באמצע שנות ה־90 הצחיקה הסדרה “איצ’ה” את המדינה. בסדרה, שבהפקת המפיק האגדי אברהם דשא, כיכבה משפחת שולמן ובה ספי ריבלין בתור איצ’ה, הוא ארצ’י באנקר הישראלי; עליזה רוזן כרעייתו שפרה; שגית אמת כבתם שולי ואבי טרמין כבעלה ציון. מאז דשא וריבלין עברו לעולם שכולו טוב, רוזן מגיחה לעתים אל המרקע וטרמין משחק בקאמרי. אך לאן נעלמה אמת?
והאמת? אמת בכלל לא נעלמה, רק שינתה פאזה. בימים אלה הופיע בהוצאת “ידיעות ספרים” ספרה השלישי, “ימים לראות”, שזכה בתשבחות הביקורת ואותה אנחנו מוצאים בביתה הכפרי בהוד השרון. “זאת חלקת האלוהים הקטנה שלי”, היא אומרת ומצביעה על החברים - ארנבות, תוכונים וציפורי אהבה, ושני כלבי הבוקסר שלה בהסגר, ליתר ביטחון.
אמת (48) בתם של הנדסאית חשמל ושל איש שיווק, לא ליקקה דבש בילדותה בחולון. לאחר שלוש שנים וחצי - שבהן הייתה מרותקת למכשיר ליישור הגב - גוש מאיים שצץ בצווארה התגלה כממאיר ובמשך שנה היא התמודדה עם מחלת הסרטן. “הייתי בת מזל ללמוד בכיתה מדהימה, שבה קיבלתי תמיכה ללא סייג, למרות שילדים עלולים להיות עם מאוד אכזר“, מספרת אמת. “אולי עזר לי שהייתי לפני כן ילדה אהובה, בולטת בכיתה, מקובלת, חברותית, יוזמת. בהפסקות הקיפו אותי במעגל, לבל אפגע מהמופרעים מהכיתות האחרות. כל הזמן דיברתי עם אלוהים. כעסתי עליו בקטעים הקשים, אפילו רבתי איתו. ‘למה, למה דווקא אני?!’ שאלתי אותו, מייחלת לעזרתו. עצם התחושה שמישהו, כנראה, שומר עלי מלמעלה הייתה חשובה לי”.
אבל לא רק אלוהים כיכב אז בילדותה: “אבי, חובב ספרי הפילוסופיה, הביא לי את הספר ‘האדם מחפש משמעות’, מאת ויקטור פראנקל ודבקתי בו. הספר עשה לי משהו מאוד חזק ונתן לי תמיכה רוחנית ואמונה שאצא מכל הרע שקרה לי”.אמת הייתה ילדה שלא מוותרת. היא המשיכה בפעילויות הרגילות ויצאה לטיול הגדול של הכיתה במצדה, “כשגם כשהיה לי קשה פיזית, התעקשתי לטפס כמו כולם. הרגשתי שאני חייבת להיות כשווה בין שווים”.
מהצבא המשיכה ל”בית צבי”, והיא מודה שמלכתחילה לא סומנה שם ככוכבת. “בדרך כלל אני לא טיפוס שמציג הצגות לחבר’ה ומספר בדיחות”, היא מעידה על עצמה. “לרוב הייתי שם שקטה כזאת. אבל על הבמה דברים יוצאים. כנראה, יש משהו אטי בהתבשלות שלי”. לימודיה בבית צבי, משם זוכרים אותה במיוחד מתפקיד אן סאליבן, מורתה של הלן קלר בהצגה “עושה הנפלאות”, לא הוגשו לה על מגש של כסף: “מאוחר בערב הייתי מנקה משרדים ולצד הלימודים עבדתי בבית הספר כספרנית, כשסופי השבוע עברו עלי כברמנית”.
לאחר שעשתה את צעדיה הראשונים על במה מקצועית בתיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער, בהצגה “שבועת האדרה” על עליית יהודי אתיופיה, ניתרה בבת אחת לכיכוב ב”איצ’ה”, “חוויה נהדרת וגם טראומטית”.
