"חוגגים לי היום 80 ואני מאוד נבוך מכל העניין", אומר יהודה אטלס, מי שיזוהה תמיד עם סדרת ספרי הילדים המכוננת, שראשיתה ב"והילד הזה הוא אני". "מה לי ולגיל הזה? בתוך הראש הרי אני בן 12. בעצם, בכל הגילים האני הפנימי שלנו הוא אני של ילד". "אני לא הייתי הראשון או המוביל", חשוב לאטלס לדייק.

"קדם לי יורם טהרלב עם ‘משק יגור: טיוטה’ הנפלא, שבו תיאר בשירים קצרים עם חריזה קלה וברגישות רבה את הילדות שלו בקיבוץ יגור. בהשפעתו הישירה כתבתי את ‘והילד הזה הוא אני’. קדמה לי גם חגית בנזימן, שכתבה על איך זה להיות ילדה, וקדמו לי שירי הילדות של ר"ל סטיבנסון ושל א"א מילן אלה ההשפעות העיקריות שלי".



אלמלא הספר הזה היכן היית כעת?
"בכל מקרה הייתי פנסיונר בן 80, מעבודתי כעורך ב’ידיעות אחרונות’. ודאי לא הייתי היהודה אטלס שכולם מכירים, סו וואט?"

אבל הספר הזה שינה את חייך.
"שינה, ודאי. בנוסף לעבודה היה לי תחביב מאוד מהנה. קרה לי דבר נפלא: דברים שהוצאתי מהראש שלי, מיכולת הכתיבה שלי, מהמשפחה שלי, מדברים שאכפת לי מהם, שלחתי אל ילדי ישראל ואל הוריהם, והם מצאו בהם את עצמם. מסתבר שהילד הזה הוא כולנו. אבל זה תחביב קשה. כתיבה של שיר נמשכת הרבה זמן. כותב ומוחק, כותב וזורק, כותב ומחליף מעט למכונת כתיבה, למחשב. כותב ורץ למקרר. המקרר הוא ידידו הטוב ביותר של כל אדם מתוסכל".

כתבת 33 ספרים עד היום. המהפכה שחוללת ניצחה?
"אני מתנגד למילה ‘ניצחה’. לכתוב ספרים ולקרוא ספרים זו לא מלחמה. כשאני נפגש עם ילדים בבתי הספר, תמיד צצה השאלה של ‘הכי’: איזה ספר שלך הכי טוב? איזה ספר נמכר הכי הרבה? לאיזה ספר שלך אתה הכי מתחבר? ואני אומר להם: ‘אתם מורעלים על ידי תוכניות טלוויזיה שמשדרות לכם מסר מאוד מסוכן, נפשית וחברתית, והוא שמי שחשוב זה מי שמנצח, מי ש’הכי’. כל פעם מישהו מודח עד שנשאר המנצח, וגם הוא תהילתו יומיים וחצי.

"זהו מסר שקרי", מוסיף אטלס. "אם תהיה תחרות בין כל הילדים בחדר ואחד ינצח, אז כל האחרים לא שווים? זה לא נכון. כולנו שווים ולכולנו זכות לחיים טובים, לפרנסה, למשפחה ולאושר. גם כאלה שלא ‘הכי’. החיים שלנו זה לא על לנצח, אלא על שיתופי פעולה. כשאבא ואמא מתחתנים הם מחליטים לשתף פעולה. אם כל אחד מהם ינסה לנצח, החבילה הזאת תתפרק".



האם ילדים עדיין קוראים, כשאורבים להם פיתויי האינטרנט והניידים החכמים?
“ילדים שרגילים להציץ כל פעם בנייד, כדי לבדוק ממי קיבלו מסר או ציוץ, בעצם מודדים את חשיבותם העצמית ואת הפופולריות שלהם דרך הכלי הזה. זה גורם להם לחוויה נקודתית וקופצנית, שמונעת בעדם מליהנות מחוויה ליניארית, נמשכת, רציפה. למעשה, הם חווים חיים קליפיים. לכן הם מתקשים לקרוא ספרים. בשירים שלי, אגב, לא מופיעים כל הגאדג’טים האלה, למרות שהיום הם ממלאים את חיי הילדים. אני, בכלל, לא שואל את עצמי מה הילדים רוצים לקרוא אלא מה אני רוצה לכתוב.

“אחת הבעיות של ילדים היום, שנקשרת גם לדלילות הקריאה, היא שהם רגילים לסיפוקים מיידיים", מוסיף אטלס. "כל דבר צריך להיות כיף. אחרי ארוחה, אחרי ספר, אחרי הצגה, תמיד שואלים אותם אם היה להם כיף. הכיף כחזות הכול. סליחה, הרי יש עוד שאלות שאפשר לשאול: למדת משהו? לקחת מזה משהו לחיים שלך? ואם הכיף המיידי זה העיקר, ילד מתחיל לקרוא ספר וחצי העמוד הראשון לא מוצא חן בעיניו, לא כיף לו. אז הוא זורק את הספר".

