"גינת בר", מאיר שלו, רישומים וציורים: רפאלה שיר, עם עובד, 247 עמ'

קרוב לוודאי, שבבואו עם כתב–היד של הספר אל הוצאת הבית שלו, לא הותקף הסופר בשאלות המעצבנות: למי נועד הספר? לאיזו שכבת גיל? האם זה מדריך לחובבים? אם לא - מה זה? הרי זה לא רומן ולא סיפורים קצרים, וזה עוסק רק בגינה, אז לאיזה מדף ישויך הספר בחנויות? השאלה האחרונה מטרידה ביותר את העורכים ומנהלי השיווק במסדרונות המו"לים.

יש להניח, שמאיר שלו לא נדרש לדייק בשם הקטגוריה שבמסגרתה יוצב ספרו. בהיותו סופר ותיק ומוערך, לא שבר את הראש כדי למצוא הגדרה ליצירה שבה תיעד את יחסיו עם תושבי גינת הבר שלו. וכך, ספרו מוצב בחנויות במקום בולט, בלי להזדקק לתווית תיוג. כיוון שתורמוסים כחולים ונוריות אדומות מעטרים את כריכתו, אין חשש שייעלם מן העין מאחורי מגדירים בוטניים עבים.

כך זוכים הקוראים בספר הראוי להיות שי לחג, לא משנה לאיזה חג, כי כולו רוח טובה ושפויה, מראות נעימים ועלילות נינוחות, וזאת, בלא שיתעלם מצער זה או אחר. מאיר שלו כותב על גינת הבר הפרטית בפשטות ובישירות, בתיבול של הומור עצמי תקין והומור בכלל המוסיף חִיוּת לכל טקסט. פה וגם שם הוא נוגע בעדינות בשפה העברית, לא כמורה, אלא כאיש שבע ניסיון שיודע להעדיף מציאות שבה נוח יותר להגות "קומפוסט" ו"קומפוסטר" מאשר "דְשוֹנת" ו"מדְשן". ובעניין אותו מכל ההופך זבל למזון לצמחים, מצאתי בספר עידוד רב. שלא כמוני, שלֵו אינו מן המתייאשים. מיני פעולות שנקט בעיקשות בגינתו למען צמחים ונגד אויביהם, לימדו אותי שאסור לכישלוני הטראומטי בייצור קומפוסט להכתיב את המשך דרכי. מסיפורי הגינה של הסופר למדתי שסבלנות והתמדה, לימוד והסקת מסקנות, וחידוש הפעילות באופן שונה, הם חלק מיום הגנן.



עם זאת, הגנן הזה אינו חמור–סבר בגינתו, אף כי יש שהוא חושף כפייתיות בחיפוש אחר זרע רקפת שנשמט לרצפה. הוא משאיר למומחים גדולים ממנו את הבקיאות הגדולה, כמו גם את הרצינות הנוקבת. בחברתם הוא נהנה להמציא שמות צמחים ("געדה מכורבלת"), אך בכל מקרה, הוא סובר שזיתיו הכבושים (משני עציו) טובים מכְּבושיהם של הגאוותנים האחרים.

הסופר מודע למחזוריות הטבע הקמל ומתחייה לעומת זמנו האוזל של האדם. "יום יבוא ואפסיק. אדם צריך לדעת את מגבלותיו, להכיר בירידה של יכולתו עם הזמן. וכמו שחדלתי יום אחד לרכוב על אופנוע, כך אפסיק יום אחד לכתוב ספרים וללכוד צפעים". דומה, שהוא חי בשלום עם זה. הוא חי בשלום גם עם סוגי נחשים אחרים, ואפילו עם האלמנה השחורה, עכבישה נודעת בארסה. הוא מניח לנמלים בגינתו לעשות את שלהן. הוא צופה משועשע בעקשנותו המטופשת של נקר המבקש להרחיב פתח של תא קינון המוקף בטבעת מתכת. הוא שמח לזחול ולעשב בגינתו, להתעפר ולהתכסות בבוץ. הוא נינוח מול גינתו היבשה בקיץ, כי כזאת היא גינת הבר, ואין לו בעיה עם זה. דשא ירוק? רק אצל השכנים.

