דרך חדשה: הקריירה הטלוויזיונית של שגית אמת, שזכורה בעיקר מתפקידה כשולי, בתו של ספי ריבלין בסדרה “איצ'ה", התפוגגה במהלך השנים. את מקומה החליפה קריירה כסופרת, שלאחרונה הוציאה את ספרה השלישי "ימים לראות". "התחלתי במשחק, אבל את הייעוד שלי מצאתי במקום אחר", היא אומרת. 

באמצע שנות ה־90 הצחיקה הסדרה “איצ’ה” את המדינה. בסדרה, שבהפקת המפיק האגדי אברהם דשא, כיכבה משפחת שולמן ובה ספי ריבלין בתור איצ’ה, הוא ארצ’י באנקר הישראלי; עליזה רוזן כרעייתו שפרה; שגית אמת כבתם שולי ואבי טרמין כבעלה ציון. מאז דשא וריבלין עברו לעולם שכולו טוב, רוזן מגיחה לעתים אל המרקע וטרמין משחק בקאמרי. אך לאן נעלמה אמת?

והאמת? אמת בכלל לא נעלמה, רק שינתה פאזה. בימים אלה הופיע בהוצאת “ידיעות ספרים” ספרה השלישי, “ימים לראות”, שזכה בתשבחות הביקורת ואותה אנחנו מוצאים בביתה הכפרי בהוד השרון. “זאת חלקת האלוהים הקטנה שלי”, היא אומרת ומצביעה על החברים - ארנבות, תוכונים וציפורי אהבה, ושני כלבי הבוקסר שלה בהסגר, ליתר ביטחון.





אמת (48) בתם של הנדסאית חשמל ושל איש שיווק, לא ליקקה דבש בילדותה בחולון. לאחר שלוש שנים וחצי - שבהן הייתה מרותקת למכשיר ליישור הגב - גוש מאיים שצץ בצווארה התגלה כממאיר ובמשך שנה היא התמודדה עם מחלת הסרטן. “הייתי בת מזל ללמוד בכיתה מדהימה, שבה קיבלתי תמיכה ללא סייג, למרות שילדים עלולים להיות עם מאוד אכזר“, מספרת אמת. “אולי עזר לי שהייתי לפני כן ילדה אהובה, בולטת בכיתה, מקובלת, חברותית, יוזמת. בהפסקות הקיפו אותי במעגל, לבל אפגע מהמופרעים מהכיתות האחרות. כל הזמן דיברתי עם אלוהים. כעסתי עליו בקטעים הקשים, אפילו רבתי איתו. ‘למה, למה דווקא אני?!’ שאלתי אותו, מייחלת לעזרתו. עצם התחושה שמישהו, כנראה, שומר עלי מלמעלה הייתה חשובה לי”.


אבל לא רק אלוהים כיכב אז בילדותה: “אבי, חובב ספרי הפילוסופיה, הביא לי את הספר ‘האדם מחפש משמעות’, מאת ויקטור פראנקל ודבקתי בו. הספר עשה לי משהו מאוד חזק ונתן לי תמיכה רוחנית ואמונה שאצא מכל הרע שקרה לי”.אמת הייתה ילדה שלא מוותרת. היא המשיכה בפעילויות הרגילות ויצאה לטיול הגדול של הכיתה במצדה, “כשגם כשהיה לי קשה פיזית, התעקשתי לטפס כמו כולם. הרגשתי שאני חייבת להיות כשווה בין שווים”.

מהמחלה זינקה אמת אל החיים במשנה מרץ. היא הייתה פעילה בצופים ובלהקת התנועה, ואף יצאה מטעמה במהלך כיתה י’ לשליחות של חצי שנה בארצות הברית, “חוויית חיים לנערה”, כהגדרתה. לדבריה, חשה כמי שחטפה סטירת לחי כשלא התקבלה לתיאטרון צה”ל. “אולי הייתי אז לא טובה”, היא בוחנת כיום את ה”מחדל” בנימה מפויסת. “כל כך התרגשתי, שבטח הייתי גרועה. אבל לא ויתרתי. במקביל לשירות במשרד הביטחון הייתי פעילה בחוג תיאטרון לחובבים”.

מהצבא המשיכה ל”בית צבי”, והיא מודה שמלכתחילה לא סומנה שם ככוכבת. “בדרך כלל אני לא טיפוס שמציג הצגות לחבר’ה ומספר בדיחות”, היא מעידה על עצמה. “לרוב הייתי שם שקטה כזאת. אבל על הבמה דברים יוצאים. כנראה, יש משהו אטי בהתבשלות שלי”. לימודיה בבית צבי, משם זוכרים אותה במיוחד מתפקיד אן סאליבן, מורתה של הלן קלר בהצגה “עושה הנפלאות”, לא הוגשו לה על מגש של כסף: “מאוחר בערב הייתי מנקה משרדים ולצד הלימודים עבדתי בבית הספר כספרנית, כשסופי השבוע עברו עלי כברמנית”.