אתה זרקת?
“ההפך. אני זוכר את עצמי, בילדותי וגם בבגרותי, קורא ספר עד עמוד שמונים ולא תופס מה קורה שם בעצם, ואז מגלה לפתע שאני קורא ספר נפלא. כך קרה לי עם ‘מלכוד 22’ של ג’וזף הלר. וכשחזרתי לקרוא אותו מהתחלה, הוא בא כשמן בעצמותי”.

האם נגרם לילדים נזק כלשהו כשאינם קוראים ספרים?
"ספרים הם חלק מנכסי התרבות של העולם ושל תרבות הילדים. ילד שלא קורא בילדותו או בנערותו את המיטב שבהם, יהיה לו חסר ולא רק חור בהשכלה, גם חור בהומניות. מי שלא קורא בילדותו את מרק טוויין, את ‘פו הדב’, את אסטריד לינדגרן ואת אריך קסטנר, לא יקרא אותם גם בבגרותו. ואפילו אם יקרא חלק, הקריאה של ספרים בגיל המתאים היא שמעצימה את החוויה".

ואז?
"ילד כזה יגדל מבחינה מסוימת בשממה מנטלית, עם עולם דימויים ירוד. אני מניח שהוא יהיה אדם משעמם מאוד".

 מידע פנימי

השיר שאטלס אהב בילדותו ואוהב עד היום הוא "דני גיבור" של מרים ילן-שטקליס: "זהו שיר שאני נוהג לצטט בכל אחד מ-6,000 המפגשים שקיימתי עד היום עם ילדים ומבוגרים. לדעתי, זה השיר הכי יפה שנכתב בארץ הזאת. שיר שבעצם מתאר רגע קשה בחיים של ילד ובחיי אדם בכלל, כשאתה רוצה להתיידד, אולי לאהוב, ולא רוצים אותך ונוטשים אותך במצב כל כך עלוב ומבויש. אף אחד מאיתנו לא מחוסן נגד הרגע הזה, לא בילדות ולא בבגרות.

"באיזשהו מקום אני הולך בעקבות השיר הזה", מוסיף אטלס. "אני כותב על רגעים בחיי ילדים ועל רגשות של ילדים, אבל לא על הרגעים הנפלאים. אני כותב תמיד על רגע שבו לילד יש איזושהי בעיה. פעם הוא בלחץ, פעם חוטף מכות, פעם באה הדודה ולא מביאה לו מתנה וכו'. הילדות, בצד דברים נפלאים שיש בה, היא בעצם גם תקופה קשה בחיי האדם. ילדים חולים המון. ילדים חסרי ניסיון. ילדים מקנאים. ילדים לא מסתדרים עם העולם. ואל תשכח ששליש מהילדים שלנו הם כבר ילדי גירושים, וכל ילד שההורים שלו נפרדו יש לו חור בלב. אבא ואמא בשביל ילד הם לא שניים. הם אחדות. וכשהאחדות הזאת מתפוצצת, מתפוצץ לילד משהו בפנים".

בחזרה לנושא עידוד הקריאה, שמעסיק את אטלס. הוא נזכר ב"חוויית בית ספר הכי נפלאה שהייתה לי": "כשמורה בבית הספר העממי בכרכור היה חולה, הייתה נכנסת לכיתה מורה מחליפה וקוראת לנו בהמשכים את הספר ‘עוזי והמנגנים הצעירים’. איך היינו מחכים לקריאה הבאה. איך נמתחנו מהספר, שעל המחבר שלו, שמואל בן-יעקב, כפי שחתם, אני לא יודע דבר.

"הקריאה ההיא בכיתה זכורה לי עד היום כחוויה נהדרת", אומר אטלס. "ומה הבעיה, בעצם, לעשות כך גם היום? שכל יום תיכנס מורה לכיתה ותקרא לילדים שירים, סיפורים, והכי טוב - סיפור בהמשכים. לשם כך אין אפילו צורך בתקציב”.

אולי תציע את זה לשר החינוך נפתלי בנט?
"אין לי דיבור עם בנט. מה שחשוב לו זה להכניס לבתי הספר החילוניים תכנים מסורתיים-דתיים-אמוניים, ובנוסף - להגביר את לימודי המתמטיקה והאנגלית. אני לא רואה שהוא חרד לירידת קרנה של ההומניסטיקה ושל מדעי הרוח בכלל. פוליטית אני ההפך הגמור ממנו".