אז למי נועד הספר? לכל מי שמעז לעמוד נוכח החלון הפתוח ולקרוא במלוא הריאות: "הו, הו הזלזלת!" כשם סיפור של ס.יזהר ש–שלֵו כותב עליו. הוא שוזר כאן מקורות עתיקים ומפרש אותם וגם שירי משוררים. הוא מזכיר את קארל צ'אפק, שספרו "שנת הגנן" ניגן לי נעימוֹת לעת הקריאה הזאת. שלֵו מצמיח את ספרו, כמו את גינתו, מתשתיות אדמה עתיקה, משורשים וזרעים קדומים. הקשר שלו עם האדמה המקומית ועם הצומח ממנה, פוסח על הפוליטיקה, שאליה הוא רק מכוון חִצים רומזניים של היתול. הנאתו ניכרת מעצם הכתיבה על העונג שבהליכה יחפה בגינת הבר

הספר "תולדות האגדות" של אומברטו אקו. כרך יפה, מפתה בעיצובו ומעניין בתכניו. צילום: יח"צ

בעטיפת מתנה

1. "תולדות האגדות, סיפורם של מקומות אגדיים", אומברטו אקו, תרגום ועריכה מקצועית: שרה לוטן, כנרת, זמורה–ביתן, 480 עמ': "כאן אנחנו מעוניינים בארצות ובמקומות שעתה ובעבר הולידו כִימֵרוֹת, אוטופּיות ואשליות, היות שרבים האמינו שהם אכן קיימים, או היו קיימים היכן שהוא". כרך יפה, מפתה בעיצובו ומעניין בתכניו. דמיונו של האדם, החל מן התקופה העתיקה, תפס את העולם והיקום בהתאם למידת ידיעתו והבנתו. כך באו לעולם יצירות אמנות שונות שתיארו את העולם, את המקומות והיצורים שהיו לאגדות.

הסופר וההוגה האיטלקי אקו, אסף עדויות אמנותיות (בעיקר מאירופה) בציור, בפיסול, בספרות, לצורות המפתיעות שנתנו בני האדם למקומות ולתופעות שעלו בתודעתם. אטלנטיס, למשל. לא, אומר אקו, לא מדובר במקומות מסוימים שאנשים הולכים לחפש אותם היום, כמו הבית ברחוב בייקר בלונדון, שבו גר שרלוק הולמס. הספר העשיר בתמונות צבע עוסק רק במקומות אגדיים, שנבראו והתקיימו בדמיונם של בני אדם. החיפוש אחר ממשותם יימשך לנצח. מתוך "אי החלומות" (לוקיאנו מסמוסה, המאה השנייה): "העיר עשויה כולה זהב, החומה המקיפה אותה עשויה ברקת. יש לה שבעה שערים, עשויים לוחות קינמון" (מתוך הפרק "ארץ קוקיין").

2. "קרלסון על הגג", אסטריד לינדגרן, איורים: אילון ויקלנד, משוודית: דנה כספי, סדרת מרגנית, זמורה–ביתן, 146 עמ': "כרצונך, ילד קטן וגרגרן שכמותך', אמר קרלסון, ‘נתערב שאני יכול לכשף את הסוכריה ולהעלים אותה בלי שתראה'. ‘בסדר', אמר קָטָני". אסטריד לינדגרן ידעה ללכוד בין דפיה את מה שילדים נולדים עמו ונאלצים לוותר עליו כמעט מיד, את כל ה"לא מתנהגים ככה".

היא החצינה בספריה את מה שנחשב ל"לא מקובל" בהתנהגות האנושית: הדווקאיות, החוצפה, גסות הרוח והאנוכיות חסרת הבושה. קרלסון על הגג הוא יצור אנושי שאינו ילד ואינו מבוגר, הנוקט את כל אופציות ההתנהגות הפרועה האסורה על ילדי העולם. קטני, גיבור הספר, מגלם את הצייתנות והתמימות הטוטאליות. קרלסון חונך אותו בלי עדינות, ומלמד אותו שאם רוצים - הגבולות פרוצים.