כשחוטמי טמון בספרו כבר ימים אחדים, חסרונו של עלי מוהר רק מתעצם. אין להשלים עם עשר שנים שבהן נפערת והולכת אֵינוּת אמירתו ביחס לנעשה בעירנו. ולא רק בעירנו המוסיפה להיבנות, אלא גם בארצנו בכלל, עם ביבי שלה, וערבים, וימין ושמאל שלה. האמת היא שמוהר לא הרבה לעסוק בעניינים רמים כפוליטיקה. לכל היותר ניסח השקפה של בלתי מעורב. הוא כתב בעיקר על מה שהגדיר "המצב הקיומי הקטן". "המצב הקיומי הגדול הוא קולקטיבי ומשורעף", כתב, "הרבה יותר מהמצב הקיומי הקטן". היה לו מה להעיר בעדינות על החורף או הקיץ, כאן או בפריז, ועל (היעדר) הנימוסים של המפיקות הצעירות בטלוויזיה; הוא הגיב למאמר בעיתון באירוניה דקה, וסיפר אירוע מינורי שנתקל בו ברחוב או בבית, וציטט משיר של אלתרמן, או משיר–פזמון שלו עצמו, וגם מהתנ"ך.

הכתיבה שלו הכילה את החוץ הציבורי, שאצלו היה בעצם הפנים האישי. או ההפך. ילד בן 10 שבא להתייעץ עמו בנוגע למאכל פולני שעליו להביא לפעולה בתנועה, מעורר אצלו מחשבות רציניות, המוגשות בשחוק קל, על כור ההיתוך והעדתיות. הוא התייחס ברצינות נונשלנטית, מוהרית, לשדרות בן–גוריון, לתור להפקדת המזוודות לפני טיסה, כמו גם ל–11 בספטמבר הניו יורקי. הוא התבונן בדברים ממעל ובאלכסון, גם כשרתח בשל עוד גסות רוח ישראלית. הוא כעס בכנות ובלי להתלהם על ריצוף השדרה, ועל היהודים הנדחקים ואינם מכבדים טריטוריה אישית, ועל הבום–בום–בום של ההאוז מאחת הדירות בצהרי שבת, ועל הסבבה והאחלה המאפסות את העברית, והוא התפעל מכיכר פריזאית.

מרשימותיו מצטיירת דמותו של משקיף ישראלי–אירופי משכיל ונאור, משועשע מעצמו ומכל הנעשה סביב, מכתר בנונשלאנס את כל מה שבני ישראל בונים ממנו מגדלי היסטריה. הטקסט שלו נושם חוכמה המובעת בקלילות, כאילו כלום, וצחוק המכסה על הזעם, ושיקול דעת הדוחק הצדה צדקנות של קיצוניים. בעודו ישראלי ותל אביבי כל כך הוא גם אובייקטיבי ואף אוניברסלי ומוסיף לאהוב את פריז בלי בושה.



חסרה עד בכי העברית שלו, ואין עוד מי שיילחם כמותו על כבוד השפה ושלומה. העברית שלו באה בטבעיות מכל העידנים ושולבה ללא מאמץ בעדכניות העת ובשליפת המצאות מילוליות, גמישות ופשוטות. זעמו על השיבושים וההשטחה והצמצום השפתי לא ידע הפוגה. הכבוד שחלק לשפה, כמובן מאליו, היה כבוד לתרבות, למצח הגבוה, להרחבת הדעת, לקריאה ולחשיבה. אך אותו יחס מכבד העניק גם לאווירה בבר ירושלמי או למנה במסעדה צרפתית.

היה לו ידע רחב בספרות העברית, בספרות המערב ובשירתה, ובהיסטוריה של העם והעמים. בטוריו השבועיים נמצאת כל התשתית הטובה הזאת של ההוגה, המבקר בעדינות, המנציח נטול הפאתוס, הרואה פנים לכאן וגם לכאן. בעבר נמצאו מקוננים על כישרונו המבוזבז. הם לא ידעו על מה הם מדברים. הוא לא בזבז אף רגע את כישרונו הענקי. כתיבת רומן אינה חייבת להיכלל ברזומה של כותב ממומש. מוהר כתב אלפי מילים בכל שבוע, וזאת, בלי לחשב את שירי הפזמון שהעניק לזמר הישראלי, והן נקראו בשקיקה בעיניהם של מכורים, שעדיין מהנהנים מעל כתביו וצוחקים מהבטן. הוי, איזה הומור מעולה יש בכתיבתו, הומור אנין, עדין ודייקני. ואיך הוא יודע לתפוס את העיקר, את החשוב ואת היחיד שיש לומר, ורק ככה לבטא אותו, בקלות, כאילו כלום, כפי שאיש מלבדו אינו יכול. האם יידעו בני הדורות הבאים להעריך אותו כערכו? להבין את כוונתו? הלוואי!

הרגעים שלי בחברתו נשאו תמיד את חותם הערצתי ונחיתותי, שתיהן עדיין מוצדקות. באביב 1969 התייצבתי במערכת "במחנה נח"ל" בקריה. שעטתי פנימה בנמרצות של פיל בביקורו הראשון בחנות חרסינה, ובעוד צעדי מהדהדים בנעלי גולדה במסדרון האפלולי, נגלתה בקצהו דמות גברית גבוהה, מופזת אור. לעינַי הנדהמות הופיע עלי מוהר הנערץ, בכיר כתבי הירחון הנפוץ. נעצתי עיניים בצנחן בהיר העיניים, שכבר אז, ומאז, שמט לעברי אותו מבט מהתל, ספקני, מרפרף וודאי לא פוגעני, אך בהחלט אינו מתחייב לדיאלוג רציני.

פניתי אליו מיד, אל איש הרוח המעודן, שניצב בנעלי גיבורים ובכומתה אדומה. אמרתי בקול שצרם את חרישיות האיש והרגע: "גם אני רוצה כאלה!", הצבעתי על תגיות "כתב צבאי" שהושחלו על כותפותיו. הוא ננער מהיסח דעת חולמני וכבר שלח אצבעות אל כותפותיו. בתוך שניות הסיר את התגיות ונתן אותן בכף ידי המבולבלת, שבכלל לא התכוונה. האם אמר "בבקשה", או רק הציץ בי מבעד לעפעפיים שמוטים, שוחקים, ושפתיו רפויות באותה תנוחת פנים אופיינית לו? הזיכרון שומר רק מראה: אור השמש בא בחלון המזרחי ושוטף את דמותו, ואני נותרת טמבלית שלא יודעת איך להגיד תודה בתל–אביבית.

בקריאת הספר הערוך באהבת יודעי דבר (ההקדמה של דורון רוזנבלום מענגת כשלעצמה ונדמית כחלק הכרחי בספר), צומחת השתוממות על האקטואליות של השקפותיו. הן רלוונטיות לעכשיו כמו לכל זמן ישראלי, שהיה ועודו טראגי ומגוחך.