מחר יחול יום הולדתה ה-25 של שלומית לפי התאריך העברי. היא לא תזכה לחגוג אותו עם בלונים, עוגה ושירים שמחים. אבל בכל זאת רוחה ודמותה יהיו נוכחות ביום הזה, אפילו מאוד, שכן ממש עכשיו יצא לאור ספרה "איגיון" (בהוצאת אופיר ביכורים). כתבי הספר נמצאו במחשבה האישי לאחר הירצחה, והוריה החליטו להוציאו לאור.
"כשהגענו לפגישה בהוצאת הספרים, ראינו שלט ועליו כתוב 'בן חלוף הוא האדם, אך נצחיים הם סיפוריו'. השתכנענו שזו ההנצחה הכי גדולה שאפשר לעשות לשלומית", מספרת נעמה. "למילה הכתובה יש ערך הרבה יותר גדול ממבנים ומאנדרטאות. זה החותם שהיא השאירה בעולם", מוסיף צחי, אביה של שלומית.
שלומית נולדה לנעמה וצחי קריגמן. אחריה הביאו בני הזוג עוד שישה ילדים לעולם. צחי (48, חקלאי) ונעמה (45, מנהלת מועצה דתית בבקעת הירדן) מתגוררים במושב שדמות מחולה ונמנים עם הזרם הדתי-לאומי. צחי גדל בבית חורון, נעמה בתל אביב. הם הכירו זה את זה דרך גיסה של נעמה, ולאחר שנתיים וחצי של מגורים בבית חורון, שבמהלכן גם נולדה שלומית, עברו לשדמות מחולה. "חיפשתי לעסוק בחקלאות, ונעמה חיפשה מקום חם, שלא יהיה קר מדי. 23 שנה עבדתי ברפת. חקלאות הייתה קרובה ללבי מאז הילדות", מספר צחי.
שלומית ספגה את הערכים שהנחילו לה הוריה. היא למדה בבית הספר האזורי שק"ד בשדה אליהו, ובשנות התיכון למדה באולפנית אורט טבריה. בנעוריה הדריכה בתנועת בני עקיבא במושב מגוריה. אחרי התיכון עשתה במשך שנתיים שירות לאומי - בשנה הראשונה הייתה מדריכה במרכז להעמקת יהדות באריאל, ובשנה השנייה קומונרית בתנועת בני עקיבא בסניף מעורב של דתיים וחילונים בבית חורון. בסיום השירות הלאומי פנתה שלומית ללימודים לתואר הנדסאי עיצוב תעשייתי באוניברסיטת אריאל. שם פגשה את נעם שני, ואיתו הייתה אמורה להתחתן.
צחי: "מראה ייצוגי, בגדים ונעליים לא עניינו אותה. השיער שלה תמיד היה מבולגן ופרוע. היא לא הלכה לשופינג, וכשהיינו נותנים לה כסף לקניות הייתה חוזרת עם ספרים. תמיד הייתה עם ספר, וגם עם חברים טובים הייתה מדברת שעות. אם היו מספרים לה איזשהו סוד, ידעו שהיא בונקר, שממנה זה לא יוצא".
נעמה: "היו לה המון חברים, וכולם אהבו אותה בנפשם. היא הייתה אמיתית וישירה".
לראיון מגיעים בני הזוג כשהם עונדים צמידים כחולים שעליהם כתוב "ממשיכים את הסיפור של שלומית". עמם מגיעה גם בתם שקד שהייתה גורם מרכזי בהוצאת הספר. "שלומית גדולה ממני בשבע שנים", מספרת שקד (18), תלמידה בכיתה י"ב. "היינו שונות יחסית, לא היה בינינו קשר עמוק ורציף בגלל פערי גיל, אופי ותחומי עניין. אבל כן היינו דומות במראה ובאהבה שלנו לספרים, לציור ולכתיבה".