אטלס, שחשב לתומו כי הוא כותב לכל ילדי ישראל, הופתע לגלות שהוועדה של "מצעד הספרים" של משרד החינוך צירפה להמלצתה ב-2016 על "הילדה שאני אוהב" - כרך שני מבין שני ספרי אסופות שירים מתוך "והילד הזה אני" - כוכבית בזו הלשון: "לא מתאים לילדים דתיים".

"לא התרגשתי על שהספר שלי לא קיבל את ההכשר מהוועדה", אטלס מגיב בנימה מחויכת. "יש לי מידע ולפיו עם המלצת הוועדה ובלעדיה ילדים דתיים אוהבים לקרוא את הספרים שלי. זה העיקר".



 אינפלציית ספרי ילדים

הספר שאטלס מגדיר כ"ספר חיי" הוא שני ספרי "פו הדב" של א"א מילן: “זהו ספר שנון, ממזרי ונבון, שמרכיב יחד דמות אנושית, בובה וחיה ועיקרו, לדעת פואולוגים, הוא שכל אחת מהדמויות בו חשה אמפתיה לכל הדמויות האחרות. כל אחד מרגיש שהוא אהוב, שיש לו מקום, בלי קשר לאם הוא חכם או לא, מצליח או לא. אין שם שיפוט. יש קבלה, אהבה וידידות.

"אין צורך לחפש בכל ספר ילדים את המומנט החינוכי", הוא אומר. "ספר טוב הוא ספר טוב בלי קשר לאם הוא אכן תורם לחינוכו של הילד. בכל ספר טוב יש תובנות, שיכולות לעזור לילד ולבוגר להבין את חייהם ולנהל אותם ביתר תבונה. אבל כתיבת ספרים זו ראשית כל אמנות.

"ואם באמפתיה עסקינן, אז תראה מה קורה פה בארץ", מוסיף אטלס. "יושבים כאן יוצאי 120 גלויות. היה יכול להיות ממש מעניין. כל אחד יבקש את השני: ספר לי איך זה היה אצלכם, מה אכלתם, מה שרתם, איך רקדתם, איך התפללתם. במקום זה, כולם פה שונאים את כולם. כל אחד שונא את אלה שלא דומים לו. הרוב מעריצים פה אנשים ‘חזקים’. מי שגדל בבית פטריארכלי תמיד יעריץ את החזק".

לא טוב חזק?
"על ראש ממשלה חזק אני מעדיף ראש ממשלה חכם".

האם אתה נפגש גם עם ילדים מעבר לקו הירוק?
"לא עובר את הקו הירוק. וזה לא פשוט. אם יש לנו, ה’שמאלנים’, מסר הומני כלשהו, אולי דווקא שם אנחנו צריכים להשמיע אותו. אבל אם אני הולך למפגש בהתנחלות, אני נותן לה לגיטימציה".

יש הגזמה במספר הכותרים של ספרי ילדים, המופיעים בארץ?
"אני חושב שכן. יש אינפלציה בכתיבת ספרי ילדים. כמעט כל דוגמנית או זמרת מוציאה ספר כזה. היא יודעת שבזכות היופי שלה, או בזכות זה שיש לה מהלכים מסוג אחר, גם הספר שלה ייקנה על ידי המעריצים שלה. ולא רק הן. סבא משכיב את הנכדה שלו לישון והיא מבקשת - ‘סבא, ספר לי סיפור’. אין לו סיפור, אבל לאחר שהיא מפצירה בו, הוא ממציא משהו על נחש ועל אריה בג’ונגל. היא צוחקת ואז הוא אומר - ‘הופ, יצא לי סיפור! איפה יהודה אטלס?'"

והוא מוצא אותך?
"כולם באים אלי. משום מה נדמה להם שאני בחור טוב שמוכן לבדוק כתבי יד של כל אחד, והם חושבים שיש לי קשרים טובים. אני יושב עם אחד כזה ושואל אותו אם מעניינת אותו בכלל ספרות ילדים. אז הוא מתגלה כמהנדס תוכנה, שישר שואל כמה זה יעלה לו. ככל שאני, אחד שרוצה למנוע גרפומניה, משתדל להיות נימוסי, לא בטוח שאני מצליח בכך. מאותו רגע לא אוהבים אותי. כאילו בלמתי אותם מלכתוב את ספר הילדים של חייהם”.

גיל 80, אבל אטלס איננו מוריד הילוך. בקרוב תצא בהוצאת עם עובד אוטוביוגרפיה שלו על ילדותו ונערותו בעין עירון. ספר נוסף שעתיד לצאת בהוצאה זו הוא ספר של שירים קצרצרים, למבוגרים דווקא. "כל עוד אני פה, אמשיך לכתוב", הוא מבטיח. "אני כבר 15 שנה בפנסיה, זאת אומרת שעכשיו אני יכול להגדיר את עצמי כסופר במשרה מלאה".