"חוגגים לי היום 80 ואני מאוד נבוך מכל העניין", אומר יהודה אטלס, מי שיזוהה תמיד עם סדרת ספרי הילדים המכוננת, שראשיתה ב"והילד הזה הוא אני". "מה לי ולגיל הזה? בתוך הראש הרי אני בן 12. בעצם, בכל הגילים האני הפנימי שלנו הוא אני של ילד". "אני לא הייתי הראשון או המוביל", חשוב לאטלס לדייק.
"קדם לי יורם טהרלב עם ‘משק יגור: טיוטה’ הנפלא, שבו תיאר בשירים קצרים עם חריזה קלה וברגישות רבה את הילדות שלו בקיבוץ יגור. בהשפעתו הישירה כתבתי את ‘והילד הזה הוא אני’. קדמה לי גם חגית בנזימן, שכתבה על איך זה להיות ילדה, וקדמו לי שירי הילדות של ר"ל סטיבנסון ושל א"א מילן אלה ההשפעות העיקריות שלי".
"זהו מסר שקרי", מוסיף אטלס. "אם תהיה תחרות בין כל הילדים בחדר ואחד ינצח, אז כל האחרים לא שווים? זה לא נכון. כולנו שווים ולכולנו זכות לחיים טובים, לפרנסה, למשפחה ולאושר. גם כאלה שלא ‘הכי’. החיים שלנו זה לא על לנצח, אלא על שיתופי פעולה. כשאבא ואמא מתחתנים הם מחליטים לשתף פעולה. אם כל אחד מהם ינסה לנצח, החבילה הזאת תתפרק".
“אחת הבעיות של ילדים היום, שנקשרת גם לדלילות הקריאה, היא שהם רגילים לסיפוקים מיידיים", מוסיף אטלס. "כל דבר צריך להיות כיף. אחרי ארוחה, אחרי ספר, אחרי הצגה, תמיד שואלים אותם אם היה להם כיף. הכיף כחזות הכול. סליחה, הרי יש עוד שאלות שאפשר לשאול: למדת משהו? לקחת מזה משהו לחיים שלך? ואם הכיף המיידי זה העיקר, ילד מתחיל לקרוא ספר וחצי העמוד הראשון לא מוצא חן בעיניו, לא כיף לו. אז הוא זורק את הספר".
השיר שאטלס אהב בילדותו ואוהב עד היום הוא "דני גיבור" של מרים ילן-שטקליס: "זהו שיר שאני נוהג לצטט בכל אחד מ-6,000 המפגשים שקיימתי עד היום עם ילדים ומבוגרים. לדעתי, זה השיר הכי יפה שנכתב בארץ הזאת. שיר שבעצם מתאר רגע קשה בחיים של ילד ובחיי אדם בכלל, כשאתה רוצה להתיידד, אולי לאהוב, ולא רוצים אותך ונוטשים אותך במצב כל כך עלוב ומבויש. אף אחד מאיתנו לא מחוסן נגד הרגע הזה, לא בילדות ולא בבגרות.
"באיזשהו מקום אני הולך בעקבות השיר הזה", מוסיף אטלס. "אני כותב על רגעים בחיי ילדים ועל רגשות של ילדים, אבל לא על הרגעים הנפלאים. אני כותב תמיד על רגע שבו לילד יש איזושהי בעיה. פעם הוא בלחץ, פעם חוטף מכות, פעם באה הדודה ולא מביאה לו מתנה וכו'. הילדות, בצד דברים נפלאים שיש בה, היא בעצם גם תקופה קשה בחיי האדם. ילדים חולים המון. ילדים חסרי ניסיון. ילדים מקנאים. ילדים לא מסתדרים עם העולם. ואל תשכח ששליש מהילדים שלנו הם כבר ילדי גירושים, וכל ילד שההורים שלו נפרדו יש לו חור בלב. אבא ואמא בשביל ילד הם לא שניים. הם אחדות. וכשהאחדות הזאת מתפוצצת, מתפוצץ לילד משהו בפנים".