נעמה מספרת שאהבתה הגדולה של שלומית לספרים בלטה כבר מגיל צעיר למדי. "עוד לפני ששלומית ידעה לקרוא, הקראת ספר לפני השינה באוזניה הייתה טקס קדוש", היא נזכרת. "ברגע שלמדה לקרוא, היא קראה כמעט כל סוג של ספרים. לכל מקום ששלומית הייתה הולכת אליו, תמיד היה לה ספר בתיק. בחצי השנה האחרונה לחייה היא גם עבדה בחנות ספרים בירושלים".
ביום שני, 25 בינואר 2016 (ט"ו בשבט), היה צפוי כאמור לרדת שלג כבד באזור ירושלים. כדי שלא להיתקע בדרך, הקדימה שלומית לצאת מעבודתה. בעודה צועדת בדרך הראשית בבית חורון - שם התגוררה עם סבה וסבתה - חדרו ליישוב שני מחבלים ותקפו אותה בדקירות סכין. לאחר מכן נטשו אותה מתבוססת בדמה ופנו לעבר הסופר הסמוך, שם תקפו ופצעו אישה נוספת. לאחר מכן נמלטו המחבלים, ואיש ביטחון ירה בהם למוות. שלומית נפצעה אנושות ופונתה לבית החולים הדסה הר הצופים. לאחר עשר שעות שבהן נלחמה על חייה, היא נפטרה.
צחי: "נעם הוא חילוני, ולנו זה לא הפריע. הסתקרנו לדעת אם הם נכנסים לקשר הזה בעיניים פקוחות, כי שניהם היו עקרוניים מאוד בדרכם ודבקו בה. בשיחה האחרונה שלי עם שלומית בנושא הזה היא אמרה לי 'כשאנחנו אצלו בבית ביום שבת, שנינו יושבים בספה, אני קוראת ספר, והוא רואה משחק כדורגל בטלוויזיה. זו השבת שלי, זו השבת שלו, וזו השבת שלנו'. ברגע שהיא אמרה לי את זה, ראיתי שהם מבינים למה הם נכנסים. שניהם היו בוגרים. הם לא כופפו זה את זה, אבל התכופפו זה למען זה".
השבת ההיא הייתה הפעם האחרונה שבה ראו נעמה וצחי את שלומית מחייכת. אחר כך ראו אותה שוב בבית החולים. "שלומית התקשרה אלי שעתיים וחצי לפני הפיגוע", משחזרת נעמה. "היא אמרה שקיבלה הודעה בוואטסאפ שעומד לרדת שלג ושהכביש לבית חורון עומד להיסגר. היא הייתה אמורה לעבוד עד השעה שמונה בערב ושאלה אותי מה לעשות. אמרתי לה שתבקש שישחררו אותה מוקדם ושאני בטוחה שיוכלו להסתדר בלעדיה. היא יצאה מעבודתה בסביבות השעה ארבע. בחמש הגיעה לבית חורון, וממש בכניסה ליישוב נדקרה".
צחי: "בדיוק הסענו לנמל התעופה את הבן דרור, שהיה אמור לטוס לחופשת סקי לפני גיוסו לצה"ל. כשהגענו לטרמינל, נעמה קיבלה טלפון מהבת תמר, שגם התגוררה בבית סבא וסבתא בבית חורון. תמר אמרה שהיה פיגוע וששלומית לא עונה לה".
נעמה: "באיזשהו שלב התקשרה תמר ואמרה ששלומית נפצעה קל, שהעלו אותה לאמבולנס ושלקחו אותה לבית חולים בירושלים. נכנסתי לאינטרנט, קראתי שפצועה בת 23 פונתה לבית החולים במצב אנוש - אבל לא גיליתי את זה לצחי. כשהגענו למיון, הדבר הראשון ששאלתי היה 'האם היא חיה?'".
המחזה שנגלה לעיני ההורים והחבר היה לא פשוט בכלל. "שלומית שכבה צנומה, מכוסה שמיכות, צינורות מכל כיוון, מוניטורים מצפצפים. הפנים היפות שלה והתלתלים היו מפוזרים על הכרית", מספרת נעמה. "היא הייתה מורדמת ומונשמת אחרי כמה החייאות. כפות הרגליים היו המקום היחיד שבו היה אפשר לגעת בה, ובמשך 40 דקות עשינו לה את מעט הרפלקסולוגיה שאנחנו יודעים".
