1. 2016, סיכום רשמי: כולם רוצים להיות האיש הכי משוגע בחדר. כולם הפנימו את התרגיל: לאומנות וגזענות הן הלהיט הבא, לא כי זה נכון וצודק - אלא כי זה טריק מנצח בתוך חדר סגור. האיש הכי משוגע בחדר סגור תמיד יהיה זה שהכי צריך להתחשב בו. הבעיה היא שזה עובד רק כאשר יש עולם מחוץ לחדר. עולם שממנו אפשר לייבא חוכמה, אנרגיה, אוכל, טכנולוגיה, מדע, רפואה, מחשבות חדשות - בזמן שבתוך החדר כולם משתגעים בנסותם לשחק את הכי משוגע. ולכן משטרים מושחתים יכולים להחזיק מעמד הרבה שנים, כל עוד יש שם בחוץ מישהו לגנוב ממנו.

אבל אין יותר עולם חיצוני. נגמר. העולם כולו הוא חדר סגור, כולם משפיעים על כולם במהירות שיא, ואם כולם החליטו להיות האיש הכי מאיים, בריוני, דביל, מתעלם מהמציאות ועם אופי ממש מחורבן - לא יישאר מי שיביא אוכל. ואכן, יש ארצות ואזורים - ולפחות יבשת אחת שלמה הטבולה כולה בשחיתות ובאלימות כבר מאתיים שנה - ששם באמת אין אוכל. יהיו יותר ויותר כאלה.


2. 
פעם, לפני כמה וכמה שנים, החליט הערוץ הראשון שהוא מפסיק לשלם תמלוגים לתסריטאים ובמאים על עבודתם. החלטה שרירותית, לא חוקית בעליל, מהיום להיום, סתם ככה כי הם יכולים. אז שכרנו שני אוטובוסים, קומץ תסריטאים ובמאים זועמים, ועלינו לירושלים, למחות בישיבת מליאת רשות השידור.
פרצנו פנימה דרך שני שומרים חמושים וצעירים שבאמת לא ידעו מה לעשות מול קבוצה מאורגנת של אנשים די נחמדים בדרך כלל, וכך הגענו ישר פנימה למליאה. פתחנו את הדלת הסגורה והסתערנו פנימה, בראשותו של במאי אחד גבוה ומנהיגותי ובעל עבר קרבי מרשים, והקפנו במעגל צפוף את השולחן שסביבו ישבו חברי המליאה.



במשך רבע שעה הם צעקו עלינו ואנחנו צעקנו עליהם. ואז, לפתע, אמר יו"ר רשות השידור: “טוב, בסדר. נחזיר לכם את התמלוגים".
המשכנו להתנצח עוד כמה דקות לפני שנפל האסימון. “רגע... מה?", אמר לפתע אחד מאיתנו.
“נחזיר לכם את התמלוגים, בסדר? אתם יכולים ללכת".
נפלה שתיקה. הבטנו זה בזה. ואותו במאי גבוה ומנהיגותי, ניסה בזהירות: “אז אתה אומר ש... שתשלמו תמלוגים? לפי ההסכם? כמו שהיה תמיד?"
“כן, נו", אמר יו"ר רשות השידור.
“אתה יודע שצילמנו אותך אומר את זה...", אמר אותו במאי.
“יודע, יודע“, אמר יושב הראש, “קיבלתם מה שרציתם. אולי תלכו כבר?".
“אה... או־קיי", אמרנו. ובצעד מהוסס התחלנו לצעוד החוצה, חזרה אל האוטובוסים שלנו. וכשעלינו למעלה, מתיישבים המומים מהצלחתנו המהירה, תפסתי את הכיסא ליד הגבוה המנהיגותי.
“תגיד לי", אמרתי, “מה קרה כאן?"
“לא ראית מה היה מונח לפניהם על השולחן?", שאל.
“כן, ספר ענק כזה".
“זה תקציב רשות השידור", אמר.
“אז?"
“זה תקציב של מיליארד שקל כמעט".
“או־קיי".
“שכולם קיבלו אותו באותו הבוקר. והיו אמורים להצביע עליו באותה ישיבה. בלי לקרוא אותו בכלל".
“הם לא קוראים את התקציב של עצמם?"
“לא", אמר. “והדבר היחיד שהפחיד אותם זה שנצלם אותם מצביעים על מיליארד שקל שאף אחד מהם לא יודע לאן הם הולכים. ובגלל זה", הוסיף, “הם נתנו לנו מה שרצינו. העיקר שנסתלק משם".
שנינו ישבנו שותקים. אחרי כמה שניות אמרתי: “תגיד, אם זה ככה ברשות השידור... אז איך זה ברשות המסים? או בחברת החשמל? או... נגיד... בצה"ל?"
“שאלה טובה", אמר.
זה היה שנה לפני מלחמת לבנון השנייה. שאז ניתנה תשובה ברורה מאוד לשאלה הזו.