בחזרה לנושא עידוד הקריאה, שמעסיק את אטלס. הוא נזכר ב"חוויית בית ספר הכי נפלאה שהייתה לי": "כשמורה בבית הספר העממי בכרכור היה חולה, הייתה נכנסת לכיתה מורה מחליפה וקוראת לנו בהמשכים את הספר ‘עוזי והמנגנים הצעירים’. איך היינו מחכים לקריאה הבאה. איך נמתחנו מהספר, שעל המחבר שלו, שמואל בן-יעקב, כפי שחתם, אני לא יודע דבר.
"הקריאה ההיא בכיתה זכורה לי עד היום כחוויה נהדרת", אומר אטלס. "ומה הבעיה, בעצם, לעשות כך גם היום? שכל יום תיכנס מורה לכיתה ותקרא לילדים שירים, סיפורים, והכי טוב - סיפור בהמשכים. לשם כך אין אפילו צורך בתקציב”.
אטלס, שחשב לתומו כי הוא כותב לכל ילדי ישראל, הופתע לגלות שהוועדה של "מצעד הספרים" של משרד החינוך צירפה להמלצתה ב-2016 על "הילדה שאני אוהב" - כרך שני מבין שני ספרי אסופות שירים מתוך "והילד הזה אני" - כוכבית בזו הלשון: "לא מתאים לילדים דתיים".
"לא התרגשתי על שהספר שלי לא קיבל את ההכשר מהוועדה", אטלס מגיב בנימה מחויכת. "יש לי מידע ולפיו עם המלצת הוועדה ובלעדיה ילדים דתיים אוהבים לקרוא את הספרים שלי. זה העיקר".
הספר שאטלס מגדיר כ"ספר חיי" הוא שני ספרי "פו הדב" של א"א מילן: “זהו ספר שנון, ממזרי ונבון, שמרכיב יחד דמות אנושית, בובה וחיה ועיקרו, לדעת פואולוגים, הוא שכל אחת מהדמויות בו חשה אמפתיה לכל הדמויות האחרות. כל אחד מרגיש שהוא אהוב, שיש לו מקום, בלי קשר לאם הוא חכם או לא, מצליח או לא. אין שם שיפוט. יש קבלה, אהבה וידידות.
"אין צורך לחפש בכל ספר ילדים את המומנט החינוכי", הוא אומר. "ספר טוב הוא ספר טוב בלי קשר לאם הוא אכן תורם לחינוכו של הילד. בכל ספר טוב יש תובנות, שיכולות לעזור לילד ולבוגר להבין את חייהם ולנהל אותם ביתר תבונה. אבל כתיבת ספרים זו ראשית כל אמנות.
"ואם באמפתיה עסקינן, אז תראה מה קורה פה בארץ", מוסיף אטלס. "יושבים כאן יוצאי 120 גלויות. היה יכול להיות ממש מעניין. כל אחד יבקש את השני: ספר לי איך זה היה אצלכם, מה אכלתם, מה שרתם, איך רקדתם, איך התפללתם. במקום זה, כולם פה שונאים את כולם. כל אחד שונא את אלה שלא דומים לו. הרוב מעריצים פה אנשים ‘חזקים’. מי שגדל בבית פטריארכלי תמיד יעריץ את החזק".
גיל 80, אבל אטלס איננו מוריד הילוך. בקרוב תצא בהוצאת עם עובד אוטוביוגרפיה שלו על ילדותו ונערותו בעין עירון. ספר נוסף שעתיד לצאת בהוצאה זו הוא ספר של שירים קצרצרים, למבוגרים דווקא. "כל עוד אני פה, אמשיך לכתוב", הוא מבטיח. "אני כבר 15 שנה בפנסיה, זאת אומרת שעכשיו אני יכול להגדיר את עצמי כסופר במשרה מלאה".
התרעות פיקוד העורף