דור ההמשך

לאחר שעשתה את צעדיה הראשונים על במה מקצועית בתיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער, בהצגה “שבועת האדרה” על עליית יהודי אתיופיה, ניתרה בבת אחת לכיכוב ב”איצ’ה”, “חוויה נהדרת וגם טראומטית”.

מה היה כל כך טראומטי?
“קודם כל מתתי מפחד, כשמצאתי את עצמי בין המוני מועמדות לתפקיד הבת של איצ’ה. כשנבחרתי מכולן, זה באמת היה מפחיד לשחקנית צעירה וחסרת ביטחון כפי שהייתי להתייצב מול ספי, שככל שהצחיק ללא הרף, היה אבהי כלפי ונתן לי להרגיש שהוא בעדי. העבודה איתו ועם עליזה רוזן ועם אבי טרמין, בעלי בסדרה, הייתה לגבי בית ספר. וואו, איזה יופי! מצד שני, תסכל אותי שנאלצתי לשחק, למעשה, דמות של מטומטמת. לא היה לי אז ספק שאני מסוגלת ליותר”.“מאוד מכערים אותי ב’איצ’ה’”, התמרמרה אי אז ב־1994, בראיון שערכתי עמה במהלך צילומי הסדרה. “מלבישים אותי בבגדים בצבעים שבמציאות לא הייתי מתקרבת אליהם. ומה סיכות הפלסטיק הילדותיות שתקעו לי בשיער. מילא, על בטוח שלא תהיה הצפה של מכתבי מעריצים”.

זה אכן היה נורא כל כך?
“כנראה, אז הגזמתי. כיום, כשאני מסתכלת על איך שהייתי שם, אני דווקא מתרשמת שנראיתי מהממת, אם כאמור גם ילדותית. דבר אחד ברור - אם היה חשש שבעקבות ‘איצ’ה’ לא אמצא חתן, במציאות קרה ההפך”.

את אושרה מוצאת אמת לצד בעלה, רני שיראי, בעל תואר שני בתכנון סביבתי, המנהל כיום את “מדברה”, אתר של צימרים בערבה ובעבר בעל חברת קייטרינג להפקות קולנוע וטלוויזיה. הם הורים ליונתן, חייל בגבעתי, ליובל, תלמיד י”א, ולמיקה, בת 12. “מוקדם לדבר על כך, אבל יונתן נוטה להמשיך אותי בכתיבה ובבימוי, מה שלא הפריע לו להופיע בדמותו של עמוס עוז בן ה־17 ב’סיפור על אהבה וחושך’, סרטה של נטלי פורטמן, ולהמשיך לתפקיד מרכזי
ב’פוקסטרוט’, הסרט החדש של שמוליק מעוז, במאי הסרט 'לבנון'”, היא אומרת.

ומה עם קריירת המשחק שלך?
“היא די התאדתה במרוצת השנים, אם כי יש שעד היום מזהים אותי כבת של איצ’ה לפי הקול שלי”.

בתקופת “איצ’ה” היו ציפיות אחרות ממך.
“זה התחיל מכך שלאחר האינטנסיביות שהייתה בעבודה על הסדרה, רציתי להיעלם קצת, אולי להתכנס בתוך עצמי לקראת עשייה אחרת. לכך תרמה העובדה שהממסד המקצועי לא התלהב מהסדרה ולא מיהר לפנק אותי בתפקידים מחמיאים. את דממת האלחוט ניצלתי לבניית המשפחה”.



לכתוב ולזרוק

לדברי אמת, ספר הביכורים שלה, “השחר של גאיה”, שיצא בשנת 2000, שינה את מהלך חייה. “הספר לא פרץ יש מאין”, היא מדגישה. “כילדה חלמתי להיות סופרת או שחקנית. כשהספר הראשון הצליח אצל הקוראים וגם הביא לי פרסים ספרותיים, הבנתי שהסופרת ניצחה אצלי את השחקנית. הפריעה לי התלות המאפיינת את עבודת השחקן. יציעו לי או לא יציעו לי. ייקחו אותי או לא ייקחו אותי. היה בכך משהו שלא יכולתי לשאת אותו. הבנתי שלכל אחד יש המקום שלו והסתבר לי שהמקום שלי לא במשחק. אומנם התחלתי בו, אבל את הייעוד שלי מצאתי במקום אחר”.

מה היה סוד ההצלחה של “השחר של גאיה”?
“האמת שבו הביאה את ההצלחה. זה לא היה פשוט בשבילי לחשוף מה שעברתי בילדות שלי. כנראה, זה שהוצאתי דברים מתוכי הניע אותי לכתוב, לאחר שעד אז נראה היה לי מוזר לספר דברים כאלה על עצמי. מי שידע ידע ומי שלא, לא. הסתדרתי יפה בלי לחשוף דברים אישיים. תוך כדי יצירת הספר ההוא כתבתי וזרקתי, כתבתי וזרקתי, בכלל לא הייתי בטוחה בעצמי. אני לא מתביישת לספר שלא פעם זלגה לי דמעה על המקלדת, לאחר שקטעים כואבים מהעבר צפו ועלו. באותה שעה גם היה לי נורא כיף, כשיכולתי לשפר פרטים מהדמיון. העיקר מבחינתי היה להוציא את הדברים החוצה פעם אחת ולתמיד. שמחתי לשמוע שהספר חיזק ילדים חולים שקראו אותו. אני מקווה שהא גם סייע לשנות את ההתייחסות אליהם ולהביא לכך שיותר יבינו אותם ולא רק ירחמו עליהם”.

