גלות וגעגוע" - זה שמו של מחזור השירים הראשון ב"עכשיו הנסיעה", ספר השירה החדש של יחזקאל רחמים. "הספר עוסק במסע חיצוני ובמסע פנימי. בעיני גלות היא לא עניין של מקום, אלא מצב נפשי שבבסיסו יש הדרה", הוא אומר ממקום מושבו בימים אלו - עיירה קטנה במדינת באהיה בברזיל. "אדם יכול לגלות במולדתו או להיות בן בית בכל מקום. עם הזמן למדתי להפוך גם את הארעיות לביתית. השיר 'בֵּיתִי' מביא פתרון בעולם הפנימי למצב האין־בית: 'אֶבְנֶה לִי אֶת בֵּיתִי בְּנִשְׁמָתִי'. מכאן ואילך, ככל שאני מתקרב אל עצמי, כך אני יותר בבית. אני נוסע כדי לכתוב ולחזור. ישראל היא המרכז שלי. המסעות הם עניין אישי, חיפוש דרך ופתרונות לבעיית התנאים והיצירה. אין דין בוליביה כדין ברלין. כאן הכל אישי ולטובת היצירה".



ובכתיבה, מהו הבית?


"גם בשירה וגם בסיפורת אני מרגיש בבית. שתיהן מתכתבות אצלי. למשל, הסיפור 'מים' והשיר 'עריפת הכבוד' עוסקים באותו אירוע של ניתוק המים בבית המשפחה. האתגר שלי הוא במעבר בין הז'אנרים, שם נחוץ לי 'כיוון כלים'. אני מתכוון לחזור בקרוב לכתיבת פרוזה. לאחרונה התחלתי


בכתיבת פזמונאות. אני לומד את התחום וכותב במקביל. אלו גישושים ראשונים".



הגעש והסער


"עכשיו הנסיעה" (בהוצאת פרדס, עריכה: דורי מנור) יצא שש שנים אחרי הספר הקודם "פיגומים". הרבה מאוד השתנה בעולם מאז, ולא רק בעולם. "הלכתי רחוק עם ה'דע את עצמך', במיוחד במסע הרוחני שעברתי בהודו. השלתי ציוויים חיצוניים ודברים שהם לא ממני ובי. העברתי את הגה חיי מידי השכל אל הלב. היום אני מרגיש יותר חופשי, יותר שמח וקל. יותר אני. בכתיבה חוויתי תנועה מהכרה להארה. משימוש במילה, בין היתר, ככלי להשגת מקום בעולם, לכתיבה כתהליך של בירור והארה לעצמי. קהל הקוראים שלי מגוון. אני מתרשם שההארה שביקשתי לעצמי עוברת גם לצד הקורא. קוראים כותבים לי שהקריאה בספר גורמת לסוג של שחרור. 'פיגומים' התקבל בחיבוק, כתבו עליו כמעט בכל במה. על ההיבט החברתי אמרו בזמנו שאיחרתי את הרכבת. אחר כך באה המחאה החברתית. לפני כשלוש שנים כתבו לי לשים לב למה שקורה בספרות; מתברר שבעצם הקדמתי את הדיון. 'עכשיו הנסיעה' מגיע למרחב רוחש ומבעבע - וזה עוד יותר מעניין".



עטיפת הספר החדש
עטיפת הספר החדש



אני מזהה בשירים הרבה התרסה: על דוד אבידן והתיאוריה של הפואטיקה, פוליטיקת הזהויות וכו'.


"יותר מהתרסה מדובר בחיבור לזעם ולכאב, במיוחד בשירים המוקדמים. 'מה לי ולתיאוריה של הפואטיקה?' הוא שיר מאוחר. יש בו משום חזרה הביתה. לא באתי מהספרות. אני בן של פועל בניין. גדלתי בבית שלא היו בו ספרים, ולכתיבה הגעתי בגיל מאוחר. אז טבעי שאסייג את הדיון הארס-פואטי. באופן כללי, התנועה היא מכעס לפיוס ולשחרור. היום אינני נושא דגלים. היצירה היא הדגל שלי. עם זאת, הפצע האישי והקולקטיבי מחוברים. הסיפור שלי, 'האשכנזי שלנו', הודפס במוסף 'תרבות וספרות' ב'הארץ' כעשור לפני 'במדינת אשכנז' של רועי חסן. כתבתי בעבר מהבשר חומרים שנמצאים היום חזק באור הזרקורים, למשל המסה 'משא האדם החוּם'. אז בעיני הרבה דברים השתנו לטובה. יוצר שמגיע היום מהפריפריה לספרות כבר לא עושה 'התגנבות יחידים', אלא הוא חלק מתוך גל. נבנתה אפשרות של בית. אני חושב שלא רק שטוב ש'יפרחו אלף פרחים' ושיהיו בכל מיני צבעים, אלא שנצעד לעבר איזון של הספרות הישראלית, שבמשך שנים לא ייצגה נאמנה את החברה בישראל.