נעמה: "כן, האמנתי ששלומית תצא מזה. ידעתי שבהמון מקומות בארץ ובעולם מתפללים, אומרים תהלים, קיוויתי בכל לבי לנס".
אבל הנס לא קרה בסופו של דבר, ובארבע לפנות בוקר נפטרה שלומית. "הכניסו אותנו ממש בשניות האחרונות להיפרד ממנה", מספרת נעמה. "כשהרופא קבע את מותה, הסתובבנו כדי לצאת מהחדר, וכל צוות טיפול נמרץ עמד מאחורינו ובכה".
הוריה של שלומית החליטו לקבור אותה בירושלים. "היו לנו כמה רגעים של התלבטות לגבי מקום הקבורה, ואז אחיה של שלומית, נתנאל, הזכיר לנו שהיא אמרה פעם שאם יקרה לה משהו, אז רק בירושלים", מספרת נעמה.
"ירושלים היא העיר ששלומית הכי אהבה", מוסיף צחי. "היא כתבה הרבה עליה, הסתובבה בה המון, למדה שם. אהבה מאוד את מזג האוויר בבירה".
"ביקשתי מגיסי שיביא דגל וששלומית תיקבר כחיילת, כשדגל ישראל עליה. לאורך כל ההספדים וממש עד הקבורה היא הייתה מכוסה בדגל ישראל", משחזרת נעמה.
נעמה: "היה לנו חשוב לדבר על זה עם הילדים. האמירה הברורה הייתה שאנחנו ממשיכים. אומנם יהיה לנו קשה, עצוב וכואב, אבל נלמד לחיות עם החלל ועם הכאב שילוו אותנו תמיד".
שקד: "החיים שלי הפכו להיות עצובים כי אחותי נרצחה, אבל אני לא חושבת שעשיתי איזה שינוי בהם בעקבות זאת. אני עדיין שומעת מוזיקה, רוקדת וחיה".
נעמה מודה שהייתה תקופה שכעסה על אלוהים בעקבות מה שקרה. "לא היה שום גורם בעולם שהייתה לי סיבה לכעוס עליו. הכעס היחיד הופנה כלפי מי שמנהל את העולם", היא מספרת. "לא הבנתי למה הוא מנהל אותו ככה ומהן הסיבות. עד היום אני לא מבינה את זה. תמיד ידעתי לראות את הנסים הקטנים ביומיום, ודווקא כשהיינו זקוקים לנס הכי גדול, בבית החולים, זה לא קרה".
צחי מודה ש"גם לפני הרצח וגם כיום יש לי ביקורת על דברים שקורים במדינה, אבל אני לא מאשים את הממשלה שבגללה שלומית נרצחה. אני גם מסרב לדעת מה קרה שם, אם היו מחדלים או לא היו מחדלים. ניסו לספר לי וסירבתי לשמוע. מבחינתי, האירוע שלי מתחיל מהרגע שראיתי את שלומית בבית החולים. אני לא מוכן להמיר את הזיכרון שלי עם שלומית ולהיות מנותב לכעסים".
"אין בי כעס, אבל יש בי כאב גדול", מוסיפה נעמה. "שלומית הייתה הנרצחת ה-30 בגל הטרור של הסכינים. יש בי כאב על כך שהיו הרבה לפניה ואחריה, ועל כך שזה עדיין נמשך".
נעמה: "כשאני שומעת על פיגוע דקירה, אני ישר חושבת על שלומית וקשה לי עם זה. אני חושבת על רגעי הפיגוע, על הכאב שלה, על הפחד והבהלה, על הדקות האלו שהיא שכבה שם לבדה".