באחת מהביקורות על הספר ההוא הבחינה הבמאית חגית רכבי־ניקולייבסקי, אז מנהלת תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער, ויזמה את הפיכת הספר
למחזה. אמת נטלה על עצמה את מלאכת ההמחזה, “כי פחדתי שמישהו אחר יהרוס לי אותו”, היא אומרת. כשנשאלה אם גם תרצה להשתתף בהצגה, הבהירה שאין לה כוונה כזאת. סופרת, הלוא כן? אך כשהגיעה למבחני הקבלה לשחקני ההצגה כחברת הצוות הבוחן, הוקפצה בלי כוונה אל התפקיד הראשי של גאיה. אף שבאה למטרה אחרת, היא שיחקה את עצמה.

מאז היא כתבה עם שירלי יובל־יאיר מופע אישי על חייהן כנשים ועם יפעת זנדני־צפריר חיברה את המחזה “חלומות של פח”, על פי “פחונים וחלומות”, ספרו של סמי מיכאל, שהחמיא להן בבכורת ההצגה ב”תיאטרון הארצי לנוער”, ומחזמר לילדים בהשראת שיריה של נורית הירש. המחזה “בגלל הלילה”, שהיא כתבה לאחר תחקיר מעמיק על תרצה אתר, הביא את אמת לאן שהיא לא הגיעה כשחקנית. לאחר שהוצג תחילה בסמינר הקיבוצים, שחקניותיו עברו להציג אותו כהצגה אורחת בתיאטרון “הסימטה” ומשם הוא עבר ב־2012 להיות מוצג כהצגה אורחת גם בהבימה.

אמת, שלמדה באוניברסיטת בר אילן ביבליותרפיה, עוסקת בהנחיית סדנאות כתיבה של מבוגרים וגם מלווה כותבים באופן פרטני בתהליך הכתיבה שלהם. “החיבור עם עולמות של אנשים אחרים מאוד מסקרן אותי”, היא אומרת. אגב כך, היא איננה זונחת את העולם שלה, כפי שהדבר בא לביטוי בספרה החדש “ימים לראות”. “זה התחיל מכך שלאחר ‘בגלל הלילה’ מצאתי את עצמי בלי רעיון לספר חדש, אז בא לי הרעיון לכתוב על לנה, הסבתא שלי, שלה מוקדש הספר", היא אומרת.

הספר עליה ולא ממש עליה.
“אתה צודק. אומנם התחלתי לכתוב את סיפור חייה, אבל כמי שנוטה לערבב פנטזיה עם מציאות, קשה לי להתרכז בכתיבה היסטורית־ביוגרפית. במקביל לדמות של הסבתא נרקמה בסיפור דמות הנכדה סופי, החיה אצלה, כשבשלב די מוקדם היה לי ברור שהיא תהיה עיוורת”.

מדוע?
“אולי זה בגלל שבתקופות מסוימות בחיי גיששתי ולא ידעתי לאן ללכת. משהו בדימוי של העיוורון היה מופנם בתוכי, כולל ההבנה שבעצם כולנו קצת עיוורים, דבר שמתבטא בכך שאנחנו נוטים לראות את המציאות בצורה חלקית וחסרה”.

מקריאה בספר על סופי העיוורת אפשר להתרשם שלצורך כתיבתו עשית דוקטורט על נושא העיוורון.
“ככה אני בכתיבה שלי, עובדת ברצינות. הפעם הלכתי לבית ספר של עיוורים, פגשתי נשים עיוורות וקראתי כל כך הרבה על הנושא ,עד שהרגשתי שהוא מוטמע בתוכי ולאן שהלכתי, כאילו הייתי עם עוד שתי עיניים, שלא ראו. כך התארך עד כדי חמש שנים תהליך יצירת הספר”.
סופי בת 30 וגרה עם סבתה גניה בדירה קטנה בחולון, עיר ילדותה של אמת. עולמה חד־גוני. אחרי עבודתה כמרכזנית בחברת ביטוח, שאליה היא נוסעת מדי יום בשני אוטובוסים, היא מעבירה את זמנה בהאזנה לרדיו בביתה או בכתיבת סיפורים במכונת הברייל שלה. עולמה מתערער כשהיא פוגשת את שלומי, בנם של השכנים החדשים בבניין.

“לעומת נכות העיוורון הבולטת של סופי, קשה להבחין במגבלה הפוסט-טראומטית של שלומי, שנפצע במלחמה”, מספרת אמת. “לכאורה, הוא מסודר. יש לו משפחה ועבודה, אבל נפשו פצועה. השניים מתחברים דרך הפצעים שלהם, כשדווקא סופי מצליחה להבין אותו. בסך הכל הספר שלי מנסה להגיד בדרכו מה זאת אהבה, והאם היא מביאה מזור לכאב”.