התפתחות הדיאלוג הזה מעניינת כמו ההצגה הכי מעוררת בעיר. התחושה שמדובר בשיחה בין שווים מעצימה את האירוע. אין כאן תחרות, אולי מפני שאחד מן הכותבים, וולבק המפוכח, לא מתעניין בניצחונות. אך אפילו לוי, יהודי שמתעקש על כובד ראש, מוותר די מהר על ההתנאוּת שבתיבול דבריו בשמות ובציטטות. על הדפים יעלו בהדרגה שני בני אדם נבונים, שפציעותיהם הרגשיות השפיעו עליהם באופנים שונים לחלוטין, אולי מפני שוולבק נושא חבּורות אמיתיות מילדות. 

לא קראתי אף ספר של מישל וולבק או ברנאר–אנרי לוי, אף לא את כתבי הפילוסופים שהם מזכירים כאן. התכתובת בין שני הצרפתים מספקת הזמנה להתקרב אליהם. מדובר במכתבים מרתקים באופן חריף. הזדמנות נדירה להיכנס אל הסלון הספרותי דווקא בעד הדלת האחורית. הם אומנם מתכתבים באינטרנט, ונמצאים במקומות שונים בעולם לאורך תקופת הדיאלוג (מסוף ינואר 2008 ועד אמצע יולי באותה שנה), אבל דומה שהם שרויים בחלל האינטימי שבו הכּנוּת גוברת על החכמולוגיה, והחבלות הפנימיות נחשפות מעבר לפוזה (בעיקר אצל לוי, שאינו שש לוותר על עמדת המרצֶה). 
מלכתחילה וולבק מגלה יתר תעוזה, כאדם שאין לו מה להפסיד. הוא שיוזם את ההתכתבות. בהמשך יצטייר כמקורי יותר, גמיש, ישיר וחף מכל שליחות. ההפרדה שלו בין עיקר לטפל נובעת מניסיון חיים מחספס, ואין לו צורך בהתפנקות בין מילים גבוהות. הוא ממהר להודות בחולשות אמיתיות ועל כן הלב ינהה אליו. 

נוכח וולבק האתאיסט עולה אל הדפים לוי, היהודי שאינו מוותר על משאו המעיק (מחויבות לישראל, למשל), וחותמו בדפים כבד. הוא רציני עד קדרות, לוחמני. למרבית השמחה, הסרבול הנפוח מתפוגג בהמשך והטקסט שלו נחדר נימה של קרבה. הוא מביע אמפתיה כלפי וולבק. עד כדי חיבוק מילולי. 
לוי גדל במשפחה יהודית אמידה ותומכת. וולבק גדל אצל סבים וסבתות. בלב הספר יתברר שאמו של וולבק, אישה נוראה, יצאה נגד בנה בספר מתועב. פגיעתה הגיעה עד למחבואו באירלנד. וולבק נטש את צרפת (“אין לנו שורשים, אנחנו לא מניבים פירות [...] אני לא עץ"), הוא מובס אבל קל תנועה. לוי לא מוותר על פריז, על עין הסערה. הוא מלא בצער העולם ומבקר באזורי מלחמה נידחים. באחד ממכתביו הוא מתאמץ ללמד את וולבק טקטיקות של התמודדות מול העדר (“העדר חלש. מדוע הוא חלש? ראשית, כי הוא פוחד (...) אבל גם משום שהוא מונע בעיקר מקנאה, לעג, טינה, שנאה, משטמה, רשעות, רוגז, אכזריות, לגלוג, בוז - כל מה ששפינוזה מכנה ‘הריגשות העצובות' וקובע שהן לא מעניקות כוח אלא חולשה". 
העדר, לתחושתם, רודף את שניהם. “אין לנו שום דבר משותף", פותח וולבק במכתב הראשון, “למעט נקודה אחת: שנינו אנשים מאוסים למדי". לוי ממליץ לו על תרגילי הטעיה במגעיו עם התקשורת. וולבק מעדיף לא להילחם. לטענתו, השמועות יוסיפו לצבור תאוצה בקרב ההמונים, גם אם ינצח בבית המשפט. לוי מספר איך איים פיזית על עיתונאי ומנע פרסום רכילות שקרית. 