3
החדר סגור. והבן־אדם הכי אלים בחדר השתלט עליו. וטוב לו ככה. אבל אז מישהו דופק על הדלת - חיזבאללה, נגיד.

4
מדברים הרבה על “פוסט אמת". על עולם שבו כל עוד אתה נתפס כמייצג של משהו, אתה יכול לשקר במצח נחושה ושום דבר לא יקרה לך, כל עוד האנשים שאותם אתה מייצג כועסים מספיק וטיפשים מספיק.

כל זה נכון בחדר סגור. אבל מחר טראמפ יצטרך לבנות חומה, ואין לו כסף לזה. מחרתיים הוא יצטרך לגרש 12 מיליון מהגרים לא חוקיים שעובדים בחצי חינם, ואין לו מי שיחליף אותם. מה הוא יעשה אז?

הנחת העבודה היא שאף אחד לא יוכל לעצור אותו, כי העולם מספיק טיפשי ואלים כדי לקנות את הסחורה הזאת גם כאשר היא פגומה. אבל זה ממש לא נכון. כלומר, זה נכון עד המלחמה הבאה.

5. העולם כחדר סגור:

מה יעשו באיטליה אם יתפרק גוש היורו? מה יעשו בספרד? ביוון? או שישלמו את חובם העצום לבנקים הגרמניים, מה שיהרוס את כלכלתם; או שיעשו פיחות מטורף כדי לשלם את חובם במטבע לא שווה, מה שיהרוס את כלכלתם; או שפשוט לא ישלמו, ואם הם חושבים שהימין שלהם הוא הכי משוגע בחדר, הם כנראה באמת ובתמים שכחו מה זה ימין גרמני.

לאומנות עממית מובילה בסופו של דבר למלחמה. והדרך היחידה שבה מלחמה יכולה להיות רווחית, היא אם אחרי שמתפזר עשן הקרב אתה נשאר עם יכולת להטיל מס על המפסיד. אבל במצב שבו העולם כולו הוא חדר סגור, כולם מפסידים. לא יהיה מי שיעלה מס למנצח. זה לא אומר שלא תהיה מלחמה. זה אומר שכולם יפסידו. ואז מתוך ההריסות יתחילו לחפש דרך חדשה. ככה זה עובד.

6
גלובליזציה 2.0: העולם נהיה אחד, אבל לא בגלל רצון טוב והבנה אנושית, אלא בגלל טכנולוגיה וכלכלה. כלומר בגלל תאוות בצע וכוח טכנולוגי חדש שאף אחד אינו שולט בו. אחדות דרך הרגליים, כאשר הלב והראש עדיין לא שם. בכלל לא שם.

שום דבר לא הכין אותנו לאחדות הזאת, לא רגשית ולא רוחנית, לא פסיכולוגית ולא כלכלית. פתאום, סינים שולטים בתנובה. וגל הלאומנות העממית השוטף את העולם הוא ניסיון לעצור את האחדות הכפויה הזו, לפני שתמחק את כולנו. ובצדק.