את אושרה מוצאת אמת לצד בעלה, רני שיראי, בעל תואר שני בתכנון סביבתי, המנהל כיום את “מדברה”, אתר של צימרים בערבה ובעבר בעל חברת קייטרינג להפקות קולנוע וטלוויזיה. הם הורים ליונתן, חייל בגבעתי, ליובל, תלמיד י”א, ולמיקה, בת 12. “מוקדם לדבר על כך, אבל יונתן נוטה להמשיך אותי בכתיבה ובבימוי, מה שלא הפריע לו להופיע בדמותו של עמוס עוז בן ה־17 ב’סיפור על אהבה וחושך’, סרטה של נטלי פורטמן, ולהמשיך לתפקיד מרכזי
ב’פוקסטרוט’, הסרט החדש של שמוליק מעוז, במאי הסרט 'לבנון'”, היא אומרת.
באחת מהביקורות על הספר ההוא הבחינה הבמאית חגית רכבי־ניקולייבסקי, אז מנהלת תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער, ויזמה את הפיכת הספר
למחזה. אמת נטלה על עצמה את מלאכת ההמחזה, “כי פחדתי שמישהו אחר יהרוס לי אותו”, היא אומרת. כשנשאלה אם גם תרצה להשתתף בהצגה, הבהירה שאין לה כוונה כזאת. סופרת, הלוא כן? אך כשהגיעה למבחני הקבלה לשחקני ההצגה כחברת הצוות הבוחן, הוקפצה בלי כוונה אל התפקיד הראשי של גאיה. אף שבאה למטרה אחרת, היא שיחקה את עצמה.
מאז היא כתבה עם שירלי יובל־יאיר מופע אישי על חייהן כנשים ועם יפעת זנדני־צפריר חיברה את המחזה “חלומות של פח”, על פי “פחונים וחלומות”, ספרו של סמי מיכאל, שהחמיא להן בבכורת ההצגה ב”תיאטרון הארצי לנוער”, ומחזמר לילדים בהשראת שיריה של נורית הירש. המחזה “בגלל הלילה”, שהיא כתבה לאחר תחקיר מעמיק על תרצה אתר, הביא את אמת לאן שהיא לא הגיעה כשחקנית. לאחר שהוצג תחילה בסמינר הקיבוצים, שחקניותיו עברו להציג אותו כהצגה אורחת בתיאטרון “הסימטה” ומשם הוא עבר ב־2012 להיות מוצג כהצגה אורחת גם בהבימה.
אמת, שלמדה באוניברסיטת בר אילן ביבליותרפיה, עוסקת בהנחיית סדנאות כתיבה של מבוגרים וגם מלווה כותבים באופן פרטני בתהליך הכתיבה שלהם. “החיבור עם עולמות של אנשים אחרים מאוד מסקרן אותי”, היא אומרת. אגב כך, היא איננה זונחת את העולם שלה, כפי שהדבר בא לביטוי בספרה החדש “ימים לראות”. “זה התחיל מכך שלאחר ‘בגלל הלילה’ מצאתי את עצמי בלי רעיון לספר חדש, אז בא לי הרעיון לכתוב על לנה, הסבתא שלי, שלה מוקדש הספר", היא אומרת.
סופי בת 30 וגרה עם סבתה גניה בדירה קטנה בחולון, עיר ילדותה של אמת. עולמה חד־גוני. אחרי עבודתה כמרכזנית בחברת ביטוח, שאליה היא נוסעת מדי יום בשני אוטובוסים, היא מעבירה את זמנה בהאזנה לרדיו בביתה או בכתיבת סיפורים במכונת הברייל שלה. עולמה מתערער כשהיא פוגשת את שלומי, בנם של השכנים החדשים בבניין.
“לעומת נכות העיוורון הבולטת של סופי, קשה להבחין במגבלה הפוסט-טראומטית של שלומי, שנפצע במלחמה”, מספרת אמת. “לכאורה, הוא מסודר. יש לו משפחה ועבודה, אבל נפשו פצועה. השניים מתחברים דרך הפצעים שלהם, כשדווקא סופי מצליחה להבין אותו. בסך הכל הספר שלי מנסה להגיד בדרכו מה זאת אהבה, והאם היא מביאה מזור לכאב”.
התרעות פיקוד העורף