"יש היום הרגשה של מלחמת תרבות. אני רואה את הדברים יותר מהזווית הרכה של נביאי הנחמה. בעיני הגעש והסער הם חלק מתהליך של ריפוי. יש כאבים וזעקות, אפילו הקאות - אבל זה חלק מהריפוי. דברים שנדחקו בבטן יותר מדי זמן יוצאים החוצה. זעם שדוכא, צער על דור ההורים, צער על עצמנו, תביעות צודקות לחלק מהעוגה, עוולות שמשוועות להכרה באור הציבוריות. מדובר בפצעים אמיתיים בנפש האישית והקולקטיבית. זו מסיבת הפוסט-טראומה של חוויית העקירה הגדולה ועריפת הכבוד".



ויש כמובן יציקת תוכן חדש: קביעות אלתרמניות ("שמרי נפשך") מקבלות פנים חדשות, ו"לך לך" המקראי מקבל גם הוא פרשנות שונה לחלוטין. האם יש למשורר תפקיד בעולם?
"תפקיד המשורר הוא להיות הוא עצמו, ובתוך כך לא לחסוך מהעולם את האור שהשיג. לכאורה זה קל, אבל לא פשוט להגיע אל עצמך באמת, להרחיק מעבר להכתבות החיצוניות ולנשפי המסכות. אני מוצא את עצמי שלם לחלוטין עם הספר שאני מניח עכשיו על המדף. זה אני, זה מה שהשגתי, כפי כוחי. קחו. התכנים החדשים עולים מהניסיון הכי אישי. הם חלק מהמסע ומהחיפוש. בדרך אלי עברתי דרך קולות הרבה. בהכללה, אני נוטה לעבר שלטון הלב של נתן אלתרמן יותר מאשר לשלטון השכל של נתן זך".



אבא דיבר ערבית


"וְאָבִי הִדְבִּיק בְּלָק סְלִילֵי שִׁירִים שֶׁכָּכָה נִקְרְעוּ/ בְּקַלְּטוֹת הָעֲרָבִית הַיְּקָרוֹת שֶׁהִסְתַּבְּכוּ בַּטֵּיְפּ הַזּוֹל./ בְּאֵיזוֹ סַבְלָנוּת חִפֵּשׂ לוֹ נְקֻדַּת חִבּוּר טוֹבָה" (נקודת חיבור).


"גדלתי ביפו, כשהנמל היה עדיין נמל דייגים ובשוק הפשפשים סחרו בגרוטאות. פועלים מהשטחים הגיעו ליפו לחפש עבודה ונשארו לישון בסידורי שינה מאולתרים. יפו הזאת נכנסה אלינו הביתה. אבי עבד בבניין ובשיפוצים, דיבר ערבית, ניגן בעוּד והחזיק אוסף קסטות של מוזיקה ערבית. כשהתארחו בבית עוד פועלים, אבא ניגן בעוּד או השמיע מוזיקה. בשלב מסוים הטייפ התקלקל והתחיל לסבך את הסלילים. אני זוכר את האגרוף של אבא נסגר בזעם, כאילו רצה לפוצץ את הטייפ. ואני זוכר אותו אחר כך מציל את הקסטות, מחלץ את הסלילים בעזרת מברגים קטנים, מלפף בעזרת עיפרון ומדביק את הקצוות הקרועים בלק. לא הספיק לו שהקסטות יחזרו לנגן. הוא חיפש נקודה שבה המוזיקה בשני הקצוות הקרועים תתחבר ללא צרימה. אם המעבר לא מצא חן בעיניו, הוא היה חותך את החיבור ומדביק מחדש. המראות נחרתו בי וכעבור שנים התלבשו במילים, דק מן הדק".



אתה מקדיש את הספר לאביך, במילים: "לזכר אבי שבגילי".


"אבא מת כשהייתי בן 17, ומאז החיים שלי הם דיאלוג מתמשך איתו. המוות שלו עיצב את חיי. הקדשת הספר לזכרו סוגרת עוד מעגל. אבא נולד בעיראק וגדל במעברת מורשה. הוא היה איש חזק פיזית ובעל כישרונות מרובים. כנער הלכתי איתו לעבוד בשיפוצים. הייתה לו גישה אמנותית, אפילו פילוסופית, לעבודה. הוא היה מסביר לי את החוכמה שבדברים. השלמוּת והגימור היו חשובים לו. הדיאלוג איתו נמשך בכתיבה. בסיפור 'מים' כתבתי על מותו 'סיבת המוות: עוני'. אני מאמין שהדיאלוג בינינו יימשך. רוב ספר השירים הוכן סביב הגיל שלו במותו, 41. הגיל הזה היה לי סף מיתי של הנשמה. עד שהגעתי אליו, חייתה בי מעין ידיעה, שלא יכולתי לפוגג, שזה קו הסוף. אולי זה באמת הסוף של חיי הקודמים".