יחזקאל נפשי (39) הוא משורר וסופר ישראלי. נולד בפתח תקווה. ערך תערוכות לשירה עברית, היה משתתף קבוע מדורי שירה ברדיו ועורך קבוע בהם. מאמריו וספריו תורגמו לשפות שונות, וכמו כן, שיריו הולחנו בידי זמרים. כיום הוא עורך מדור השירה במדור התרבות בעיתון זה ועורך סדרת "שירת הנורמן" לשירה צעירה בתל אביב. פרסם עד כה ארבעה ספרים: "עכשיו פתיחה", ספר שירים, גוונים, 2003; "פני עצמי", כרך א', עמדה, 2013; “הערך הקיים מיילל בחשכה”, ספר שירים, עמדה, 2014; ו”פני עצמי”, כרך ב’, עמדה, 2015.
"בעבר התבטאתי נגד התופעה. הייתי בן 22 לכל היותר. אמרתי לעצמי שמי שיש לו ובורך במתת הכתיבה, יש לו. ומי שאין לו - לא יהיה לו. היום אני חושב אחרת. אני מבין שנכון, זו מתת, אבל ניתן גם לקחת את היהלום הגולמי ולמרקו, לשייפו, כלומר לקחת אנשים עם החיבה והזיקה לדבר ותוך כך, אילו הם למדים אצל רב־אמן, לתעל את ידיעתם לכדי כתיבה סבירה פלוס".
"יש משהו בדלת העם שאני מזדהה עמו מאוד", מעיד על עצמו נפשי. "אבי היה רוכל פשוט בשוק שנים ארוכות. אמי עבדה כפקידה בדואר המקומי. יש משהו בפשטות האנושית שמעורר בי הזדהות עמוקה הרבה מעבר לסולתה ולשמנה של החברה הישראלית הז'ורנליסטית. אני לא יכול לסבול יהירות ונפנוף בכוחניות ורהב".
"האמת שאין לי הרבה מה לומר על הקבוצה הזאת. הם מעולם לא חטאו לי או עוררו את סקרנותי. אני לא מאמין בקבוצות יצירה. הקולקטיב תמיד מצניע ומכסה את היחיד, והיצירה היא עניין של יחידנות. אני לא חושב שקיימים שם משוררים גדולים. אני סבור שמדובר במשהו מודרני, וסופו לחלוף. אם הם מביאים אנשים לחיבת השירה העברית, אז יישר כוחם, וברכתי נתונה להם. תמיד היו ויהיו חבורות ספרותיות. יותר מעניינים אותי קולות צעירים, שיש לאמץ ולחזק ולתחזק".
נפשי לא חושש להודות שבניגוד לקונצנזוס, חיי משפחה אינם עומדים בראש מעייניו. "רבים סבורים שגידול הילדים והקמת המשפחה הם הדבר החשוב ביותר", הוא אומר. "אני מודה שיש לי נטייה לחבב ילדים, ואני מרבה להתהלך עם האחיינים הקטנים שלי ליד סביבת מגורי, ואני גם למד מהם רבות, כי יש דבר מה בתפיסה הילדותית שהוא נקי וטהור, ואני חש מחובר לו מאוד. אבל אני סבור שלא כל אדם בנוי לילדים, ואט־אט אני מתחיל להבין שעבודתי האמיתית על פני הכדור הזה היא המילים ויצירתן, כלומר לפייס אי אלו אנשים תוך כדי כתבי, ואולי ראשית כל את עצמי. אגב, לפני איזה זמן התראיינתי, וזה הדבר השני בערך שנשאלתי על ידי המראיין. בני אדם מתקשים להבין את השונה מהם. הם חרדים וחוששים מהשונה והלא־מוכר. אין לי ספק שיש קשר בין ההתמסרות ליצירה לבין אי־קשירת הקשרים המשפחתיים. עניין היצירה או ההתמסרות לדבר מה שהוא מעבר לך עצמך מוציא אותך מן המשוואה של קיום אזרחי בנאלי. זה אולי נשמע מתנשא, אבל זו האמת עבורי. האבות הרוחניים שלי הם יוסף חיים ברנר, פנחס שדה, המשורר היווני קונסטנדינוס קוואפיס, ג'יי די סלינג'ר ואחרים. הללו לימדו אותי לא מעט, ולכולם לא היו ממש חיי נישואים או זוגיות בריאה. במרוצת השנים, והיו לי מערכות יחסים, זה מעולם לא צלח. מצד שני, לעולם אל תגיד לעולם לא".
התרעות פיקוד העורף