אבל אין ללאומנות העממית שום פתרון אמיתי, חוץ מאוורור של רגשות מרים. הרי טראמפ לא יבנה חומה, ואם הוא יבנה היא לא תעזור בכלום, וגם תעלה יותר מכל החוב הלאומי. הרי בין שעמונה תפונה ובין שלא, הפלסטינים אינם הולכים לאף מקום, והם חזקים ורבים מדי מכדי לשלוט בהם כמו שג'ינגיס חאן היה ממליץ (להרוג את כל הגברים, לשעבד את הילדים, ובאשר לנשים - תשמעו, ג'ינגיס מכחיש את החשדות המיוחסים לו, והוא יוצא לקרב חייו לטיהור שמו. או להסדר טיעון, מה שיבוא קודם).


7
כל אחד רוצה שיריבו יעשה בשבילו את העבודה המלוכלכת. השמאל רוצה שהימין יפתור את הבעיה הקטנה עם הערבים, בעודו רוחץ בניקיון כפיו. הימין רוצה שהשמאל יספק לו נימוק הגיוני ומוסרי לחטאיו, בלי להתמודד עם העובדה שהדרך שבה הוא הולך איננה הגיונית, ומובילה לגיהינום מוסרי. הדתיים רוצים שהחילונים יתחזקו את המדע, הכלכלה, הטכנולוגיה, ובגדול את כל נושא זכויות האדם, שהן בדיוק הזכויות שאפשרו להם לצאת מהשטייטל; החילונים רוצים שהדתיים ימצאו להם זהות רוחנית, בלי הצורך ממש להאמין במשהו. אבל כשהעולם כולו הולך ונהיה חדר סגור, זה לא עובד יותר. כולם צריכים לעשות את העבודה של עצמם בעצמם. אחרת החדר יתפוצץ.


8
אז מה יהיה אחרי הקטסטרופה הבאה, שבוא תבוא? כדאי מאוד להתחיל לחשוב על זה כבר עכשיו, כי השאלה הגדולה היא מי יתפוס את ההגה, כאשר הספינה תתחיל לשקוע. איך מכינים את האלטרנטיבה?

תשובה אחת היא להקים כבר עכשיו כמה שיותר מוסדות וארגונים חדשים, שבבסיסם שיתוף פעולה ועזרה הדדית. ממש לא משנה במה הם יעסקו: עצם קיומם יוכיח שאפשר אחרת. כמו שבן־גוריון הקים מדינה הרבה לפני שהבריטים נסוגו ונתנו לו אחת. אז כן, אין ברירה: צריך להקים כבר עכשיו את המדינה הבאה.

זה אומר, מעבר לכל, שינוי עצום בתפיסת העולם אצל השבטים היריבים. מאבק הזהויות חייב להיפסק. יש רק שני צדדים: אלה שמאמינים שכולנו בני אדם, ואלה שלא. ושיתוף הפעולה בין כל אלה שמאמינים שכן, צריך להיות הדבר הראשון באג'נדה שלהם.

עם כל הכבוד לאלפי הרסיסים שאליהם התנפצה התודעה הפוליטית המודרנית, כשכל אחד מהם דורש את חלקו מתוקף היותו חלקיק גאה, מספיק עם זה. זה חסר משמעות, וזה רק מכשיר לצבירת כוח בתוך חדר סגור. אותו חדר סגור.

מה זה משנה אם אתה הומו או סטרייט, לבן או שחור, אישה או גבר או במעבר בין השניים? או שמגיע לך להיות מה שאתה רוצה מתוקף היותך בן אדם, ואז הזהות הראשונה שלך היא של אדם; או שכולנו שייכים קודם כל לשבט שלנו, ואז תעמוד בתור, בבקשה, חברי לה פמיליה לפניך.

זה לא שזהות מינית/שבטית/דתית איננה חשובה. להפך: השאלה “מאיפה באת?" היא בדיוק זו שמגדירה מה אתה יכול להביא לחתונה החדשה. אלא שיש שאלה יותר חשובה, ממש קריטית, והיא: לאן אתה רוצה ללכת? 