“לא דיברנו על סרקוזי, אתה אומר", כותב לוי לקראת הסוף. “אני מציע שנמשיך כך". במקום זאת הוא מתוודה כי בילדותו נהג לערוך לעצמו טקסי הלוויה. הוא תמיד היה המת הנודע. סופר, חוקר ארצות, מהפכן, יוחנן המטביל, גלן גולד, אבל גם דמויות של פושעים גדולים. לעומתו, וולבק, שמתחרט על עצם הופעתו התמימה הראשונה, בטלוויזיה, חותם: “בסופו של דבר אתה שוכח גם את ספריך שלך. ואני לא יודע למה, אבל הבוקר אני מוצא בכך נחמה גדולה". קשה שלא לאהוד דווקא את מי שיודע להשתחרר מעול הישגיו.
"אויבי הציבור", מישל וולבק וברנאר–אנרי לוי, מצרפתית: רמה איילון, בבל, 286 עמ׳
בחולשתו
לא מעט פיגורות נהנו למסור בעבר עדויות על חולשותיו של פרנסיס סקוט פיצג׳רלד. הוא היה קורבן נוח, כיוון שלא הסתיר את ספקותיו העצמיים. ידידיו הטובים לא היססו לחשוף אותו בספריהם. ארנסט המינגוויי, למשל. שילה גראהם, הרכילאית ההוליוודית שהייתה המאהבת שלו, כתבה ספר לאחר מותו. בדירתה נפטר, מרוסק נפשית וחולה בכל מה שאלכוהוליזם גוזר על שתיין. אבל אף עדות חיצונית על מצוקותיו של פיצג'רלד לא תשווה לחשיפתו האישית. הספרון “התרסקות" (מאנגלית: ניצה פלד, נהר, 75 עמ'), הכולל גם את הרשימה “על שינה ועל עֵרות", נכתב מתוך חדר השינה המעונה של הסופר. הגבר הנאה, המוכשר, שנולד למשפחה אמידה, היה אכול היסוס עצמי ודיכאון גובר, ואף בחר להינשא לזלדה, חולת נפש שטלטלה את רגשותיו. אך דומה שהוא לא התלבט בדרך לפרסום כאביו הפרטיים במגזין “אסקווייר". הוא עשה זאת בתקופה אישית קשה, שבה אין מקום למבוכה. גם אם הטקסט אינו וידוי עירום, גם אם הוא מעוצב וטעון בחוכמת המנוסֶה, ולעתים אף אירוני ומרוחק מעצמו כדי להיטיב בתיאור מצב מחורבן, הרי הוא משכנע יותר מכל דבר רכילות מנוכר. הסופר סבר שעד “גיל ארבעים ותשע" הוא ייהנה מתחושה ש"כל מטלה חדשה אינה אלא הזדמנות נאה ליום המחר (...) אבל עשר שנים לפני ארבעים ותשע הבנתי פתאום שנסדקתי בטרם עת". לפתע הבין שתפקד באחרונה על מאגרי אנרגיה ריקים, ולכן הסתגר והמתין ל"התפרקותה המוחלטת של" אישיותו. 
ייאלמו נא כל המתבוננים באיש המיוסר, ידיהם שלובות על חזות זחוחים, ובפיהם ביקורת על עצם פרסום הווידוי (המינגוויי, למשל). הרשימות המכונסות כאן פורסמו כשהחברה הסתירה כל קושי אישי, ודאי קושי נפשי. הפרוזק טרם בא לעולם, והעולם לא היה רחום יותר מכפי שהוא היום. בדיעבד יש להודות לפיצג'רלד על נואשותו, על מודעותו העצמית, על נועזותו לפרסם את הדברים. ובעניין ה"התרסקות", מה ההבדל בין פיצג'רלד להמינגוויי? רק זה: פיצג'רלד הרג את עצמו לאט, והמינגוויי לחץ על ההדק וזהו.