לבני המשפחה חשוב להנציח את שלומית. "בפרויקט הגמר שלה בסיום הלימודים היא תכננה 'ספריות חברתיות', מעין מדף ספרים המולבש על עמודי תאורה ברחוב כדי שאנשים יוכלו להניח בו ספרים, לקחת, להחזיר", מספר צחי. "המטרה שלה הייתה להחזיר את הספר לאנשים. אנחנו מנסים לקדם את הפרויקט עם עיריית ירושלים ובתמיכתו של שי ויצמן, עוזרו של סגן שר הביטחון אלי בן דהן. גם נעם, ולצדו עוד שני חברים מהכיתה של שלומית, מסייעים. אנחנו גם רוצים לבנות סניף בני עקיבא לזכרה של שלומית בשדמות מחולה".
פרויקט הנצחה שכבר מומש, כאמור, הוא ספרה של שלומית קריגמן, "איגיון", שראה אור בימים אלה. "אנחנו משערים שכששלומית נתנה את השם 'איגיון' לספר, היא התכוונה לאי-היגיון", מסביר צחי.
איגיון הוא בעצם סיפור פנטזיה שבו אליאן חוטף את אליה, נערה אמיצה, עקשנית ודעתנית, ומגיע עמה לממלכה בעולם אחר ולא מוכר. בכתיבה סוחפת, שנונה, מלאת הומור ומקורית, מספרת שלומית על הרפתקאותיה של אליה, על תככים בממלכה, על מעברים בין העולמות ועוד. בין השורות הקורא נחשף גם לנושאים רלוונטיים לכל אחד מאיתנו, כמו סכנות ופחד, מהות החופש והמטרה בחיים, סטיגמות, טוב ורע, מעמדות ומגדרים.
בפרק 6, למשל, אליאן אומר לאליה שהיא צריכה להיזהר, כי יש הרבה סכנות בעולם שלו. אליה מסבירה לו שגם בעולם שהיא באה ממנו יש סכנות, אבל צריך לדעת לחיות. "יש אצלנו מלחמה יומיומית. הכל הפך להיות מסוכן, גם ללכת ברחוב או לנסוע באוטובוס. אני חיה, אי אפשר להפסיק לחיות בגלל הפחד", אומרת גיבורת הספר. "כמו הגיבורה, כך גם שלומית ידעה שהתקופה מסוכנת, אבל היא המשיכה בחייה", אומרת נעמה.
בלי לדעת שהוא שלה. ואז שלומית סיפרה לי שהיא זו שכתבה אותו. שבועיים אחרי השבעה סיפרתי לאמא ולאבא על הספר".
צחי: "אני הייתי די המום, כי לא ידעתי שהיא כותבת ספרים. שלומית נהגה לקרוא ספרים של הסופר מישקה בן דוד, והחלטתי לשלוח אליו את הקובץ לחוות דעת. הוא התלהב, ואני לתומי שאלתי אם זה ספר שראוי להוציאו לאור. הוא אמר שכן. התלבטתי והתחבטתי, כי ידעתי ששלומית לא תאהב את זה".
נעמה: "שלומית בעצמה לא הייתה מפרסמת את הספר - עובדה שהיא כתבה בשם בדוי. אבל בתגובות באתר ראינו מאות אנשים שעקבו אחרי הטקסט וחיכו לכל פרק חדש שיתפרסם".
צחי: "יצרתי קשר עם הוצאת אופיר ביכורים, שלחתי אליהם את הטקסט והם ממש התלהבו. נפגשנו איתם, סיפרנו על ההתלבטויות שלנו, והיו לנו כמה תנאים - לא משנים כלום בספר, רק תיקוני לשון. התנאי השני היה ששקד היא שתלווה את העורכת. הם קיבלו את התנאים, ואפילו בשמחה".
שקד עבדה כחצי שנה עם העורכת על הספר, ומבחינתה זה היה תהליך מרתק. "אהבתי גם את העבודה עצמה", היא מספרת. "היו גם הרבה דברים שהעורכת רצתה להוריד ואמרתי לה שממש לא, כי אם שלומית כתבה את זה, אז כנראה זה חשוב. מדי פעם העבודה הייתה קשה לי נפשית. כל הזמן ישב לי בראש שזה של שלומית. הייתי רגילה לכך שאני האחות הקטנה וששלומית לא משתפת אותי הרבה בדברים שלה, והנה פתאום אני נוגעת במשהו שהוא רק שלה".
התרעות פיקוד העורף