורג (1850) ונדד הרבה בעולם, עד שמת בסמואה, איי הדרום (1894). דמיונו הפיק המצאות שטניות, שכיוון שנכתבו בידי בן אנוש, יכלו, מן הסתם, להתממש במעשיו של כל אדם. כאן, בין פריז ללונדון, מתפקד בן אצולה ממזרח אירופה, כמי שנמשך אל האופל ומבקש להאירו. הנסיך פלוריצל, איש בוהמיה, נקלע למועדון, שחבריו אינם מעזים לחצות את הגבול שבין תשוקת המוות למעשה הסופי. בעלי המועדון מרוויח את כספם ודואג למותם באמצעות עמיתיהם. מן הסיפור המרכזי מסתעפות עלילות משנה מצמררות. אווירת לונדון הלילית, שמרכבה חולפת ברחובותיה הריקים, משתלטת על הקורא. השאיפה לעשיית צדק היא רק מרכיב אחד בדחפי העלילה. נקודת הזינוק שתולה בשעמומו של נסיך עשיר (מאנגלית: אברהם יבין, ספריה לעם, עם עובד, 120 עמ').
העלייה לירוסלאם
הם עשו דרך ארוכה מהכפר האתיופי המרוחק, שאשְגֶה שמו. הלכו ימים ולילות ברגל, ואחר כך נסעו באוטובוס בדרכים מסוכנות. בתחנה האחרונה לפני אדיס אבבה, פגשה משפחת המחבר, אז ילד בן 8, קבצן שמראהו נורא. האיש, בן ביתא ישראל, כך כינו עצמם יהודי אתיופיה, נתן בידיהם ספרון להביאו למקום שאליו השתוקק להגיע. הוא סיפר: “הוריי קראו לי אפרים, על שם אחד השבטים. מאז ילדותי הייתה בלבי זיקה גדולה לירוסאלם. סיפרו לי שזה המקום המקודש ביותר עלי אדמות, צבוע כולו בזהב, וכל המתקרב אליו מתנקה מחטאיו". טיפה מים השתיקה של עולי אתיופיה. לא מאוחר לדעת מה הותירו מאחוריהם, שדות ירוקים, נהר ויער, ושגרה כפרית שלווה בצל איבת השכנים הנוצרים. מה נוראה הייתה הדרך שעשו עד לשכונות הדלות בפאתי הערים של ירוסאלם, מדינת ישראל, הנכספת (“ייתנו לנו פירות וחלב ירושלים", מאת נֶגוּסֶה מֶטֶקו, אוריון, 125 עמ').